שנת 1985, להקת בנזין התפרקה עם כל החלומות שלנו. המצב האישי שלי לא היה טוב. חשבתי לעצמי, מה נשאר לי? אין לי אף אחד בתל-אביב כדי שאמשיך לגור פה, אחזור לחיפה לחדר שרצו לבנות לי מעל ההורים שלי. הייתי בן 34. לפני הפירוק עשינו מופע חגיגי. בנזין אירחה את תיסלם, יהודית רביץ, אריאל זילבר ודורי בן זאב. לואי להב הפיק את כל זה והמופע הועבר בשידור חי ברדיו.
באחת ההפסקות בחזרות למופע, ישבתי בחדר האמנים, התחלתי לשיר ביוונית עם גיטרה אקוסטית, שיר אהבה מוכר מאוד. מי שהקשיבה הייתה ורדה איתי, עורכת מוזיקלית ברשת ב', ומתברר לי שהיא יוונייה. ורדה אמרה: מה, אתה מתעסק במוזיקה יוונית? אמרתי כן, וסיפרתי שאנחנו מתפרקים ואני חוזר להורים כנראה, לאזור חיפה. ואז היא ענתה, אתה לא חוזר לחיפה, השתגעת? תבוא לגור אצלי בתל-אביב ונעשה תקליט ביוונית. אמרתי שבטח, הרי תמיד רציתי לעשות משהו כזה. גם ההורים שלי אמרו לי שנים, תעשה יוונית, תהיה לך הצלחה גדולה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד סיפורים מאחורי שירים:
אבל לא מיהרת.
להפך. אמרתי להם כל הזמן שאני לא רוצה לשיר ביוונית, שאני צבר, ישראלי, בכלל לא רציתי לדבר את השפה. אבא שלי ביקש שוב ושוב, אבל הייתה לי גאווה צברית והייתי רוקיסט בנשמה, מה פתאום לשיר ביוונית? אתה יודע מה הייתה התדמית של המוזיקה היוונית בזמנו בישראל? גרועה מאוד. נכון שהיה את אריס סאן, אבי הגיטרה של המוזיקה המזרחית בעיניי, אבל התדמית של המוזיקה הזו הייתה קלילה, רק פוקה-פוקה, רוקדים על השולחנות.
איך אספת חומרים לאלבום?
הבאתי כמה שיותר תקליטים מהבית ביוונית, גם ורדה הביאה, והתחלנו לשמוע שירים ולעבד את הרעיון. פתאום עלתה בי מחשבה ואני אומר לה, אין סיכוי שיעקב גלעד יסכים לזה בכלל. הוא הרי אז ניהל אותנו בבנזין. כשהלכתי אליו עם ההצעה לאלבום סולו ראשון, יווני, הוא באמת אמר לי, על גופתי המתה. אבל עשינו לו אמבוש יום אחד, ורדה ואני. היא הזמינה את יעקב לארוחת ערב, עשתה ספגטי בולונז.
מנה יוונית ידועה.
(צוחק) זה אכן לא הכי יווני אבל יעקב אהב. התיישבנו לשולחן ושמנו את 'עיניים שלי' ברקע, בביצוע המקורי של יורגוס דלאראס. עכשיו, יעקב לא יודע בכלל מי זה דלאראס והשיר מתנגן ואנחנו לא מדברים, מתעסקים באוכל. ואז יעקב שואל, מה זה השיר הזה? אמרתי לו, זה שיר יווני. ואז שמנו שיר של חאריס אלקסיו. ויעקב שואל, הו, ומה זה השיר הזה? בקיצור, עשינו לו בולונז יווני לפנים. יעקב גלעד שמע את השירים, השתכנע, ולא רק שהסכים, התחיל להתאהב ברעיון. יצאנו לדרך.
ככה לבד?
לא, מה פתאום. הולכים לחברת התקליטים CBS ויעקב אומר להם, יודה רוצה לעשות אלבום יווני. בחברה אמרו, רעיון טוב, אבל נלך על זה כפרויקט ונקרא לאריק איינשטיין, גידי גוב, מזי כהן, יהודית רביץ ועוד כמה שמות. כל אחד ייקח שיר באלבום. הסכמנו, ואפילו אמרנו שניתן לאריק לשיר את 'עיניים שלי', מזי כהן כבר בחרה את 'כפיים' וגידי יבחר מה שהוא רוצה. מצלצלים לאריק, שואלים, תגיד, אתה מוכן להיכנס לפרויקט? אריק אמר לא. למרות שנגע קצת ביוונית בשירים שלו. הוא לא היה נלהב לרעיון. ואז הגיע תורו של גידי. הוא שמע ואמר, יפה מאוד אבל זה שלכם, אתם צריכים לעשות את זה לבד. גם יהודית אמרה לא ורק מזי הצטרפה. כשהגענו לדבר על תקציבים גם מזי ירדה, כי המנהלים שלה לא הגיעו להסכמה עם חברת התקליטים. נשארתי לבד עם הרעיון שלא ירד, אבל קיבל תקציב הכי נמוך שיכול להיות. אולי עשרת אלפים שקלים. נתנו ואמרו, זה מה יש, תסתדר. לקחנו את דריו מלכי שהיה קלידן של להקת ברוש ב"זהו זה!" ועשה באלבום עבודת קלידים מדהימה. קראנו לאלון הלל המתופף, אבל שים לב, הוא עזר רק בהעלאות למכונה כי לא היה תקציב. אז אני קניתי מכונת תופים קטנה והכנתי בה מקצבים של כל השירים ואלון העלה את הסאונד למכונה.
להבנתי, לא נשאר כסף לעוד נגנים.
