לפני ארבע שנים, לאחר יציאת הרומן העשירי שלה, "אדל", הרגישה הסופרת יוכי ברנדס שהיא מאבדת חלק מהקוראים שלה. בניגוד לרומנים הקודמים שפרסמה, "אדל" עוסק במערכת היחסים בין הבעל שם-טוב ובתו, ומתוכה נפרשת תפיסת עולמו הייחודית של הבעל שם טוב על הקשר בין אדם לאלוהיו. "'אדל' הוא הספר הכי תובעני שלי ולא כולם הצליחו לקרוא אותו לצערי", מודה ברנדס בריאיון ל-ynet. "יש לי ספרים שאין בעיה להתחבר אליהם כמו 'שבע אמהות' או "מלכים ג'". כל מי שיודע קצת תנ"ך טס על זה כי זה יצרים, תשוקות, אהבות ומלחמות. כל הניצוצות, הקבלה, הספירות ועליית הנשמה - אנשים לא הבינו מה קורה שם ונעצרו".
קוראת אחת שדווקא לא עצרה את הקריאה היא נתנאלה תירוש, יוצרת תיאטרון שאהבה את הספר כל כך עד שהחליטה לעבד אותו לבמה. באירוע שנערך בתיאטרון "החאן" ניגשה תירוש אל ברנדס. "היא אמרה דברים עוצמתיים וראיתי שהיא מבינה את הספר", משחזרת ברנדס. בהמשך השיחה ביקשה תירוש את ברכתה ליצירת עיבוד הספר למחזה. ברנדס הסכימה מיד וגם שחררה את תירוש לספק פרשנות משלה בהצגה. "הבטחתי לה שאני לא אתערב כי אין לי זמן וגם כי אני כבר בספר הבא", היא מסבירה. "גם עכשיו אין לי שום מושג מה קורה בהצגה ואני אצפה בה לראשונה כשהיא תעלה, בסוף החודש".
וזהו? שחררת?
"אני מודה שיש לי המון ליקויים. אני סובלת מבעיות קשב וריכוז קשות וגם עכשיו, כשאני מחלימה מקורונה, אני על ריטלין כדי שאני אוכל לקרוא או להתרכז במשהו. אחת האפשרויות שלי לשרוד בעולם עם אינסוף גירויים היא להתנתק, בלי רשתות חברתיות ובלי הסחות דעת, וגם אז אני עושה תמיד רק דבר אחד. אני גומרת ספר, נותנת חודשיים לראיונות ואז שמה בצד ומתחילה את הספר הבא. אנשים באים אליי עם הספר הקודם ואני כבר לא שם, אני במקום אחר".
איפה את עכשיו?
"עכשיו אני בעזרא ונחמיה ורות המואבייה, זה רומן בלשי על איך נכתב הספר על רות המואבייה".
תירוש לא בזבזה זמן והחלה לעבוד על העיבוד לספר, שיועד בתחילה לתיאטרון "החאן", צלח כמה מהמורות בדרך - בין היתר קורונה ואתגרי תקציב - ומצא את מקומו לבסוף באנסמבל "התיאו-טרון" במוזיאון פעיל עין יעל בירושלים. המחזה יעלה ב-26 ביולי בגרסה אור-קולית תחת כיפת השמיים לשתי הצגות ואז יעבור לבמת התיאטרון הרגילה. "לא פשוט להעביר את הספר למדיום תיאטרלי", אומרת תירוש. "כל העולם הפנימי של ישראל (רבי ישראל בן אלעזר, הבעל שם טוב, ס"ש) שמתואר בספר צריך להפוך לדיאלוג ממשי, ולעומת ספרים שמבוססים על עלילה כאן היינו צריכים להחליט מה לב המחזה. על מה הוא, בעצם".
ומה התשובה?
"הרעיון המהפכני מבחינתי, שנגע בי כבר כשפגשתי את הבעל שם טוב כילדה בבית הספר, הוא מה שהוא מכנה גאולה אישית. השינוי הקוסמי שאנחנו מחכים לו - המשיח, השלום - יש לזה כל מיני ביטויים, אבל לאנושות יש ציפייה לשינוי האולטימטיבי שהטוב פתאום יצליח להתקיים. והבעל שם טוב בא ואומר שכל אחד אחראי לעשות את התיקון האישי שלו, את העבודה בחיי היומיום. לא לשבת ולחכות כמו היהודים שיושבים ומחכים למשיח, אלא לחיות בתדר של משיח. ואם אתה חי שם אתה בעצם כבר שם".
מאוד ניו-אייג', במובן מסוים.
