מוקדם יותר השנה הפתיע סרט צרפתי קטן בהשתתפות שחקנים לא-מקצועיים וגבר על "חולית 2" בקופות בצרפת. הסרט, "עוד משהו בקטנה" (Un p’tit truc en plus) הרוויח סכום דמיוני של 54 מיליון דולר, נכון לאמצע חודש יוני, פי שניים מסרטו עתיר-התקציב של דני וילנב. העיתונות המקצועית כבר מיהרה להשוות את ביצועיו הקופתיים של הסרט לאלה של "משפחת בלייה" מלפני עשור שזכה, כזכור, לרימייק אמריקאי - "קודה", שגם זכה באוסקר. ההשוואה אינה אקראית: שני הסרטים עוסקים בבעלי מוגבלויות (חירשים ב"משפחת בלייה" ומוגבלים-שכלית ב"עוד משהו בקטנה"), ושניהם עושים זאת בעזרת ליהוק אותנטי של שחקנים ושילוב של הקומי והסנטימנטלי.
"עוד משהו בקטנה" - טריילר
(באדיבות סרטי שובל ויונייטד קינג)
את "עוד משהו בקטנה" ביים סטנדאפיסט צרפתי בשם ארטוס (שמו המלא הוא ויקטור ארטוס סולארו), שגם משחק בתפקיד הראשי. זהו סרטו הראשון כבמאי, וההשראה לו באה ממערכון שהעלה באחד המופעים שלו שעסק באתלטים הלוקים במוגבלויות שונות. התסריט נכתב בשיתוף שחקנים לא-מקצועיים שלוהקו לסרט בתום סדרה של אודישנים בת שלושה ימים, שאליהם הגיעו מכל רחבי צרפת, ומתוכם נבחרו 11 משתתפים, כולם מאותגרים-שכלית. הסיפור עצמו מהווה רקע בלבד לסדרה של התרחשויות קומיות ומלודרמטיות שבהן מעורבות גם הדמויות שמגלמים השחקן קלוביס קורניאק וארטוס עצמו: אב ובנו שבתחילת הסרט שודדים חנות תכשיטים, ואז מוצאים את עצמם עם שללם, בעל כורחם, בטיול שנתי של מעון חוסים.
כדי להיטמע באופן משכנע בחבורה שעליה מופקדת צעירה בשם אליס (אליס בלאדי), מתחזה הבן בגילומו של ארטוס לאחד מהמאותגרים שבושש להגיע לטיול. באופן משונה, איש מהקבוצה לא מתייחס לכך שמדובר במישהו אחר. אביו מצטרף אף הוא במסווה של חונך, וחלק מהצחוקים בסרט אמור לנבוע מהדינמיקה שבין החוסים והמתחזה שביניהם. אליס עצמה נתונה בדרמה משל עצמה: החבר שלה מצא עבודה בארצות הברית והוא מצפה ממנה שתעזוב את עבודתה ואת המבוגרים-ילדים שהיא כה אוהבת, ותצטרף אליו. אם היה איזשהו טעם בסיפור המשנה הזה, אין לכך כל זכר בסרט.
על פניו, "עוד משהו בקטנה" מהלך על קרח דק. השילוב בין שחקנים לא-מקצועיים שהם מאותגרים-שכלית ובין שחקן שמגלם דמות כזו מהווה פתח לצרות. הופעתו עלולה לעורר לעג כלפיהם, או לייצר הערכה כלפי משחקו שהיא בבחינת "תראו איך הוא משחק כל כך טוב מישהו מאותגר". זהו קלון אתי שבא לידי ביטוי עם זכייתו של דסטין הופמן באוסקר על משחקו ב"איש הגשם". שאלת הייצוג וההכלה עולה כל אימת ששחקן "נורמלי" מגלם בהצלחה, לעיתים גדולה מדי, בעל מוגבלות. הקולנוע מבקש להתמודד עמה, בין היתר, דרך ליהוקם של שחקנים מאותגרים לתפקידים אלה: ב"חיים על פי ז'ורז'" (1996) של ז'אקו ואן דורמל אכן מלוהק פסקל דוקן, שחקן הלוקה בתסמונת דאון, לגלם דמות כזו הניצבת במרכז הסרט. הוא אף זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן של אותה שנה.