ניגנתי בס, קלידים, בוזוקי, אקורדיון, בגלמה. בחרתי בסופו של דבר שירים ביוונית שאני מאוד אוהב, בתקליט היה אמור להיום תרגום לשיר 'תודה', לימים של חיים משה, שלא נכנס בסוף לאלבום ובהופעה חיה כן רצינו להכניס אותו, אבל יומיים לפני חיים משה הוציא את זה והקדים אותנו. אגב, המילים של 'תודה' בגרסה של חיים משה נכתבו בלי שום קשר לטקסט ולאמירה המקורית. במקור מדובר בשיר מחאה על אלה שמחליפים דעות לפי האופנות.
הטקסט במקור מתייחס לתקופות ביוון שבהן לא הייתה פרנסה ואנשים הגיעו עד חרפת רעב. הרבה יוונים נאלצו לעזוב לעבוד במקומות אחרים באירופה, גם לפני מלחמת העולם השנייה וגם אחרי. המילים מספרות על אדם שמחפש פרנסה ובעצם מבין שיתהלך בלי בית.
השיר יצא, והמדינה התהפנטה.
השיר יצא וסחף. אי-אפשר היה להתעלם ממנו. נגע באנשים בבטן עד דמעות. עד היום, גם כשאני עושה אותו קצת אחרת מהמקור, עם נגיעות משלי. אחרי ש'עיניים שלי' יצא הגיעה הצעה להופעה ראשונה שלי בהיכל התרבות בתל-אביב. אני זוכר ששבועיים לפני כן התראיין זמר מאוד מפורסם ואמר, "מה, כל פושטק מהקריות יכול למלא את היכל התרבות?"
אפשר לשמוע ב"עיניים שלי" את האווירה של "אפר ואבק".
ללא ספק. "עיניים שלי" התחיל את "אפר ואבק" ובלעדיו לא היינו, לדעתי, מגיעים לשם, בטח לא באותו עשור. החיפוש אחרי החומרים היווניים הביא אותי להתחיל לגעת בשורשים של המשפחה שלי.
גם זה בזכות היכרותי עם המוזיקה של דלאראס. מישהו הביא לי מיוון תקליט שלו עם השיר הזה וחשבתי שהוא מצוין. אהבתי גם את הסיפור. אלקו הוא לא שוטה הכפר, הוא הנער היפה, אבל עני מרוד שאין לו כסף לבגדים ובכל זאת שר לאהובתו שאין לי שעון זהב ואני לא אלכסנדר הגדול, אבל תתייחסי אליי קצת, תני לי אהבה.
הרגשת פעם כמו אלקו כזה?
בוודאי. הגעתי מבית קשה יום בקריות. אבא ואמא יוצאים לעבודה כי צריכים לפרנס חמישה ילדים. לא קיבלנו דמי כיס, לא גרעינים, לא סרט, אבל הייתה אהבה אצלנו בכל החדרים. אני יודע מה זה להיות במקום של העוני, אבל רעבים לא היינו אף פעם. ההורים שלי עבדו קשה כדי שלא נרגיש את זה. מותרות לא היו.
אריק איינשטיין התלהב מהשירים בסרט 'רמבטיקו'. יום אחד הוא רצה להקליט את 'שיר השיירה' וקרא לי לנגן בוזוקי. השאר היסטוריה. הפכתי את אריק ליווני אמיתי בשיר הזה. אבצע את השיר במופע החדש בגרסה היוונית כמובן, והקהל אולי ישיר בעברית. (פוליקר יעלה במופע יווני ומושקע 'סלוניקי־חיפה־תל אביב' ב־12.1 ו־21.1 בהיכל התרבות, תל אביב).
יאסו יודה, מה שנקרא.
תשמע, אריק פה עשה לי כבוד, והופתעתי מאוד. זה היה כמובן בהקלטה של 'שכשנבוא', עוד אחד השירים היווניים שאריק מאוד רצה לעשות. בהקלטה הוא הנציח אותי עם 'יאסו יודה'. לא האמנתי כששמעתי שזה באמת נכנס לשיר. הייתי בשוק, התרגשתי מאוד. יש בדיחה אחת של אריק שאני לא שוכח: "אז מה ההפך מחושך מצרים? מאיר ישראל. ומה ההפך של אריק איינשטיין? יהורם גאון". איזה איש מיוחד היה אריק.
בתחילת שנות ה-90 רצינו לעשות תקליט שכולו יהיה עם מפיק זר שעשה כל מיני אלבומים בעולם. הבאנו אליו כמה שירים, בהם "זינגואלה" של קזנג'ידיס. זה היה אמור להיות תקליט מעורב, עברית ויוונית, אבל נתקענו עם הטקסטים, לא סיימנו משום מה. ואז קרא האסון. באוגוסט 1991 בן אחי קובי נהרג ממכת קסדה בראש באוהל צבאי. הוא היה בן 19 במותו. גנזתי את מה שעבדנו עליו עד אז והקלטתי את האלבום 'לעיניך הכחולות', אחרי מותו. הרוב היה אינסטרומנטלי, והחלטנו להוסיף לשם את 'נד נד' ואת 'זינגואלה'.
"נד נד" אני מבין. אבל "זינגואלה"? הכנסת שיר בקצב מאוד שמח לאלבום מאוד עצוב.
זה טקסט על ילדים צוענים שחוזרים הביתה ואמא לא פותחת להם את הדלת, אז מה נשאר להם, תגיד? זה שיר שמח? זה שתפרתי לו עיבוד עולץ, זה משהו אחר. גם 'קצר פה כל כך האביב', להבדיל, קיבל לחן כביכול מקפיץ למילים מאוד טעונות.
