כשתומר ישעיהו עבר לקריית שלום, הוא נכנס אל בניין הרכבת הישן, והשכן שגם אחראי על התחזוקה במקום שאל אותו מי הוא. "אני תומר, אני גר פה למעלה", הוא ענה. אבל השכן לא השתכנע: "לא ראיתי אותך אף פעם, מה זה אתה גר פה?" הוא לחץ, ישעיהו נדחק לאחור נוכח רצף השאלות המביך, אבל אז הוא פתאום הבין שהשכן שואל אותו באמת מי הוא.
"גרתי שבע-שמונה שנים בתל אביב ואף פעם, אף אחד לא שאל אותי בבניין 'מי אני?' ופתאום פעם ראשונה שאלו אותי וזה היה מין רגע כזה. אני והוא נהיינו חברים, היינו יושבים על הספסל, מדברים", הוא מספר. אבל זה לא נגמר בספסל, השכן הפך לגיבור השיר "בורמה" שנתן את שמו לאי.פי החדש של ישעיהו שיוצא היום (א') - אסופת שירים שנכתבו בשנתיים שישעיהו וזוגתו גרו בשכונה ונשארו בצד תקופה ארוכה, עד עכשיו. "השכונה הזו מלאה בצבעים ומלאה בדמויות של פעם. היא שמרה על משהו שלא מצאתי בשום מקום אחר בתל אביב... זו תל אביב ולא תל אביב", הוא מספר. "את החיים שלי ספגו קירות ביתי, משפחתי, אהבתי", הוא שר שם, על האנשים שפינוי-בינוי מבחינתם הוא איום ולא ברכה, על היונים שיושבות על העמוד מול לומדי התלמוד.
מרגישים שזו אסופה שיש בה הרבה צפייה, התבוננות, אולי חצי מרחק.
"אני חושב שתמיד בשירים שלי יש את הדבר הזה, את המרחק. אני דווקא מנסה להתקרב, לכתוב יותר קרוב, אבל זה לא כל כך עובד לי. בסוף המילים הן מאוד מאוד גסות, מאוד קשה להעביר תחושה במילים. המנגינה המון פעמים עוזרת הרבה יותר, אני מרגיש שכשאני לוקח גיטרה, יושב קצת ויוצאת לי מנגינה זה תמיד זה הכי מרגש, ואז אני מתחיל לנסות למצוא לזה את המילים ובכל פעם אני מרגיש שאני מחמיץ".
ישעיהו אולי מרגיש שהוא מחמיץ, אבל בשנים האחרונות הוא מיצב את עצמו כאחד ממספרי הסיפורים היותר טובים שיוצרים בארץ, כזה שיודע להעביר את המאזין שלו מנקודה אחת לאחרת תוך ארבע דקות של שיר. "בורמה" הוא לא שונה, גם שם ישעיהו מספר סיפורים, מקצתם מתבוננים החוצה ואחרים נוגעים פנימה, כמו בשיר שהקדיש לסבא שלו. "קצת אחרי שיצאנו מהסגר הראשון נורא רציתי לצאת לעבוד. עכשיו, סבא שלי הוא דמות עבורי של איש עובד, והלכתי לישון בלילה וחלמתי שאני פוגש אותו והוא יושב ומאכיל יונים. אני מגיע אליו ואני לא מצליח לראות את הפנים שלו, ואני זוכר שהיה לו כזה אור מאוד גדול מהפנים. ואני בא לשאול אותו שאלה ולא זכרתי מה שאלתי, ולא זכרתי מה הוא ענה לי. הסתובבתי עם התחושה הזו מלא זמן ואז ניסיתי לחשוב מה הוא מסמל עבורי.
"אני זוכר שכשהייתי מגיע אליו והוא היה רואה שאני קצת עצוב, הייתי מספר מה קרה לי והוא היה אומר: 'מה אתה עצוב? לך תעבוד. אם תעבוד לא תהיה עצוב'. רציתי להקדיש לו שיר כזה, כדי לראות שדרכו אני מתפתח, אני מתקדם והכל בסדר, הכל בפרופורציה דרך הסיפור הקטן שלו. וזה קטע כי הוא בעצם חי בקרית שלום, אמא שלי גדלה שם. אז זה גם סגר לי מעגל במקום הזה".
