גבר יהודי צעיר מווילנה בשם אלכסנדר בוגן בחר ללמוד אמנות באוניברסיטה המקומית. שנים לאחר מכן, לאחר עלייתו לישראל, הוא מצא לעצמו מרחב יצירה חדש כצייר מחונן. אבל במהלך מלחמת העולם השנייה, אחרי שנטש את ביתו ונמלט ליער נארוץ' בבלרוס, מצא עצמו אוחז ברובה כפרטיזן בחסות הצבא האדום. בין מארב לילי, לפשיטה על בתי איכרים מקומיים, ללגימת בקבוקי וודקה שנבזזו ממהלכה, סבא "שורה" נהג לתעד את ההתרחשויות על ניירות מזדמנים. בעזרת פחם הוא אייר רגעים מההווי היומיומי של חבריו לנשק, את תנאי השטח הקשים וגם את לוחמת הגרילה נגד הנאצים. שנים לאחר מכן, אוסף הרישומים מהיער הועבר למוזיאון השואה בוושינגטון ומוצג שם כעדות נדירה למציאות כפי שנחוותה על ידו בימי המלחמה. צלם העיתונות האוקראיני מסטיסלב צ'רנוב חירף נפשו למען מטרה דומה כשתיעד במצלמתו את המראות הקשים בעיר מריופול הנצורה, מהם נוצר הסרט "20 ימים במריופול" המועמד לאוסקר הדוקומנטרי.
"20 ימים במריופול" - טריילר
(קרדיט: FRONTLINE)
יותר מ-80 שנה מפרידות בין פלישת הנאצים לליטא לבין זו של הרוסים לאוקראינה, אבל החשיבות של תיעוד הזוועות מתוך התופת היא אדירה לסיקור החדשותי בהווה וללימוד ההיסטוריה בעתיד. הנסיבות שונות וכך גם ההקשר, אבל כמו שלימדו אותנו לאחרונה - במקרים הללו אין קונטקסט.
ההתייחסות ל"20 ימים במריופול" (שעלה ב-HOT8) כיצירה קולנועית אינה דבר של מה בכך, למרות הבכורה בפסטיבל סאנדנס אשתקד והמועמדות לאוסקר. צ'רנוב הוא צלם עיתונות שעובד עבור סוכנות הידיעות AP, לא במאי דוקומנטרי. את החומרים שקלט בעדשת מצלמתו הפיץ לעולם דרך ערוצי החדשות השונים בזמן אמת. לשם כך החליט להתמקם בתחילת המלחמה במריופול, שפוטין והגנרלים שלו סימנו כיעד לכיבוש מיידי. הוא נותר שם לאורך 20 ימים תוך סיכון חיים מתמיד במהלך המצור שהוטל על עיר הנמל, תחת הפגזות ארטילריה, הפצצות מן האוויר, ובהמשך בטווח ירי טנקים וצלפים. יום אחר יום, במשך כמעט שלושה שבועות, צ'רנוב תיעד את החיים בצל המלחמה האיומה. החורבן וההרג חסר ההבחנה, הרס התשתיות האזרחיות והניתוק מחשמל ומתקשורת סלולרית, הרעב והצמא של גברים, נשים וילדים. כולם חסרי אונים, מפוחדים ונסים על נפשם. לשום מקום.
3 צפייה בגלריה
לחץ אדיר על האוכלוסיה האזרחית ללא כל התייחסות לחוק הבינלאומי. מתוך "20 יום במריופול"
(צילום: באדיבות HOT8)
בלי טריקים ובלי שטיקים, צ'רנוב מתעד באופן כרונולוגי את הנזקים בשטח שגורמים טילים, פגזים ופצצות שמשוגרים למרכז העיר מריופול ממרחק של כמה קילומטרים כדי להפעיל לחץ על העיר ומגניה הבודדים מצבא אוקראינה וחברי מליציית אזוב המקומית. הגנרלים הרוסים מיישמים את הטקטיקות הצבאיות חסרות הרחמים החביבות עליהם מסוריה ומאזורי סכסוך אחרים בעולם, שכוללות לחץ אדיר על האוכלוסייה האזרחית ללא כל התייחסות לחוק הבינלאומי. מול כלי המשחית הרוסים, הנשק היחיד שעומד לרשות צ'רנוב במלחמה הזאת הוא המצלמה שלו ואיתה הוא עושה את המיטב כדי לספר את סיפורם של האנשים הפשוטים, סיפור חייהם הטרגי, ובמקרים רבים מדי - מותם. הוא תר אחריהם ברחובות, במקלטים המאולתרים, בין הריסות המבנים ונמצא גם בבתי החולים המקומיים, משם מגיעים תיעודים מזעזעים ושוברי לב של תינוקות וילדים מתים, נשים הרות פצועות, ונער שנהרג מפגיעת פגז במהלך משחק כדורגל בשכונה.