המוות של קובי הביא לפרישה שלך בפועל מהמוזיקה. בערך ארבע שנים עברו עד האלבום הבא.
אחרי מה שקרה לקובי, לא יכולתי להמשיך להופיע או לשיר. עצרתי הכל. הפסקתי להופיע יותר משנתיים, פשוט נשברתי. כשחזרתי זה היה מאוד קשה, וחשבתי שנכון לעשות אלבום אינסטרומנטלי. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שהפסקתי להופיע לכל כך הרבה זמן, פרט לקורונה. הייתי בבית כל הזמן ורק עבדתי על התקליט 'לעיניך הכחולות' כדי להנציח את קובי".
עד כמה היית קרוב לקובי ז"ל?
הרגשתי שהוא הילד שלי. קובי היה הבן הראשון לשושלת פוליקר. גידלתי אותו. שרית הייתה האחות הגדולה ואז נולד קובי, שהיה מדהים ביופיו, אל יווני. אחיו, יוני פוליקר, התפתח למוזיקאי מעולה ואנחנו עובדים יחד עד היום. אני זוכר שכבר בהופעות של בנזין יוני היה זז לפי הקצב. הבאתי לו אז גיטרה מפלסטיק והיום הוא אחד המפיקים והמעבדים של המופע החדש וגם נגן מדהים. אגב מעטים שמעו אולי, אבל קובי ז"ל היה גם זמר נפלא.
ב-1995 התאבד בן דודו, שגם נקרא קובי פוליקר.
הם נולדו בהפרש של חודשיים והיו חברים מאוד-מאוד טובים, גדלו יחד בשכונה. כשהרצח של קובי הגדול קרה, קובי השני לא עמד בזה וגם אולי היו עוד דברים בתוכו שלא יכולתי לדעת עליהם. אבל הכל התנקז לדבר אחד. הוא לקח את האקדח של אבא שלו, שהשאיר אותו במגירה טעון, והלך לבית קברות וירה בעצמו. לא היו לנו שום סימנים שזה יכול לקרות.
איך מתאוששים מאסון שני כזה?
לא מתאוששים, עד היום. כל המשפחה לא התאוששה מזה. אח שלי משה הרוס מזה כל השנים. אמא ואבא שלי, שניהם חטפו סרטן אחרי מה שקרה, ואני מניח שזה היה קשור למתח ולעצב שהם עברו. בכל פעם שאני שר את "קצר פה כל כך האביב", אני נזכר בקובי שהתאבד. "יורם" למשל מזכיר לי את קובי הגדול, הוא נשאר בן 20. "פרח" זה גם קובי השני, שם בעפר ותכלת.
זה שיר מאוד עצוב בחליפה מאוד שמחה. הרי מי הגיבור? כל מה שיש לו זה רק את יום שישי כדי לתפוס ראש. זה יכול להיות כל אחד לפעמים, גם אני, גם אתה, שואפים רק ליום שישי כדי לשכוח מהכל. אני לא זוכר עבודה יותר מדי ארוכה על הלחן. המוזיקה פשוט הגיעה אליי לגיטרה בבת אחת. אגב, יהודית רביץ עושה שם קולות. השיר הזה, העבודה עליו ומה שקרה אחר כך, הוא חגיגה אחת שלמה.
הייתה מלחמה עם תיסלם ו"יום שישי" זכה בשיר השנה של 1982, בנזין להקת השנה.
פעם ראשונה שהיה בישראל קרב בין להקות. אבל רוצה את האמת? תמיד בינינו היינו חברים ובכלל לא היו מלחמות. הכל היה רק בשביל האוהדים. הרי כל אחד אוהב לקחת צד ותיסלם מול בנזין זה עניין ששיחק לטובת כולם.
איך בכלל הוקמה בנזין?
הכל התחיל כשאבא שלי עבד בנמל והיה ספר בחיל הים. הוא הכיר כל מיני קצינים שנסעו בעולם והחליט שהבן שלו צריך ללכת לפנימייה ימית בכפר גלים. הגעתי לשם ופגשתי בחור בשם אבי, שהייתה לו גיטרה, והוא בדיוק ניגן את "בית השמש העולה" ואני התחרפנתי לגמרי. הייתי אז בערך בן 14 והבנתי בדיוק מה אני צריך להיות. הייתי מבריז מהשיעורים, לוקח את הגיטרה ומצייר תמונות של אקורדים בקווים ונקודות כדי לזכור איך אבי שם את היד על הגיטרה. לחצתי על אבא שיקנה לי גיטרה, אבל הוא לא רצה. ואז אחי משה, שכן אחד ועוד חבר החליטו להקים להקה. אלא שהייתה באופן כללי בעיה אחת קטנה: הם לא ידעו לנגן. משה הכריח את אבא שלי לקנות לו גיטרה אקוסטית ולי אבא אמר, תלמד מקצוע, תקבל גיטרה. אז הלכתי ללמוד ספרות, וקיבלתי.
לא חשבת להיות סולן.
לא, איפה. הקמנו כמה חברים מהקריות, להקה בשם FBI. אחר כך הגיעה להקת הנמרים ובהמשך כבר הצטרפתי ללהקת ברקת אחרי שניגנתי תקופה עם צביקה פיק.
איך היה?
לפני הכל היה לי קצת מזל. כשקיבלו אותי לנגן בלהקת ברוש, שליוותה אז את צביקה פיק, זה היה גם כי יצחק גיזרי, אז המנהל של פיק, הכיר אותי. הייתה לי כבר הקלטה של לחן שמאוחר יותר השתמשתי בו בתחילת העבודה בבנזין. השמעתי את זה לגיזרי, והוא אמר לצביקה, "תן לבחור הזה גם לשיר", אבל זה לא קרה. דבר דומה קרה גם עם אריק סיני, שגם אותו הכרתי מהקריות. אריק היה כוכב גדול, נפגשתי איתו והוא ביקש שיר. השמעתי לו את הלחן של מה שמאוחר יותר הפך ל'פנים אל מול פנים', אבל הוא לא עשה עם זה שום דבר.