"מאוד. האדם הזה חי שם במאה ה-18, במציאות שהייתה רחוקה מניו אייג', וממש ילד מתוך עצמו מהפכה וכלים לעבודה פנימית והוציא אותנו מהכלא הרגשי שאנחנו נמצאים בו. הוא חי במציאות איומה, בצל הפוגרומים, כשנקודת המבט הקלאסית הייתה שבגלל רוע מעללינו הקדוש ברוך הוא יעניש את כולנו. תפיסת אשמה קשה. אבל הבעל שם טוב רוצה לשחרר את עצמו מהאשמה, הוא מחפש שותפות עם האל ומתוך זה הוא מבין שהאל לא אכזר כלפיו. הוא שותף למסע החיים שלו. ואם אתה חוטא אל תשב ותתבאס, כי זה מחטיא את המטרה. פשוט תעצור את זה ותנסה בפעם הבאה לדייק יותר".
גיבורי האומה במלוא מורכבותם
כצאצאית למשפחת אדמו"רים שעזבה את העולם החרדי בנערותה ונישאה לבחור חילוני מעדות השמאל הפוליטי, ברנדס הקדישה לא מעט מיצירותיה להנגשת יסודות תרבותיים מעולם היהדות. ספרי עיון כמו "שבע אמהות", שעוסק בנשים מהתנ"ך ורומנים כמו "מלכים ג'" ו"הפרדס של עקיבא", שהזריקו אנושיות ומורכבות לסיפורים מהיהדות - סיפורים שנתקלנו בהם בעיקר בגרסה השטחית שלהם בתוכנית הלימודים. עם הזמן הבינה ברנדס שהיא מסרבת למקם את עצמה על סולם ה"דתיות" ולא פעם עוררה זעם בשני הצדדים.
"אני מפלסת את דרכי בין קוראים משני קצוות מאוד עוינים", היא מתארת, "מצד אחד השמרנות הדתית שמאוימת ואומרת 'מי שמך? למה את חושפת את כל היהדות?' ועל כל דבר שאני אומרת הם מביאים פרשנים שאומרים ההפך וקוראים לי כופרת. לשמחתי הקצה הזה הולך ומצטמצם עם השנים כי דווקא הציבור הזה יותר נפתח גם לספרים שלי. עדיין יש נגדי פסקי הלכה, אבל זה משתפר. בצד השני, שאני מודה שהפתיע אותי כי פלורליסטים, מה אכפת להם להיות ליברלים גם לגבי יהדות? אבל גם שם יש עוינות גדולה לא פחות - 'למה את הופכת את היהדות לחביבה? זאת הדתה, את גיס חמישי, כאילו בצד שלנו אבל לא'. אבל רוב הקהל שלי, שאליו אני מכוונת, הם אלה שבאמצע, שסקרנים ורוצים ללמוד משהו חדש. אני רוצה להשמיע את קולן של הקבוצות שהפסידו בהיסטוריה ולספר את הסיפורים הסודיים שהוחבאו מאיתנו. זה מה שמניע אותי".
והבעל שם טוב קרוב לתפיסת העולם שלך?
"כן. אני צאצאית שלו ואני מרגישה אליו קרבת נפש. לא ידעתי אם אני אצליח לכתוב עליו, כי ידעתי שאני לא הולכת לכתוב רק ספר של שבחים על הבעל שם טוב. אני חושפת את גיבורי האומה שלנו במלוא מורכבותם, כולל הכתמים והאפלות שלהם, הנפילות והחולשות. והיו לו הרבה נפילות. אחרת הוא לא היה מצליח ליצור את התורה שלו, תורת התיקון העצמי, כי אם הוא לא היה יודע מה זה ליפול הוא לא היה יודע מה זה לתקן. אני מודה שהיה לי קשה מאוד לכתוב על הצדדים האפלים שלו, על הדיכאונות. למרות שהיהדות היא עבורי דבר קדוש, אני מאמינה שאין קדושים ביהדות. אף אחד לא קדוש אצלנו. אפילו לא אלוהים. היהדות חושפת באלוהים חולשות".
מחיר הבדידות
בדומה לבעל שם טוב, גם ברנדס מפרקת את היהדות המובנית, הצייתנית והממוסגרת, ומשלמת על כך מחיר. לא רק בהתמודדות עם התקוממותם של זרמים שמרניים או ליברלים, אלא גם מחיר שגובה ממנה עצם הכתיבה. "אני אוהבת בני אדם ואוהבת להיות שייכת ולדעת מה קורה, אני סקרנית מטבעי", היא אומרת, "אבל עם השנים נאלצתי יותר ויותר להשתבלל. אני רואה בזה דפיקות אבל זה הדבר היחיד שמאפשר לי ליצור ואני משלמת על זה מחיר".
