פסטיבל הקולנוע ירושלים שמתקיים זו השנה ה-40 ויתקיים בין ה-23-13 ביולי, הוא הזדמנות מצוינת להתרגש מקולנוע בינלאומי אישי, פוליטי, אינטימי ולעיתים גם סוריאליסטי, ברשימה הזו לא תמצאו את הזוכים בשלושת הפרסים המרכזיים בפסטיבל קאן: "אנטומיה של נפילה" של הבמאית ז'וסטין טרייה, שינעל את הפסטיבל, "איך לעשות סקס" - הזוכה הגדול של תחרות מבט מסוים, ואת "בתוך פקעת הזהב", אבל כן תמצאו את הזוכה הגדול של פרס חבר השופטים בסאנדנס, הסרט הכי "נכון" של התקופה, בתצוגת משחק מצוינת של הזמרת והרקדנית המחוננת טיינה טיילור.
העגלה הגדולה
סרטו החדש של פיליפ גארל הוותיק והטוב עוסק במקצוע נדיר: בובנאות. על כך שזהו סרט אישי מאוד תעיד העובדה ששלושת ילדיו, לואי (שחקן ובמאי בעצמו), אסתר ולנה מופיעים כבני משפחת בובנאים שמשמרים מסורת אמנותית נכחדת. הם מייצרים את הבובות בעצמם ומופיעים באסם כפרי בפני ילדים והוריהם. כאשר אבי המשפחה מתמוטט, עולה השאלה האם וכיצד ימשיכו ילדיו את דרכו. יש משהו בקולנוע של גארל (סרטו הנ"ל זיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין האחרון) שמהדהד את רוחו של הגל החדש הצרפתי - קצת אחריו אכן החל גארל בפעילותו הקולנועית. זהו קולנוע שמייצג את מורשת ה-art house המזוהה עם המודרניזם האירופאי, ומבחינה זו אפשר להבין את זיהויו עם אותה אמנות הולכת ונעלמת (וגם העובדה שאביו של גארל עצמו היה בובנאי). האם גארל תוהה מה יעלה בגורלו של הקולנוע הזה? האם דרך המתח שבין חיפוש דרך חדשה ושימור הקיים הוא מצביע על הרצון לפעול במרכז מאשר בשוליים? זהו סרט יפה מאוד של אמן הבוחן את אמנותו באופן לא שגרתי ומפוכח.
באנל ואדמה
הקולנוע האפריקני סיפק בשנות ה-80 וה-90 כמה מפניני הפסטיבל הירושלמי (בהם "זוהר"), וסרט זה, עבודת הביכורים של הבמאית-תסריטאית רמאטה טוליה סיי, מהדהד את חוויות הצפייה ההן. כותרתו מתייחסת לשמותיהם של זוג נאהבים כפרי, שנלחשים בפסקול בטון מכשף-מלטף. סיפורם של השניים מייצג מתח מוכר בין מחויבות לקהילה ואינדיבידואליות, כאשר אדמה צריך לבחור בין כהונה כראש הכפר שנכפית עליו ובין מגורים משותפים עם זוגתו (אלמנת אחיו המת לה נישא) בבית נטוש שקבור מתחת לערימת חול, ושאותו למעשה עליהם לחפור. סירובו של אדמה לקחת עליו את התפקיד מביא לתוצאות הרות אסון שעמן על השניים להתמודד. ישנם בסרט אותם דימויים פיוטיים וצבעים זהובים בוהקים שהפכו כמעט מזוהים עם האסתטיקה של הקולנוע האפריקני, ובסופו של דבר הוא משלב בין הפנטסטי והפוליטי באופן מעט נאיבי ומיופייף.
אלף ואחד
סרטה הראשון של הבמאית-תסריטאית א"ו רוקוול זכה אמנם בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס, אבל נדמה שהפרס הוענק לו בעיקר משום שזהו סרט "נכון". קשה שלא להיזכר ב"אור ירח" זוכה האוסקר של בארי ג'נקינס כאשר צופים בו - שני הסרטים עוקבים אחר תהליך התבגרותו של צעיר שחור משך מספר עשורים - אבל בסרטה של רוקוול ישנה מידה של דידקטיות ומניפולטיביות שנעדרת מהיצירה המפעימה הנ"ל. הגיבורה פה היא צעירה שחורה שזה עתה השתחררה מהכלא, מאתרת את בנה הקטן שגדל בבית אומנה, ומסתלקת עמו. הוא גדל איתה משך כ-20 שנה, עד שפרט מהותי מתברר ומשנה את התמונה כולה. הסרט נשען על הופעה מצוינת של טיינה טיילור בתפקיד האם הנחושה לחלץ את בנה המוכשר מגורל של עוני ואלימות, אבל עיסוקו בג'נטריפיקציה וההצגה הדיכוטומית של לבנים אטומים (בדמותו של בעל הבית החביב לכאורה, שרוצה בעצם, לסלק את האם ובנה) הופכים אותו לעוד אחד מאותם סרטים שצדקנותם - אמנותם.