בקיצור, קיבלת לא מעט "לא" בהתחלה.
אוהו. שבע שנים כמעט עברו עד שהאמנתי בעצמי וב-1977 חשבתי שאני צריך להקים להקת רוק. בנג'ו קמחי ואני היינו חברים טובים מהקריות ואז צירפנו את קיטש אמסלם שגם גר לידי ואחר כך את אלי חדד, שהכרתי מהופעות פה ושם. נכנסנו לחדר חזרות, והחלטנו על השם בנזין כשההרכב התחיל לקבל צורה. אלי חדד, באחת ההפסקות, אמר, רגע-רגע, אני צריך למלא בנזין לפני שממשיכים, כלומר לשתות. ואז יעקב גלעד אמר, זה השם שלנו.
איפה עבדתם בעיקר?
במרתף של חמותו של בנג'ו בקריית חיים, סגרנו את כל המקלט עם קרטונים של ביצים. התחלנו לכתוב חומרים והגענו ליעקב גלעד, הוא היה המנהל האישי של יהודית רביץ וחשבתי שנכון לשלוח אליו קלטת.
מעניין, למה דווקא יעקב גלעד?
לא ממש הכרתי אותו אבל אהבתי את השיר "בואי נישאר" שהוא כתב לגידי גוב, ללחן של יצחק קלפטר. יעקב שמע חומרים של בנזין והחליט לבוא לראות אותנו במועדון בקריות. אבל הוא לא הגיע לבד. כדי להיות בטוח, הוא בא עם יהודית רביץ. ניגנו להם כל מיני שירים, למשל קאברים של ELO, הביטלס, פורינר, דיפ פרפל. מהבמה אני רואה שיהודית מקשיבה בעניין ועושה ליעקב ככה עם היד, "אלה סופרסטארים".
השיר הראשון שלנו שיצא לרדיו, בפברואר של אותה שנה. פרופ' יוסף טל, מהאוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל, שמע אז את השיר והחליט לעשות שעה שלמה על להקת בנזין. מה היה הנושא? קול נקי מול קול צרוד. והוא מעלה זמרת אופרה ואת להקת בנזין, את השיר "חופשי זה לגמרי לבד", ואומר, כאן בא מישהו עם קול צרוד והוא בא ואומר: יש לי מה להגיד, תיזהרו ממני, אני שורף, אני בנזין, תקשיבו לי. הפרופסור קלט אותנו בדיוק. הייתה בשיר הזה אמירה: אנחנו דיסטורשן, אנחנו מחאתיים, באנו לעשות דברים אחרת.
לא חושב שיעקב כתב את המילים על זוג ספציפי ובכל מקרה סיפור המסגרת הוא יפהפה. חשבתי בכלל שאת השיר צריך לבצע אלי חדד, שעשה גם את "תני לי סיבה", ורציתי שיהיה לו עוד שיר. אבל בנזין התחילה קצת להראות סימנים של עייפות ובעיות. קיטש אמסלם עזב במהלך האלבום השני, הודיע ליעקב שבאלבום הבא הוא רוצה להחליט על חצי מהשירים ולבצע חצי מהם.
לא פחות.
יעקב חשב שזה לא נכון, כי אני הקול של בנזין, ובסוף החליט שאני אקח גם את "פנים אל מול פנים" ולא אלי חדד.
ההצלחה של בנזין הייתה מסחררת כבר אחרי האלבום הראשון. למה זה לא נמשך יותר?
התחילו להיות בעיות כלכליות. האלבום השני של בנזין לא מכר טוב למרות כל השלאגרים שהיו שם. הצלחנו, זה נכון, אהבו אותנו בתקשורת נגיד, אבל לא הרווחנו בכלל ולא היו הרבה הופעות. נאלצנו לקחת הלוואות כדי להמשיך, וזו הייתה סיבה גדולה לפירוק. כשאתה לא מרוויח, קל לך לקחת את זה מפה לריבים בתוך הלהקה. באופן אירוני, דווקא אחרי שהיחסים התקלקלו, היו באלבום השני להיטים גדולים לא פחות מאלה שבראשון, גם במבחן הזמן אפילו. אבל עדיין לא יכולנו לשרוד כלכלית. דווקא בין שלושתנו, אחרי שקיטש עזב, ההתנהלות הייתה לגמרי בסדר.
יש טרנד של איחודים בישראל. אולי גם זמנה של בנזין יגיע?
לא נראה לי אפשרי, בטח לא היום. בנג'ו חזר בתשובה וקיטש אמסלם נעלם לי ואת אלי חדד אירחתי בהופעות וגם עשיתי לו תקליט, אבל את השירים האלה לא השמיעו. אולי כי אמנים בארץ שעברו את גיל 30 נזרקים הצידה ולא רוצים לשמוע מהם. בישראל לצערי, לפעמים, אם עברת גיל 30 - אתה אאוט.