באופן מפתיע, העובדה ששחקן מקצועי מגלם בו מאותגר-שכלית אינה הבעיה העיקרית של "עוד משהו בקטנה". למעשה, זו אינה בעיה כלל, שכן באחד ממהלכיו העלילתיים שאותו לא נחשוף, ארטוס משלב סצנה שמפגינה מודעות מסוימת לעניין הזה. כאילו כדי לומר לנו: "כן, יש משהו מאוד לא הולם בכך שאני מגלם מאותגר-שכלית בקרב שחקנים שהם אכן כאלה, ועכשיו בואו נמשיך הלאה". הבעיה העיקרית היא התחושה שארטוס מנצל את נוכחותם של אותם שחקנים לצרכים דידקטיים וסנטימנטליים שהם דוחים לא פחות מהעובדה שהוא מגלם דמות כזו וכו'. באחת הסצנות המאוחרות בסרט נקלעת אחת הדמויות, אשכרה, לדיון על אי-ציות לחניית נכים. את הדיון הזה היא מנהלת עם דמות אחרת שהיא נכה – וזו באוזני זו הן מתלוננות על נהגים "רגילים" שחונים במקומות המיועדים לנכים.
3 צפייה בגלריה
רגע, אז אסור לחנות בחניית נכים אם אתה לא נכה? נשמע לא הוגן. מתוך "עוד משהו בקטנה"
(צילום: באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)
וישנו גם הסיפור על שני השודדים, כאמור אב ובנו, שהמפגש האקראי עם המאותגרים הופך אותם לאנשים נדיבים יותר. כאילו שזה לא היה צפוי. בכלל, השניים הופכים תוך זמן קצר לאנשים כל כך חיוביים, עד שאני בטוח שאיפשהו כמה פיות טובות מוריקות מקנאה. כל זה אולי לא היה מפריע כלל – אחרי הכל, סרטים כאלה הם החומר ממנו עשויים רימייקים אמריקאים (ע"ע "מחוברים לחיים") – אילולא הכל היה מבוצע בכבדות ומלאכותיות. כמעט כל סצנה לא נועדה אלא לשרת את הטון הדידקטי של הסרט: סצנה בסופרמרקט, למשל, או אחרת שבה החוסים מתעקשים להכין את ארוחתם בעצמם משום שאינם מסוגלים לאכול את האוכל המגעיל של המבשלת במחנה הקיץ. וזה עוד בלי להזכיר את נוכחותו של בעל האתר המגעיל שמתעקש להעלות את דמי השכירות של המקום. לא, לא אכפת לו כלל מהחוסים, ולמה שיהיה?
3 צפייה בגלריה
מה יש לצרפתים עם "הארוחה האחרונה"? מתוך "עוד משהו בקטנה"
(צילום: באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)
ואכן, ככל שהדברים אמורים בהם, לא נראה שגם לסרט נורא אכפת. כל אחד מהם מאופיין בדרכו הססגונית – אחד אוהב לעטות על עצמו תחפושות משונות, שני מעריץ את הזמרת דלידה, ואחר הוא יהודי חובש כיפה בהתאם לרוח הייצוג התקין – אבל הם לא יותר מאשר דמויות מחויכות בשירות המסר האופטימי שהסרט כופה עלינו בדרכו נטולת-החן. סביר להניח ש"עוד משהו בקטנה" יסחוף אחריו את הצופים, כאן בדיוק כמו בצרפת. אבל מי שייהנה ממנו צריך לשאול את עצמו ממה בעצם.