לקראת תערוכה
יש לי חשד מובנה בסרטים שמתרחשים על רקע עולם האמנות ושאחד הדימויים המרכזיים בהם הוא יונה שכנפה נשברה. אבל כאשר מדובר בקלי רייכרדט ("פרה ראשונה"), אולי הבמאית המעניינת ביותר שעובדת היום בקולנוע האמריקני, הופך גם מה שנדמה נדוש-עד-זרא - אמנית מוכשרת אך מהוססת, ניכור משפחתי, קהילה אמנותית (הסרט מתרחש בפורטלנד, אורגון) שחיה מפתיחה לפתיחה, ופסלים שאמורים לבטא נשיות פגומה אבל כזו שנראית אסתטית כאשר מסתכלים בהם מרחוק - לחינני ביותר. כמו רבים מסרטיה של רייכרדט, גם הסרט הזה הוא character study שבוחן את הגיבורה שלו (מישל וויליאמס המצוינת בשיתוף הפעולה הרביעי שלה עם הבמאית) בשבוע שלפני פתיחת התערוכה שלה. ג'אד הירש מספק כמה דקות של הנאה בתפקיד אביה של הגיבורה שמארח בביתו צמד couch surfers נצלנים, וגם אם דמותה של האמנית חסרה איזה עומק ועניין, שלא לדבר על כישרון מוכח, והחיפוש הנואש שלה אחר חום אנושי מומר לתביעה החוזרת שלה מבעלת הבית לסדר את המים החמים - עדיין, זהו סרט מקסים בהחלט.
ריאליטי
הסרט מבוסס על המחזה Is This a Room (2019) שכתבה טינה סאטר, שגם עיבדה לתסריט וביימה לקולנוע. הסיפור מתבסס על תמלילי ההקלטות האותנטיים מפשיטת חוקרי ה-FBI ב-17 ביוני 2017, כשהגיעו לביתה של מתרגמת ב-NSA ששמה הלא יאומן הוא ריאליטי וינר. הפשיטה על ביתה נעשתה כחלק מניסיון לאסוף ראיות בחשד שהיא הדליפה מסמכי מודיעין סודיים שעסקו במעורבות של הרוסים בבחירות לנשיאות ב-2016, הדלפה שנעשתה כדי להבטיח את בחירתו של טראמפ. יש כאן סרט שלא רק מתרחש בזמן אמת, ומוגבל בסביבת התרחשות שלו לפנים ולחצר הסמוכה לבית של וינר, אלא לכידה של סיטואציה שלא ניתן היה לתעד בזמן אמת באמצעות שחקנים. בדרך הזו ניתן להימנע מהקלישאות של סיטואציית של חקירה, ובמקום זאת לקבל באופן אותנטי וסבלני את התהליך שבו וינר הולכת ושוקעת במלכודת שפורשים החוקרים. האתגר בגילום הגיבורה שעוברת תהליך הפסיכולוגי הופקד בידיה של סידני סוויני (קאסי ב"אופוריה"), שבהופעה מאופקת ורבת ניואנסים מפגינה את כישורי המשחק שלה.
רק הנהר זורם
תעשיית הקולנוע הסינית גדלה בעשור האחרון באופן מסחרר ונסמכת על הצלחתם של בלוקבאסטרים רעשניים, מלאכותיים, או כאלו שמטפחים גאווה לאומית. הקולנוע הסיני המורכב והטעון יותר נדחק אל השוליים. "רק הנהר זורם" ממוקם באמצע: קולנוע בז'אנר סרטי המותחן, אבל כזה המשתמש ביסודות הז'אנרים באופן מתוחכם ומאתגר. עיבוד לנובלה הקצרה "טעויות ליד הנהר" של הסופר הסיני יו חווה, הסרט עוסק בניסיונו של קצין משטרה בעיירה סינית קטנה להתחקות אחר רוצח סדרתי. הסרט משלב שלושה אלמנטים: התמקדות בנקודת הידע הלא אמינה של הבלש והתייחסות מודעת ליסודות הז'אנריים שמתכתבים עם סרטים שנעשו מחוץ לסין (סרטיו של ז'אן-פייר מלוויל, "זיכרונות של רצח" של בונג ג'ון-הו וכו'). בנוסף, היסודות של אלימות ואי וודאות מתקיימים בסין של שנות ה-80 שבה תחת המנהיג דנג שיאופינג המדינה הייתה בתקופת ביניים של התרחקות מסין המאואיסטית, אך לפני הפריצה הכלכלית הגדולה של שנות ה-90. הסרט שהבמאי הצעיר ויי שוג'ון (32) ביים בכישרון ניכר מזכיר שגם בסין של שי ג'ינפינג, ובתעשייה שהופכת לפחות סובלנית לקולנוע מאתגר, עדיין עולים כישרונות חדשים.
