מבחנו של הרומן "הנתניהוז" נעוץ בשאלה אם הוא היה מעניין ובעל משקל גם אם הוא היה נקרא, נניח, "השטמברגים", והוא היה מספר את סיפור פגישתם הטרגית-קומית של היסטוריון יהודי-אמריקאי והיסטוריון ישראלי בשם בנציון שטמברג בעיירה אוניברסיטאית בצפון מדינת ניו-יורק. כלומר, אילו ג'ושוע כהן לא היה מבסס את ספרו על אנקדוטה ששמע מהרולד בלום, מבקר הספרות הדגול, על ביקור של בנציון נתניהו, אשתו ושלושת בניהם (יוני בן ה-13, בנימין בן העשר ועידו הקטן) - האם עדיין היה זה רומן מעניין?
התשובה חיובית. או לכאורה חיובית. כהן משכיל לחלץ מהמפגש הזה - בין אקדמאי יהודי-אמריקאי ואשתו היהודייה-האמריקאית, דור שני למהגרים מזרח-אירופאים המנסים להשתלב בזרם המרכזי של החיים בארצות-הברית, לבין ההיסטוריון הציוני הקנאי, שמחפש משרה בגולה הדוויה - רומן רעיונות שעוסק במתח בין שתי האופציות היהודיות הגדולות במחצית השנייה של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. כך רוּבֶּן בלום, ההיסטוריון היהודי-אמריקאי והמספר החצי-בדוי של הרומן: "בערך עשור לפני הסתיו שאני נזכר בו, נוסדה מדינת ישראל. במדינה הזעירה ההיא שמעבר לעולם, יהודים עקורים ופליטים עמלו להמציא את עצמם מחדש לכדי עם אחד, מאוחד מכוח השנאות והשעבודים של משטרים עוינים, בתהליך המוני של סולידריות שנולדה מאיבה גדולה. בו בזמן התרחש כאן באמריקה תהליך אמוני תְאום, ובו היהודים עמלו לא להמציא אלא להשכיח את עצמם, או להפוך את המצאתם, או להיטמע באמצעות הדמוקרטיה וכוחות השוק, נישואי תערובת והתבוללות".
חלק מהברק הרעיוני של העימות כאן נובע מנושא המחקר של בנציון נתניהו: יהודי ספרד והאינקוויזיציה. כך נמתחת בסאבטקסט של הרומן אנלוגיה מעניינת (ומאיימת!) בין יהדות ספרד, שידעה אכן ימים יפים מאוד לפני האסון שפקד אותה, ובין יהדות ארצות-הברית. ובאופן ספציפי, התזה של נתניהו, כפי שהיא מוצגת כאן לפחות - על כך שניתן לראות באינקוויזיציה לא מוסד דתי גרידא שאבד עליו הכלח, כי אם מוסד שמבטא אנטישמיות שמזכירה את האנטישמיות המודרנית, ואפילו בכיוון הגזעני שלה - מאפשרת לכהן לאחד באופן אלגנטי את עמדתו המקצועית של ההיסטוריון הישראלי ואת האידיאולוגיה והזהות הלאומיות שלו, ותורמת לעימות בינו לבין פרופ' רובן בלום, המבקש מצידו לפלס את דרכו אל לב החיים האמריקאיים. וכל בניין הרעיונות הזה, שלא יהיה ספק, נשען על עלילה דינמית, ועל מספר פיקח, שנון ומפוכח.
משפחת נתניהו היא משפחה ציבורית ויש עניין לציבור במידע רלוונטי עליה. זאת ועוד: זהו רומן ולא עדות ישירה (אם כי כהן לא טוען שמדובר בבדיה, באחרית הדבר שצירף לספר). וגם האפיונים שיש כאן מעוררי מחשבה ומבדחים יותר משהם משמיצים. ובכל זאת, היה לי מעט לא נוח מהענקת שמות של אנשים אמיתיים ל"דמויות". אבל מה שהביא את כהן ליצור דמויות על סמך אנשים אמיתיים אינו בעיקר יצר רכילותי או פרובוקציה זולה. אני חושב שמה שפעל כאן בחשאי הוא דחף סובטילי יותר, לבטים פנים-ספרותיים שהסוציולוג הצרפתי של האמנות ושל האסטרטגיות שאמנים נוקטים על מנת לבדל את עצמם, פייר בורדייה, היה מבין אותם היטב. כהן, כמו כל הדור הצעיר של הסופרים היהודים-אמריקאים, נמצא במיקום מאוד לא נוח מבחינה היסטורית. זהו המיקום של הבנים שנולדו לאבות הגדולים הבולטים. קודמיהם (בלו, רות, מלמוד, הלר, מיילר, פיילי ועוד), היו דור נפילי שכבש בסערה את לב הספרות האמריקאית בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. איך יוכלו האדיפוסים הצעירים לגבור על הלאיוסים האימתניים האלה? מה גם שהאבות הגדולים "תפסו" כבר את כל הנושאים היהודיים-אמריקאיים האפשריים! כאן ג'ודי, בתם של רובן ואדית', מעוניינת בניתוח אף שיצמצם את אפה היהודי המובהק. מי אם לא פיליפ רות היה זה שכתב על הנושא הזה, ובדיוק באותה שנה שבה מתחולל הרומן שלפנינו (בספר ביכוריו מ-1959, "שלום לך, קולומבוס")? והאם לא תיאר כבר ברנרד מלמוד ב"חיים חדשים" (מ-1961)! איש אקדמיה יהודי שמבקש להשתלב בקולג' מבודד יחסית? ויחסי יהודי ארה"ב־ישראל שתוארו כבר ב'החצי השני' ו"מבצע שיילו" של רות, ב'לירושלים ובחזרה' של סול בלו; מה יכולים המאחרים להגיע לזירה, כמו כהן ובני דורו, להוסיף על מה שכבר נעשה?
כאן נפלה האנקדוטה שסיפר הרולד בלום לכהן על בנציון נתניהו כמתנה מהשמיים. הנה האפשרות לכתוב כמו האבות הגדולים, על אותם נושאים, אפילו על אותה תקופה, ובכל זאת להיחשב לאקטואלי ולחדשן! והכל בזכות בנו של אותו בנציון, כלומר בזכות בנימין נתניהו. נתניהו הוא הרי, לכל הדעות, אחד האנשים המרכזיים בסיפור היהודי במאה ה-21. הדחף לכתיבת הנתניהוז לא היה דחף רכילותי כי אם "בורדיאני": מוצא מבריק שמצא בן ממשיך לכתוב כמו אבותיו ובכל זאת להיות בן זמננו. המוצא מבריק. ובכל זאת מותיר טעם לוואי עדין של אפיגוניות.
"הנתניהוז", ג'ושוע כהן, תרגום: ארז וולק, הבה לאור, 229 עמודים