השיר נכתב בעצם על יעקב ועליי. "משמרת לילה" זה לפני הכל אבא שלו, שהיה עובד במשמרות כאלה. אני בשיר הבן אדם שרוצה לברוח, להגשים את החלום שלו, להיות זמר, מוזיקאי. עכשיו, מה קורה? אני מגיע שוב לתל-אביב, זו לא העיר שגדלתי בה ועכשיו אני מתחיל מחדש. העניין המוזר הוא ש"משמרת לילה" יצא כשעוד לא ידעתי בכלל שאני רוצה קריירת סולו. לא כיוונתי לשם, אבל השיר הוא מעין הכרזה לדרך הזאת, שתתרחש שנה ומשהו אחרי. כנראה יעקב הכיר אותי טוב וידע לבד מה הולך לקרות. בלחן של "משמרת לילה" הגברתי כבר את המוטיבים היווניים, שגם נכנסו עוד קודם ל"חופשי זה לגמרי לבד". אם "אפר ואבק" התחיל ב"עיניים שלי", אז אפשר לומר ש"עיניים שלי" התחיל בבנזין.
דלית עופר שהייתה בגל"צ קראה ראיון איתי אחרי שיצא האלבום "עיניים שלי", שבו סיפרתי שאני בן לניצולי שואה. היא רצתה לעשות תוכנית מוזיקלית מיוחדת ליום השואה, "אחרי המלחמה", והזמינה אותי יחד עם יעקב גלעד, כדי שאכתוב שירים חדשים, שירי ניצולים מבית אבא שיעברו עיבוד לגרסה עברית עדכנית. משם זו הפכה להיות התוכנית שהעלתה לראשונה את נושא הדור השני לשואה, כפי שעלה בהקלטות של שיחות שהתנהלו בין יעקב, ביני ובין הורינו. בהיבט המוזקלי זה התגלגל לכך שהלינה בירנבאום, אמו של יעקב, הביאה לנו את השיר "טרבלינקה" של ולדיסלב שלנגל, שתירגמה מפולנית, וקצת אחרי את "פרחים ברוח", שכתבה בעצמה בעברית. אחרי שני השירים האלה כבר היה ברור לנו שיש פה התחלה של אלבום שואה. אני זוכר שיעקב בנקודה מסוימת לחץ שניכנס למקום הזה, ואני לא רציתי. אמרתי לו, אנחנו חיים את זה כל רגע, עכשיו גם נשיר את זה? אבל זה היה חזק מאיתנו. אני זוכר שבשלב כלשהו שאלתי את יעקב, זה הולך להיות אלבום שואה? אז הוא ענה, תראה איזה מנגינות אתה שולח לי, מה אני יכול לעשות?
צדק.
תראה, היו אז משפחות שההורים החליטו לא לדבר על השואה, שזה לדעתי הכי גרוע. כשאתה גדל ליד הורים שמנסים להסתיר, אתה מרגיש משהו. אצלנו זה היה לגמרי הפוך. יעקב ואני כאילו גדלנו במחנה ריכוז. כל בוקר וכל ערב היו הסיפורים והיה כמובן המספר על היד שם כל הזמן. כשיעקב ואני נפגשנו בהתחלה הוא הכיר את ההורים שלי וראה את המספר, ואמר, מה, גם אתה? אחר כך היה מפגש עם ההורים וזה היה סיפור. אבא שלי לא היה יכול שלא להוציא את הכאב הגדול. זה נספג אצלי מהיניקה. אני חושב שמה שאנחנו עשינו עם האלבום "אפר ואבק" זה להוציא מהארון הרבה מאוד אנשים, לא משנה באיזה גיל, שלא דיברו על השואה. אחרי שהשירים יצאו פתאום קיבלתי מכתבים מאנשים שגילו את הקשר של ההורים שלהם לשואה, התחילו לדבר על זה והתחילו בעצם ללבן את הבעיות הנפשיות שלהם.
3 צפייה בגלריה
''מיכה קירשנר הראה לנו את הצילום של הבחור היושב על המחסום מול רכבת דוהרת. סיי נו מור''
את הלחן לשיר כתבתי בכלל במסגרת שירים שהלחנתי אז לגידי גוב, בהם "שלל שרב", "לוליטה", "פרח", "יורם" ו"כמעט סתיו''. גם "אפר ואבק" היה בידיים של גידי ולואי להב המפיק. כשיעקב שמע שנתתי את הלחן הזה למישהו אחר, הוא התעצבן עליי נורא ואמר, "איך אתה בכלל נותן שיר כזה?" למזלנו, גידי ולואי ויתרו, הלחן נשאר אצלי ואז יעקב כתב את המילים על המסע של אמו הלינה לפולין ב-1986. היו שירים שאיך שלא ניסינו להכניס אותם לאלבום, הם לא היו מתאימים. זה כאילו האלבום הזה בחר לעצמו את השירים והקיא את מה שלא מתאים. מוזיקת השואה שהייתה נהוגה אז הורכבה בעיקר מכינור וקלרינט. אנחנו הבאנו רוקנרול, תופים ובס וגיטרות. והבאנו את מה ומי שאנחנו, וזה מה שעשה את כל האלבום מיוחד.
ידעתם מיד ששם האלבום יהיה "אפר ואבק"?
יעקב חשב כבר בהתחלה שזה השם הנכון לכזה אלבום. הרי אנשים שחזרו מהתופת, מי יודע באיזה מצב בכלל, מה כבר נשאר להם? האפר והאבק שהם צריכים לזכור, כלומר את אלה שאינם, ואת האפר והאבק של החיים שהם צריכים להתחיל עכשיו מחדש.
נשאר לבחור עטיפה, שהפכה לאיקונית בעצמה.