מה המחיר?
"אני בודדה בעצם. המחיר הוא ההתבודדות. אפילו חברים יש לי מעט מאוד וגם החברות המעטות שיש לי הן אלו ששרדו את התקופות שבהן אני לא יכולה לדבר עם אף אחת, וזה סוג של בלתי נסבלות, צריך להיות חברת נפש בשביל לשרוד את זה. לפני שהייתי סופרת הייתי אדם מאוד חברותי עם המון חברים".
כל זה בגלל היצירה?
"כן. אלמלא היצירה הייתי נחשפת ופוגשת אנשים ומבלה הרבה יותר."
ומבחינתך זאת בחירה או כורח?
"אני לא חייבת ליצור. אולי עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים אני כן, אבל במקור אני לא אדם שחייב ליצור וגם התחלתי בזה בגיל מאוחר. כתבתי לעיתונות והייתי ברדיו ובטלוויזיה, אבל זה לא תבע ממני התבודדות. ברגע שיצרתי ספרות, היא תבעה ממני התבודדות וזה מחיר מאוד-מאוד כבד שהולך ומחמיר. ככל שהילדים מתבגרים ופורחים מהקן ההתבודדות נעשית עבה יותר. לכן חזרתי להוראה. היא מכריחה אותי לקום בבוקר, לפגוש סטודנטים ומורים, ללמד, לדבר עם אנשים. בשאר הזמן אני בבונקר".
משפחה?
"יש לי כמובן את המשפחה שלי, עופר והילדים. לפעמים אני לוקחת פסק זמן ונוסעת לנכדה הראשונה שלי, שגרה במצפה רמון. אמא שלה, הבת שלי, היא הציפור דרור של המשפחה, הם האנטי-בורגנים ששונאים את הריצה אחרי הקריירה. אז אני לוקחת איתי את המחשב ושוכרת חדר באכסניה בניסיון לעבוד מול המכתש וזאת יציאה בשבילי. לפני שבוע נולד לי נכד, שגר ממש לידי. הנכדים ייתנו לי חלונות יציאה אבל זה לא כמו לגדל ילדים שלך".
6 צפייה בגלריה
"אני רוצה להשמיע את קולן של הקבוצות שהפסידו בהיסטוריה". יוכי ברנדס
(צילום: יוגב עמרני)
אז בטח פרחת בתקופת הסגרים של הקורונה.
"ממש לא. הייתי בסוג של דיכאון, כמו הרבה אנשים אחרים. זה לא היה דיכאון שהצריך תרופות וכאלה, מטבעי אני לא דיכאונית, אבל יש לי נפילות כמו לכולנו וזה היה הכי קרוב לדיכאון שהכרתי. הילדים בדיוק התחילו לצאת מהקן אבל עוד הגיעו במהלך השבוע, ואז לקחנו ברצינות את הסגר הראשון עד שראינו שראש הממשלה והנשיא עושים ליל סדר עם המשפחות. אנחנו חגגנו שנינו עם אחותי, שהיא אלמנה צעירה, וחברה שלה. זהו. יש אנשים שאומרים לי שהם הרוויחו מהתקופה הזאת אבל לי זה היה דיכאון. לא יכולתי לכתוב את הספר שאני כותבת וגם ההרצאות נלקחו ממני, כי אני לא עובדת בזום. אז כתבתי את הספר על אלוהים כי קל לי יותר לכתוב עיון, ודמיינתי שהוא כמו הרצאה. גם הכעס שהיה לי על אלוהים יצא במלוא עוזו, בעטתי בו בתחילת הכתיבה ולאט-לאט הקורונה התייצבה והתחילו החיסונים ואז התפייסתי איתו", היא צוחקת, "בספר רואים את התהליך".
מתוך הבועה שלך את מודעת לעניינים שעולים על הפרק, כמו העיסוק בנידה או האיסור על הפלות בארצות הברית?
"לא נחשפתי לקמפיין של הנידה כי אני לא רואה טלוויזיה, מקסימום סדרה בנטפליקס. אני גם לא שופטת אותן על מה שהן עושות או אומרות או אם הן קיבלו כסף, ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו שופטים פחות. הילדים שלי טוענים שאני לא מכירה את כל החברה הישראלית אבל אני כן מכירה את החברה המסורתית ואני יודעת שהציבור המסורתי המזרחי, גם כשהוא חילוני, הוא שומר נידה.