Hello Dankness
אנשי הפסטיבל ויתרו על הניסיון לתרגם את שם הסרט לעברית. בסלנג אורבני הפירוש הרלוונטי ביותר ל-Dank הוא דבר 'מגניב במקוריותו'. אם כך זהו שם אירוני במיוחד למה שהוא מאש-אפ, איחוד קטעים ממקורות רבים שונים, באורך 69 דקות. ניסיון אירוני וסאטירי, לעיתים כזה הגובל בסוריאליסטי, לספר את סיפורה של ארצות הברית לפני ובמהלך נשיאותו של טראמפ, דרך פריצת מגפת הקורונה, ועד השבעתו של ביידן. נעשה כאן שילוב של שוטים מעשרות רבות של סרטי קולנוע משנות ה-80 ועד ההווה (עם תוספות קלות ממקורות טלוויזיוניים) כדי ליצור מעין "סיפור על" מרובה דמויות ודימויים שאמורים לעצב באופן סאטירי את ההוויה האמריקאית דרך ייצוגיה. נראה שהלעג בסרט מכוון במידה שווה לשאננות שהתחלפה בהיסטריה במחנה הדמוקרטי, והפראות המאיימת של השלטון הרפובליקני. השוטים לא רק נערכו יחד אלא גם נשתלו בהם אלמנטים גרפיים (כמו למשל, כרזות של תעמולה בחירות) כדי לתפור את הכול יחד לדימוי "המציאות" האמריקנית. כדי ליהנות נדרשת היכרות עם חלק ניכר מהסרטים שמהם לוקטו השוטים, ועם הדמויות והאירועים של ארצות הברית בתקופה שמייצג הסרט. לא הכול עובד באותה במידה, אבל המכלול משעשע ומהווה אלטרנטיבה לסרטים הארוכים והקודרים יותר הנפוצים בפסטיבלי קולנוע.
"הקורבן" ו"היו זמנים באמריקה"
לרגל ציון 40 שנה לפסטיבל, מתקיימת מסגרת הקרנות של קלאסיקות שהוקרנו בו בעשור הראשון להיווסדו - כשמכל שנה בעשור זה נבחר סרט אחר. כל עשרת הסרטים מומלצים לצפייה חוזרת על המסך הגדול (שלא לדבר על חובת הצפייה ראשונה) ושניים מהם בולטים במיוחד. הראשון, "הקורבן" (1986) של אנדרי טרקובסקי, המשלב מוטיבים תמטיים וויזואליים מעבודותיו הקודמות, בדרך המשקפת את מודעותו של יוצרו כי הוא קרב למותו, ו"היו זמנים באמריקה" (1984), סרטו האחרון של סרג'יו ליאונה, אפוס המשתרע על פני חצי מאה ועוסק בחברות של שני ילדים יהודים שיצמחו להיות גנגסטרים (רוברט דה נירו וג'יימס וודס). סרט אפי ומלנכולי, שליצירתו חברו כישרונות גדולים של הקולנוע האיטלקי בצילום, עריכה ומוזיקה (אחת מעבודות ההלחנה הנפלאות של אניו מוריקונה). בזמנו הסרט קוצץ ללא רחם לשעתיים ו-20, והפך לכישלון קופתי וביקורתי מהדהד. בפסטיבל תוקרן גרסת הרסטורציה מ-2014 באורך של 251 דק' שמבהירה כי מדובר באחד הסרטים גדולים של שנות ה-80. רק חבל שלא ניתן ל"היו זמנים באמריקה" מסך שייתן את מלוא הכבוד לאיכויותיו הקולנועיות (הוא הוקרן, באופן חד פעמי, באולם 4 הקומפקטי מדי).
פורסם לראשונה: 08:04, 06.07.23