הגענו אחרי שהאלבום היה מוכן לדלית עופר ולבעלה דאז מיכה קירשנר הביתה. חיפשנו רעיון לעטיפה ויעקב התחיל לפשפש בספרים שמיכה הגיש לו. היה כיוון כללי של רכבת על העטיפה וכבר הצטלמתי ליד תחנות וקרונות ופסים, אבל שום דבר לא היה הדבר שחיפשנו. באיזה רגע מיכה סיפר שיש לו ספר של צלם צ'כי בשם יאן סאודק, הוציא אותו והראה לנו את הצילום של הבחור היושב על המחסום מול רכבת דוהרת. סיי נו מור.
מה היו הציפיות מהאלבום לפני צאתו?
לא חשבנו שזה ימכור בכלל, חוץ מלכמה שכנים ובני משפחה שמכירים את הסיפור שלנו. אמרנו לעצמנו, יש חשיבות שבפעם הראשונה הוצאנו את הכל מתוכנו בצורה כזו. באותו זמן יעקב ואני עבדנו עם מאיר קוטלר ושלמה ארצי עבד מנחם אשר. היינו בסוף האלבום, חרדים ומבוהלים ועושים מיקסים על מיקסים וחורגים בתקציבים ומוסיפים שיר ברגע האחרון. נתנו קלטת למאיר קוטלר ומנחם אשר, שבדיוק ישב עם שלמה ארצי באוטו. הוא השמיע לו ושלמה אומר לו, תגיד להם שלא ידאגו בכלל, כי זה מדהים. זה יצליח. האלבום מכר בהתחלה כמה אלפים ואז קיבל תאוצה ומכר ומכר ובעיקר, התברר, דיבר להמון אנשים.
זה היה קטע אינסטרומנטלי שחשבתי שיתאים בדיוק לאלבום הזה, ללא מילים, אבל יעקב אמר לי, בשום אופן לא, אני אכתוב לזה טקסט. באלבום בדרך כלל זה מה שקרה זה, שבזמן שאני הקלטתי לחנים, יעקב היה כותב במשרד, ואז מביא לי את הטקסט למיקרופון בפעם הראשונה. ב"שיר אחרי הגשם" לא הייתי כל כך בטוח. יעקב הביא טקסט שכולו על אבא שלי, ג'אקו, שחוזר לסלוניקי אחרי שכל משפחתו נרצחה באושוויץ. אבא היה ספר גם במחנה, מה שעזר לו לשרוד, ולאחר מכן הוא חוזר לעיר הולדתו, בדיוק לאותה שכונה שבה הייתה המספרה שלו. הוא מגיע למספרה ושואל את האחראי על המקום, זו הייתה מספרה שלי, מה עשיתם פה? אז אמרו לו, תלך מפה יא יהודי, חבל שלא עשו ממך סבון. אז הוא הלך לקהילה היהודית, אבל לא נשאר לו שם כמעט עם מי לדבר. התברר שאין מי שמחכה לו, כי כולם אינם. היחס אל מי שחזר היה מחפיר, כאילו לא נמחקה קהילה שלמה בסלוניקי.
ובנקודה הזו הוא החליט לעלות לישראל.
בדיוק. אבא הבין שאין לו מה לחפש בשכונה שלו יותר, כי יש שם שנאה, והחליט שהוא חייב לעזוב ולבנות חיים חדשים במקום אחר. אחרי ההלם הוא הלך לסוכנות היהודית והתחיל בעלייה לארץ. בהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם השיר הזה. הוא קשה כמובן. אמרתי ליעקב, תקפל את השירה שלי פנימה, אני לא מוכן אחרת, אני מרגיש חשוף מדי. כלומר, אם בתוך הפלייבק יש גבול ווליום שבו השירה עולה תמיד מעל הליווי, מעל הכלים המוזיקליים. ב"שיר אחרי הגשם", הכנסתי את השירה על הגבול של הכלים המוזיקליים, כאילו אני קצת נשאר מאחור.
שיר שמספר על ההגעה של אבא שלי לישראל, אחרי שנולד לו ילד. שנת 50', סוף דצמבר, זה התאריך שבו אני נולדתי, 25.12.50. זה היה אחרי ערב חג המולד ובאותו יום ירד שלג שכיסה את כל הארץ כמעט עד גובה הברכיים.
מה אבא שלך סיפר על הקליטה שלו בארץ?
אבא שלי כל הזמן היה אומר שהוא הרגיש בתוכו שהוא מגיע לארץ עשות דבר גדול, ומיד הלך למלחמת העצמאות. הוא כל הזמן היה גאה: אנחנו הקמנו את המדינה. 'חלון לים התיכון' הוא הסיפור של ההורים שלי, אבל לא רק שלהם, אלא של כל האנשים האלה שהגיעו מהשואה ולמרות הכל הצליחו לחלום על חיים חדשים, על בית של ממש. ומה הסיכוי שאחרי התופת שעברו האנשים האלה עוד יקימו משפחות ובית משלהם? אחד למיליון.
אם הייתי עורך מוזיקלי של תחנת רדיו, לא הייתי משמיע את השיר הזה חוץ מאשר ביום השואה. אבל תקשיב לגיטרה ששם באוויר, מאחור. זה משהו מיסטי לגמרי. כאילו רוחות רפאים נוסעות מעל הרכבת הזאת ועושות חיל ורעדה. זה סיפור מצמרר של נסיעה ברכבת, עצים, אנשים שמנופפים במטפחת, ושלט פרסומת עוד לפני שהמציאו את מנגנון ההריגה, "תבשלו רק בגז". זה פשוט אמר את הכל.