"מצד שני היום יש אנשים, בעיקר צעירים, שהם בכלל לא שייכים לעולם הזה, שלא גדלו עליו, אבל יש להם משיכה ליהדות לאו דווקא מהצד ההלכתי. יש להם צורך להכיר את התרבות שלנו ואולי זה קשור לתחושת השייכות. הם רוצים להרגיש שהם חלק ממשהו יותר גדול, למרות האינדיבידואליזם הקיצוני של הצעירים. הם שמחים לגלות שיש לנו תרבות ששונה מאחרות. זה לא סתם דוסים עם שטריימלים. הספר 'אדל' מגיע בדיוק מהמקום הזה, של 'בוא תראה מה זה נותן לחיים האישיים שלך'".
ואיפה את עומדת בסוגיית ההפלות?
"כמורה צעירה בת 24, כמעט ילדה, עזרתי לשתי נערות בנות 18-17 ולקחתי אותן לעשות הפלה. ההורים שלהם לא ידעו מזה. אגב, כתבתי על זה בספר 'יהדות שלא הכרנו', שממחיש את הגישה של היהדות למגוון נושאים. הרעיון היה שבכל נושא אני יכולה להראות שמה שאתם חושבים שהיהדות אומרת - היא למעשה קובעת הפוך. אחד הפרקים היה על הפלות ואנחנו יוצאים מנקודת מוצא שהיהדות מתנגדת להפלות, כי ככה הרבנות והממסד מטפטפים לנו. אז הבאתי מקורות מהמיינסטרים שמוכיחים איך כבר מימי התנ"ך לאורך כל השנים, הפלה לא נחשבה לרצח. עד שלושה חודשים (לתוך ההיריון, ס"ש) זה בכלל לא נחשב, גם עד הלידה ואפילו בלידה עצמה, שבמושגים שלנו זה כבר ילד, היהדות נותנת עדיפות ואומרת שמי שחי זה האמא. הילד עוד לא ילד עד שהוא לא יצא החוצה".
מי שיסבול מההתפתחות בארצות הברית הן כרגיל, השכבות החלשות.
"זה נכון. ילכו לקצבים שיעשו נזק, ובדור שלי הייתה תקופה שהפלות הפכו נשים לעקרות, שלא לדבר על מתות. בגלל זה אני לא בטוחה שהחוק צריך להתערב פה. הגישה החוקית בארצות הברית נוראית ומפחידה".
6 צפייה בגלריה
"ככל שהעובר מתקדם אני רואה את הזכות של עוד מישהו לחיים". הפגנת תמיכה בהפלות בפלורידה
(צילום: AFP)
ומה דעתך האישית?
"אני מאוד מסכימה עם זה. בטח בתחילת ההיריון או במקרים של אונס ואצל נערות צעירות ונשים קשות יום - את זה צריך לאשר בלי ועדות. יחד עם זאת יש גם צד שני ואני לא יכולה להגיד על הפלה 'זכות האישה על גופה'. לדעתי זאת לא משוואה שמתקיימת באופן אוטומטי. ככל שהעובר מתקדם אני כן רואה את הזכות של עוד מישהו לחיים וזה מורכב. רוב האנשים הליברלים כועסים כשאני אומרת את זה אבל יש פה אדם שאתה לא יכול לדבר איתו, שאין לו אפשרות בכלל לדאוג לעצמו ושיש לו סוג של חיים וצריך לקחת את זה בחשבון. אני לא יודעת אם צריך לעגן את זה בחוק דווקא, ואני לא מציעה פתרונות. אבל אם עד שלושה חודשים זה עוד לא בן אדם וזאת הזכות של האישה על גופה, ככל שמתקדמים זה נהיה יותר מורכב".
"מורכב" זאת מילה שיותר ויותר קשה לעבוד איתה היום. אנחנו יותר בעניין של שחור ולבן.
"נו, מה לעשות? בהרצאות שואלים אותי כל הזמן 'אז מה את? תגדירי את עצמך', ואני לא מוכנה לזה. בדיוק נגד זה אני יוצאת. בתור צעירה עשיתי זאת עד שהרשיתי לעצמי לזלוג ואז אמרו לי 'תחליטי - את חרדית או דתית או חילונית', ועניתי שאני גם וגם ולא או-או. אבל אנשים מסיימים לשמוע הרצאה שלי וחייבים לקטלג אותי קצת, הם משתגעים. איפה אני על הסולם? אני אומרת 'ברוך השם' ו'בעזרת השם' ואז מדברת על הצדדים הנוראים של אלוהים והיהדות. אז בסוף, כדי להרגיע אותם אני אומרת משפט אחד: 'אני נוסעת בשבת'. וכל האולם נאנח אנחת רווחה. קוטלגתי".