לפני פחות משנה ישעיהו הוציא את "אגם הלימון", שכולל כמה פנינים כמו "נטלי" המרגש. זהו האלבום השישי שלו תוך חמש שנים בלבד, מה שממצב את ישעיהו - שבין לבין גם מפיק – כאחד המוזיקאים היותר עסוקים כאן. "אני מרגיש שאני קצת מתנצל על העניין הזה עם הקצב", הוא מספר, "אבל יצא לי לחשוב על זה הרבה זמן, בתור ילד ראיתי את אבא שלי בחמש וחצי בבוקר יוצא לעבוד ולהתפרנס ואמא שלי אותו הדבר והסבים שלי - זאת אומרת כל המשפחה שלי סביב הדבר הזה. ואני מצאתי את עצמי בתוך מוזיקה, שזה עולם מאוד מטלטל כי לפעמים יש עבודה ולפעמים אין. חשבתי על זה שאני רוצה בסך הכל להיטמע יחד עם המשפחה שלי ולהגיד להם, 'חבר'ה אני גם עובד, תראו, עוד אלבום ועוד אלבום'. מין פועל של מוזיקה, זה מה שאני עושה בלי הרבה טררם - פשוט כותב שירים, מקליט אותם ויוצא להופיע, כדי להרוויח את הלחם שלי".
אתה גם קם בחמש וחצי ונכנס לאולפן?
"יש תקופות כאלה. הרבה פעמים השירים צריכים מרחב כי כשאתה בא לכתוב זה שלוש דקות פה, אחרי זה עוד שיפוץ שתי דקות, ארבע דקות שם - בסוף זה נערם אולי לשעה עבודה. אבל כל מה שקורה עד אז - איזו הליכה, איזה דיבור, נוסע באוטובוס, ברכבת, לא יודע לאן, ולקבל את ההשראה הזו. לשבת ובאמת להתבונן, זה קצת כמו בישול, כשאתה מבשל, חותך את הירקות ואז באים אוכלים עשר דקות ונגמר".
בוא נדבר קצת על הבוזוקי.
"זה כלי שאני מאוד מאוד אוהב, יש מלא שמחה בכלי הזה. אני רואה איך הוא משמח אנשים אחרים, אני רק מרים אותו בהופעות וכבר כולם מתלהבים, שזה אדיר, זה עושה חצי מהעבודה וזה כיף. אף פעם לא למדתי לנגן עליו ויש לי איתו הרבה חופש ומרחב טעויות מאוד גדול, זה מרגיע אותי".
במהלך השיחה עם ישעיהו נשמעים ברקע קולות ילדים רחוקים, קצת ציפורים ורוח בעצים - מעין פסטורליה שהולמת את האיש ובעיקר את המוזיקה שלו. כי הוא אולי נותן מקום של כבוד לבוזוקי ביצירה שלו, אבל הוא בראש ובראשונה סינגר-סונגרייטר שמדבר דרך הגיטרה. בשנים האחרונות הוא הספיק להפיק גם כמה אלבומים, בין היתר לג'יין בורדו ולדניאלה ספקטור, שנושאים את החותמת שלו, אבל הכל קרה מתחת לרדאר. "זו פריביליגיה מאוד גדולה שאני מאוד שמח ומודה עליה", הוא אומר ומצטנע, "למי שמגיע להפקה אני אומר שאני מאוד מוגבל למקום שממנו אני מגיע. אני יכול לקחת אותך לשביל שאני הולך בו, אבל אני לא יכול לעשות משהו שאני לא יודע לעשות, אני לא הוליסטי במקום הזה".
ששת האלבומים של ישעיהו בעברית הגיעו אחרי פרק קצר אך זכור שבו שר באנגלית ואפילו הספיק לנגן בחו"ל ולאסוף במהרה קהל לא קטן ללהקה בשם איזאיה, שפעלה רק שנה וחצי. אבל למרות ההצלחה, הוא לא הרגיש שזה המקום שלו. "הרגשתי שאני לא שייך פשוט למקומות האלה ויש לי מה להעמיק עם עצמי אפילו כמעט באופן טיפולי במוזיקה שהיא מקומית. היה איזשהו משבר מאוד גדול בחיים שלי באותה תקופה שפשוט הטיס אותי 180 מעלות למפגשים עם אנשים, שהכניסו אותי עוד יותר לשביל של כתיבה בעברית ולהעמקה כזאת לשפה שאני באמת מדבר בה, חי בה, נושם בה ומתרגש ממנה על אמת", הוא מסביר, "העברית זה לחזור הביתה".