גיליתי את הרוקנרול דרך רדיו רמאללה. לפניו, היה לי רק את הגרמופון של ההורים שלי ואת הרדיו הקטן, שהייתי מפשפש בו כל הזמן בין התחנות ומחפש למצוא מוזיקה. הבנתי שאני חי בקיצוניות, כי לאן שאני לא מדפדף, אני פוגש מוזיקה ערבית. שמעתי איכויות, סלסולים, כינורות, מוזיקה מאוד מיוחדת, אבל לא ממש התחברתי. היה גם את קול ישראל, שירי ארץ ישראל היפה, פתאום אני מגיע לרדיו רמאללה. פתאום אתה שומע, "בייבי יו קן דרייב מיי קאר", מה זה? סוף העולם. רדיו רמאללה ממש עשה לי בבטן מהפכה. היו שירים שהייתי רועד מהם בהתרגשות ולא מבין למה.
יעקב גלעד סיפר שאת השיר הקדיש לזכר מדריכו בתנועת הנוער הקומוניסטית שנהרג בגיל 20 בהתקפה של הלגיון הירדני בגבול. "זו הייתה טראומה גדולה. בשיר ניסיתי להעביר תחושה של אירוע לא שגרתי, של מישהו פצוע, אבל הוא לא יודע שהוא מת ואיפה פגעו בו, ובזמן שהחובש מטשטש אותו הוא שומע את המוזיקה המצוינת של רדיו רמאללה, שזה בעצם הרדיו של האויב, אבל זו מוזיקה שאי־אפשר לשמוע במקום אחר, ממש מזון רוחני יחיד, והכל מתערבב ביחד".
רדיו רמאללה בשבילנו היה חו"ל, החלון היחיד למוזיקה מהעולם, ובעצם מלחמת ששת הימים די סיימה את העידן הזה. פתאום אתה רואה אבות ואחים שיוצאים למלחמה וזה מתחבר לזיכרונות מההורים והתחושה ברורה, של אימה.
"כשתגדל" היה השיר שסגר את המעגל של "אפר ואבק". כשגמרנו את המיקסים הראשונים לאלבום, הוא לא היה בכלל שם, ברשימה. לכל אורך ההקלטות והעבודה על האלבום, יעקב תמיד היה אומר, אויש, חסר לי עוד שיר, מה עושים. כשהוא הגיע בסוף כל ההקלטות עם אותו משפט, כבר אמרתי לו, די יעקב, אני לא רוצה להתעסק יותר בתקליט הזה. סיימתי, לא נכנס איתך יותר לאולפן.
לא ממש החזקת.
אצלי יש תמיד לחנים במגירה ואני תמיד כותב עליהם מאשפים בג'יבריש, כי מילים עדיין אין. אז על הלחן הזה כתבתי: when you grow and you are fine, there is no reason. נזכרתי בלחן, למחרת התקשרתי ליעקב ולמרות מה שאמרתי, השמעתי לו את זה בטלפון ושרתי ברקע. הוא מיד אמר לי, זה זה, זה זה! - הגיע מהר לקחת את הקסטה עם הלחן ואחרי לא הרבה זמן חזר עם הטקסט של 'כשתגדל'. כאן זה לא הסתיים. כדי לפתוח את העריכות והמיקסים של האלבום, ולהוסיף שיר, היינו חייבים אישור של חברת התקליטים. הגענו למנכ"ל, השמענו לו את השיר והוא אמר מיד, לכו על זה. אולי לא כולם זוכרים, אבל עד שיצא הסינגל של 'כשתגדל', הרדיו גם לא קלט כל כך את התקליט שעשינו. הוצאנו ממנו כמה שירים שלא הושמעו כמעט. אבל כשיצא 'כשתגדל', פתאום התבהרה לאנשים התמונה לגבי האלבום.
אישה גדולה ואיש במשקפיים?
הם המורה בבית הספר והמנהל של יעקב שאמרו לו, ממך כבר לא יצמח שום דבר, והעניין הוא שגם לי אמרו בבית הספר את אותם הדברים. עד כיתה ה' דווקא הייתי תלמיד מצוין, אבל כשהתחילו התסבוכות במתמטיקה וחשמל זה כבר היה מעבר לכוחותיי.
זה היה האלבום הראשון שלי אחרי "אפר ואבק". בהחלטה משותפת, הפרדנו הפעם כוחות, יעקב ואני. למה? נראה לי שאם היינו ממשיכים לעבוד ביחד צמוד אחרי "אפר ואבק", יכול להיות שהיינו הורגים אחד את השני. חשבנו שאנחנו צריכים קצת לנוח זה מזה כי "אפר ואבק" יותר מדי חפר לנו בקרביים. אחרי האלבום התחלתי לאסוף חומרים לאלבום חדש, ויום אחד הגעתי לטקסט של "פחות אבל כואב" של יהונתן גפן.
ככה במקרה?
כן, קראתי את השיר בספר שלו ואמרתי, הו, זה שיר שאני ממש אוהב, הוא כתוב כל כך טוב. לא הכרתי בכלל את יהונתן, אז ביקשתי את עזרתו של יעקב שדיבר איתו. במקור לא היו מספיק מילים ואיכשהו בתיווך של יעקב יהונתן סידר את זה כך שזה יכול להפוך לשיר מולחן.
הבנת מאיפה נולדה השורה "פחות אבל כואב"?
זו הגאונות של יהונתן בחיבורים שהוא עושה בטקסטים שלו עם המציאות. הוא סיפר שיום אחד הלך לבקר את סבא שלו בבית החולים ושאל אותו איך הוא מרגיש. אז הסבא אמר, אני מרגיש פחות, אבל זה כואב. ויהונתן חשב שזו שורה טובה והפך אותה לשיר.
גם כאן הלחן עליז יחסית למילים.
"אני אוהב את הניגודיות הזאת. המנגינה שמחה אבל הטקסט כבר מחזיר אותה לקרקע ואני חושב שהחיבור הזה עם הצבע של הקול שלי בשיר מעביר נכון את מה שיהונתן כתב באופן מופלא.
