בניגוד לרבים בתעשיית המוזיקה המקומית, לנגה ארז הקורונה דווקא עשתה טוב. הישראלית בת ה-31 שכבר התחילה להרגיש די בבית על הבמות של הפסטיבלים הבינלאומיים הנחשבים בעולם דוגמת פרימוורה, נאלצה להעביר את מרבית השנה האחרונה ברדיוס אלף המטרים המותר. רגע לפני שהמגפה פרצה, היא שיחררה את Views, הסנונית הראשונה מהאלבום החדש והמצופה שלה, KIDS. חודש לאחר מכן, העולם נעצר וגם ארז. השיר אמנם זכה לתגובות טובות והבאזז שהמשיך להיווצר סביבה צמח עוד קצת לאחר שהוא שולב בפרסומת הצרפתית לחברת אורנג' שצולמה במוזיאון הלובר בפריז, אבל המציאות שוב הרימה ראש וחרצה לשון.
ארז, כמו רובנו, נאלצה לאפסן את החלומות שלה לעוד כמה חודשים, ובמקום ללחוץ על הגז היא נאלצה לעצור בצד ולדומם מנוע, ואז גם לצאת מהרכב. בעולם נטול פנדמיה, שיר מוצלח שכזה היה מתורגם כנראה ליומן הופעות שהולך ומתמלא. אבל מתברר שאפילו למי שמוגדרת כזמרת הישראלית הכי מסקרנת ומבטיחה בשנים האחרונות אין כוחות על. אחרי ההלם הראשוני, ארז החלה קצת לחזור לעצמה. העבודה על האלבום אולי הואטה אך לא נעצרה. בין סגר אחד למשנהו היא הספיקה להוציא את הסינגל שהיטיב לתאר את השנה המוזרה הזאת - NO News on TV, שהוא גם השיר הכי טוב כאן. קצת אחרי זה, ארז, שמכוונת לחו"ל כבר שנים, לא שכחה שהיא עדיין גרה כאן, ובסתיו האחרון הוזמנה להשתתף בפרויקט הקאברים "צו השעה" עם הגרסה שלה ל"הביאו את הסתיו" של איפה הילד.
המגפה אולי האטה במעט את הפריצה של ארז, אבל לא בלמה אותה לגמרי, בטח עכשיו כשמגיע האלבום החדש. ארז, יחד עם אורי רוסו, השותף המוזיקלי ובן הזוג שלה, יוצרים פה תמהיל שיותר ממזכיר את מה שעושה האחות הרוחנית שלה – ובקרוב גם הקולגה – בילי אייליש. לא בכל יום הכוכבת הכי חמה ונחשבת בעולם מרימה למישהי שמגיעה ממדינה קטנטונת שלא בדיוק נחשבת ליצואנית פופ מובילה. אבל כשמקשיבים לארז ואז לאייליש (אפשר גם בסדר הפוך) אפשר להבין מדוע היא ופיניאס או'קונול, האח והמפיק הצמוד שלה, כל כך אוהבים את התל אביבית הזאת ומקפידים להכריז זאת במדיות החברתיות השונות. אפילו העטיפה היפה של האלבום, עליה ארז מונצחת כשהיא לבושה בז'קט אפור הגדול ממידותיה מזכירה קצת את זאת של Don't Smile at Me, האי-פי הראשון של אייליש.
כשמאזינים לאלבום החדש של ארז אפשר לשמוע בו, חוץ מהשראה רבה מאייליש לצד תועפות של היפ הופ נשי מלא גרוב אך לא מחפיץ, עוד כמה מהגיבורים שהשפיעו עליה. בראיון שנתנה לאחרונה ל"ידיעות אחרונות" כחלק מקידום האלבום החדש, ארז ציינה את דיימון אלברן, אקס בלר ואיש הגורילז, כאחד שהיא מאוד תשמח לעבוד איתו בעתיד. אם אלברן הספיק להיתקל ב-Views במהלך השנה האחרונה, יש מצב שהוא כבר דאג לבקש ממישהו להשיג את הטלפון של ארז לטובת הפעם הבאה שבה ייכנס את הגורילות שלו באולפן.
אפשר להבין את אלו שמתקשים לעכל את המוזיקה של ארז, אבל אי אפשר להטיל עליה את האשמה בחוליים של הפופ העכשווי: לא בהיעלמות ההדרגתית של ההרמוניה והמלודיה ממה שמוגדר היום "שיר", או בכך שיש כרגע באולפן ממוצע היום יותר מחשבים ומקלדות מאשר נגנים חיים שיודעים מה לעשות עם מפרט או זוג מקלות תיפוף. ארז, שלמדה מוזיקה באקדמיה וחלמה להוציאה בתחילת דרכה אלבום ג'אז, פשוט הבינה מה העולם רוצה לשמוע עכשיו. וזה בדיוק מה שהיא מספרת לו, ואפילו באופן די משכנע.
KIDS אולי נוצר בתל אביב אבל הוא לא נשמע מכאן. פעם משפט שכזה היה נכתב כטרוניה. היום זו עדות לשאיפות של אלו שפועלים כאן, אבל מכוונים בעיקר לשם. ולראייה, את מופע ההשקה הכפול של האלבום שיתקיים בסוף השבוע הקרוב היא בחרה לקיים באופן מקוון לכל העולם, למרות שיש לא מעט מועדונים פתוחים בארץ שהיו שמחים לארח אותה.
בשנים האחרונות היו לא מעט ניסיונות של כוכבי פופ ישראלים לכבוש את העולם. למרות החיבוק התקשורתי שלווה לרובם, ליומרות האלו אין בינתיים כיסוי בר קיימא. איכשהו, למרות ש-KIDS הוא לא אלבום נטול פגמים, נראה שלארז יש סיכוי אמיתי לנפץ את תקרת הזכוכית. השאיפות והכיוון של ארז נכונים ואפילו מרשימים פה ושם, אבל דווקא ברגעים שהיא מנסה להזכיר מאיפה היא מגיעה ודואגת לשזור כמה מילים בעברית, התוצאה נשמעת קצת מאולצת. ה"כושר" (כשר) וה"בלגן" שהיא משלבת ב-Fire Kits, הן מהדוגמאות היותר מרגיזות כאן, והן לא היחידות. גם בלעדיהן מדובר באחד השירים הפחות מוצלחים פה. לעומת זאת, Candyman, שמגיע מיד אחרי, עם השירה החצי ישנונית והגרוב הג'אזי והאולד סקולי משהו, מוכיח שהלב והראש של ארז נמצא במקום הנכון. Switch Me Off הסוגר הוא לא רק השיר הכי רגוע פה, אלא גם אחד הרגעים הכי יפים באלבום הזה שמסמן את ארז כהבטחה שבהחלט מסוגלת גם לקיים.