עם החזרה הביתה, ישעיהו גם מתחיל להכיר בעצמו כזמר, אדם ששר מילים לקהל שצמא לשמוע אותן. "כשאני שר באנגלית, אני עוד כלי בלהקה ולא זמר ששר ואני מתחיל למצוא את המקומות שלי כזמר, אני מתחיל לא להתבייש בזה שאני בן אדם ששר שירים, מילים - זה קורה לי רק לאחרונה".
רק עכשיו גילית שאתה זמר, או שרק עכשיו אתה מקבל את זה שאתה זמר, מספר סיפורים, טרובדור?
"כן, זמר. יצאתי להרבה הופעות סולו וזה הרגיש לי כמו ריטריט שבו אני לומד למצוא את הקול שלי, לומד למצוא את עצמי וגם מגיש את השירים בצורה הכי פשוטה שלהם, הכי בייסיק, וזה הכל עליי. עכשיו שעה וחצי על הבמה אני מחפש את הקול שלי, מחפש איך להביא אותו כדי שזה ייגע בהם, שלא יהיה תהליך איבוד בדרך ושהסיפור יגיע. אני עוד רחוק משם, אבל אני מתחיל להבין שזה מה שאני רוצה לעשות על אמת". הכנות שלו היא כנראה גם הסיבה שבגללה אנשים מתחברים למוזיקה שלו עמוקות ובקלות.
אתה לא ממש מיינסטרים, אתה יושב על ענף משלך אבל משהו במוזיקה שלך הוא קלאסי וישראלי – היא רכה, רוקיסטית, מזרחית, מערבית.
"אני פשוט מכניס את כל מה שאני מרגיש. בני הדור שלי, זו התערובת שקיימת בכולם. בכולם יש את האוסול הזה, בכולם יש גם את האשכנזיות וגם את המזרחיות. זה כל כך מעורבב שזה משהו שאני לא מצליח להתעלם ממנו, אני מניח שבאופן טבעי אני מחפש את זה גם בצלילים וגם במנגינות".
"לגבי המיינסטרים אני כן רוצה להיטמע. ההגדרות האלה מקשות עליי כי אני לא מצליח להבין אותן. בסוף זו מוזיקה", הוא אומר, "אני מרגיש שאני צריך להשתדל הרבה יותר ללכת עוד יותר לאזורים של המרכז ולבקר שם יותר. לי מאוד קל לטפס על ענן, כל החיים שלי אני מרגיש שאני צריך להתקרקע, לסחוב את הרגליים שלי למטה.
"אחרי המפגש שלי עם דיויד ברוזה (במסגרתו יצרו את השיר "סוסים יפים" – ד"צ) פתאום הבנתי כמה הוא פשוט מוציא גיטרות בכל מקום ומנגן. הוא רואה אנשים עצובים ברחוב, והוא מסוגל באמת להוציא את הגיטרה ולנגן להם. ואני זוכר שיום אחד שאלתי אותו, 'איך אתה עושה את זה? איך אתה פשוט לוקח את הגיטרה שלך?' והוא מסתכל עליי במבט קצת מוזר ואומר לי 'זה התפקיד שלך, מה זאת אומרת? אתה צריך ללכת לשמח אנשים, לגעת בהם".
עכשיו הוא מטייל בארץ בהופעות יחיד, בלי להקה, רק הוא והגיטרות והדרך מזכרון יעקב שבה הוא גר ועד ערי הדרום או יישובי הצפון - דרך שבה הוא מוצא את הקול שלו, מוצא את ההשראה שלו בנופים או בקירות המועדון אחרי הסאונדצ'ק. "יצאתי לזה לגמרי כמו מסע, זה נותן השראה, זה ממש מוריד לקרקע", הוא אומר, "כרגע בשביל באמת להחזיק את עצמי זה מה שאני יכול לעשות, וגם למצוא את הזמר הזה שאני מתחיל להבין שקיים שם, וגם ביטחון עצמי, להעריך את המקום שאני נמצא בו".
תומר ישעיהו ישיק את המיני אלבום "בורמה" בהופעה במועדון הבארבי בתל אביב ב-2 בפברואר 2022 ויארח את שי צברי.