היה ביצוע מוקדם של השיר בלחן אחר.
של עדנה לב. אבל בכלל לא ידעתי שקיים ביצוע כזה, עד שהשיר שלי יצא.
ויהונתן גפן עצמו סיפר, "זה שיר פרידה מאישה טובה שהייתה איתי שנים רבות. כשזוג מתפרק, ולא חשוב אם בצדק או לא, זה כואב. הייתי כתב 'מעריב' בלונדון כשיעקב גלעד השמיע לי בטלפון קווי סקיצה של יהודה פוליקר לשיר הזה, והייתי קרוב לדמעות".
הטקסט הראשון שהעזתי לכתוב, כי עד לאלבום הזה רק הלחנתי ואיפשהו תמיד התחמקתי מלכתוב. הפרידה הזמנית מיעקב הביאה אותי גם להתמודד עם זה. בניגוד כמעט לכל מי שהיה מסביבי ולא התחבר לטקסט הזה - אני התעקשתי. חשבתי שהוא חייב לצאת.
למה?
כי הרגשתי ש"הצל ואני" לוקח אותי לחיבור עם האני הפנימי שלי. כשכתבתי את השיר, היה לי ברור שאני מתחבר עם משהו בתוכי, עם הצל הזה, ואז גם הפסקתי לגמגם, בעיה שסבלתי ממנה מאז שראיתי בילדות את אבא נחנק מפרוסת לחם. את התהליך של כתיבת השיר עברתי עם מטפלת שעזרה לי מאוד.
מה היה הצל שלך בעצם?
הצל שלי תמיד לקח אותי למקומות של הילדות, למקומות שהחופש היה כבול, כמו בשורה בשיר, חוסר העצמאות שלי בכלל, בגלל כל מה שעברתי עם ההורים והשואה. הרי סגרו אותי וחיבקו אותי ועטפו אותי, וכתוצאה מהחיבוק הלא-פשוט הנפש שלי הייתה רדומה, לא יכולתי לצאת עם עצמי לעולם. כשנתקלתי בגיטרה פעם ראשונה, עם 'בית השמש העולה', הרגשתי את החיבור הזה מתחיל. עד היום, מדי פעם, אני מקבל הודעות מסטודנטים שמספרים שהם לומדים על השיר במסגרת קורס בפסיכולוגיה. מדהים ומרגש. לפעמים גם מזמינים אותי להרצאות של מגמגמים, ואני נותן להם טיפים לחיים. הרי כל מגמגם, כשהוא שר, הוא לא מגמגם. זה מקום אחר במוח. אז אני למשל מציע שכדי להפסיק לגמגם בחברה, תהיו ראפרים, תדברו כאילו במנגינה. תעשו לכם קצב. אתם לא תגמגמו.
קודם שאלה. שנה לפני נתת את הלחן לדני בסן. אז למה להוציא מחדש?
כשנתתי את הדמו לדני, זה הוקלט כבלדה עם קצת נגיעות יווניות. כשאני נותן שיר למישהו אחר, אני עושה את זה עם כל האהבה ועם כל החיבור שלי לאותו אמן. דני ויזהר אשדות, שהפיק לו את האלבום, החליטו פשוט שהם לוקחים את זה למקום אחר מההקלטה הראשונית. הם עשו את זה יפה, אבל אחרי כמה חודשים אני חשבתי שצריך להחזיר הביתה את השיר, ככה שיישמע כמו שאני ביצעתי במקור.
עלי כתב את המילים על חברו הטוב יורם ביאלר ז"ל, שהכיר מהתיכון בתל-אביב. יורם נהרג בהיתקלות בתעלת סואץ מול כוחות מצריים, באפריל 1969. והסיפור של יורם הוא בעצם אותו סיפור על כל אלה שנשארו בני 20 בקרבות.
זה גם נוגע בך אישית.
חווינו את זה פעמיים במשפחה. אני שר את "יורם" מהמקום שהכי כואב לי. אני רואה עם השנים כמה השיר הזה מגיע לאנשים, מכה בבטן, עובר את הפילטרים של הראש בכלל. אחרי שהקלטתי את השיר הלכתי לעלי מוהר להשמיע לו, והוא מאוד אהב את הגרסה. אגב, גם במקרה הזה, זאת בעצם הגרסה המקורית שגידי קיבל לשמוע.
ושוב החזרת לעצמך.
יש שירים כאלה, גם "פרח" אגב, שאחרי השמיעה שלהם חשבתי שצריך לעשות משהו שונה בהפקה, כדי שירגישו לי שאני רוצה. אז תיקנתי.
צרויה כתבה את המילים על הפיגוע בראס בורקה, שבו נרצחו מטיילים ישראלים על ידי חייל מצרי, בהם ילדים. וגם על הכאב בשל אובדן בתה, שנהרגה בתאונת דרכים. חשבתי שזה שיר מדהים והמילים התחברו לי לחיים, על האחיין השני שלי שהתאבד על קברו של האחיין הראשון שנהרג, בן דודו. הלחן היה די ישן. כתבתי את המנגינה בתקופת בנזין, כשהייתי בן 28. אבל זה לא התאים ללהקה. נתתי לגידי את הלחן בהתחלה, והוא העביר לצרויה שכתבה. גם פה חשבתי שצריך להקליט מחדש בגלל שלא אהבתי את ההפקה שליוותה את הביצוע שהקליט גידי. שומעים שהכל רקד, והנגנים נהנו, אבל הכוונה של השיר לא הייתה שם בעיניי. גם גידי אמר את זה.
פורסם לראשונה: 07:47, 13.01.23