"תראה לפוטין הבן זונה את העיניים של הילדה הזאת ואת הרופאים שבוכים", אומר מישהו לצ'רנוב כשהוא מצלם את ניסיונות ההחייאה של ילדה בת ארבע שכשלו. בקשות שכאלה חוזרות לאורך כל הסרט בסיטואציות שונות כשהאזרחים הנואשים מבקשים ממנו לתעד את הזוועות כדי לזעזע את הקהילה הבינלאומית בתקווה שיפעילו לחץ על הקרמלין להפסיק את המלחמה. צ'רנוב מצידו מביע תמיכה, לפעמים מנסה גם להגיש עזרה לנפגעים. למרות היותו צלם של AP הוא מודה במהלך דברי הקריינות שלו שמלווים את הסרט כולו כי "זו המדינה שלנו ואנחנו חייבים לספר את סיפורה". אין פה שאלה של משוא פנים. צ'רנוב הוא עיתונאי אוקראיני והוא נאבק לתעד ולהבריח את החומרים החוצה לעולם. לא לרוסיה. שם לא יאשרו את שידור החומרים שלו שמוגדרים מראש על ידי השלטונות כתעמולה, פייק ניוז או הפקות מבוימות עם שחקנים. "הצבא הרוסי לא פוגע באזרחים", הם קובעים. נו, חראשו.
3 צפייה בגלריה
הצלמים שנותרו עושים זאת מתוך תחושת חובה לספר את הסיפור כפי שהוא מתרחש בשטח. מתוך "20 יום במריופול"
(צילום: באדיבות HOT8)
צ'רנוב מתלווה לחיילים ושוטרים אוקראינים שמכוונים אותו ומספקים לו הגנה כשהוא חותר למגע עם הקורבנות המסכנים ולפעמים בלית ברירה גם כלי משחית רוסיים. אין שאלה למי נתונה הנאמנות שלו, גם לא של הצלמים האחרים שנותרו בעיר. בעקבות סכנת החיים הברורה והמיידית, העיתונאים הזרים התפנו משדה הקרב האורבני, והמעטים שנותרו עושים זאת מתוך תחושת חובה לספר את הסיפור כפי שהוא מתרחש בשטח. צ'רנוב לוקח את החובה הזאת עד לקצה, נחוש לצלם הכול, ותחת אש. והוא לא מפסיק גם כשחיילים אוקראינים דורשים ממנו להפסיק: "זו מלחמה היסטורית, בלתי אפשרי שלא לתעד אותה", הוא עונה.
וכן, ברור שזו מלחמה היסטורית שמהדהדת את מלחמת העולם השנייה, כשברקע צחוקו המרושע של הגורל: העם שסבל הכי הרבה מהשאיפות הטריטוריאליות של הנאצים וספג הכי הרבה קורבנות במהלך פלישתם מזרחה, הוא זה שמשחזר את תוקפנותם הנבזית עם הפנים לדרום והמערב. כמו אז, אלו שמעזים להתריס נגד הכובשים עומדים בסכנת חיים, אבל צ'רנוב ואחרים מתעקשים לעשות זאת. לא רק לצורך העדכונים בזמן אמת, אלא גם למען הדורות הבאים. הדורות הבאים הם אולי התקווה היחידה. אולי הרגע האופטימי היחיד בסרט הקודר הזה הוא צילום של לידה בבית החולים המתפקד האחרון בעיר. העולל שבא לעולם העצוב הזה, מתעורר לחיים בבכי, אחרי רגע של דממה מדאיגה. זוהי סצנה מרגשת שמזכירה את הדוקו "עבור סאמה", שהיה מועמד לאוסקר ב-2020, שצילמה העיתונאית הסורית וואעד אל-קאטב בבית החולים המאולתר בעירה חאלב תחת הפגזות צבא באשר אסד ובני בריתו הרוסים.
כמו אל-קאטב שנאלצה להימלט אל מעבר לגבול עם טורקיה כדי להבריח את הכוננים הקשיחים ותוכנם מתוך התופת, כך גם במקרה של צ'רנוב ושני הצלמים היחידים שנותרו עימו במריופול אחרי שבועיים של כתישה רוסית. בהיעדר אינטרנט או רשתות סלולריות אין להם דרך להעביר את החומרים אל העולם שבחוץ. כשטנקים מכתרים את בית החולים שבו הם מצלמים, העיתונאים מחולצים על ידי כוחות מיוחדים של צבא אוקראינה שמעבירים אותם לשכונה מרוחקת יותר אבל לא מחוץ לאזור הסכנה. בשלב הזה, הסרט מקבל תפנית כמותחן אימה. הם נחושים להימלט מהעיר הנצורה לא רק כדי להציל את חייהם, אלא כדי להבריח את הצילומים שמהווים בשלב זה המקור היחיד למתרחש במריופול. ביום ה-20 הם מצליחים להצטרף לשיירה של הצלב האדום בהזדמנות נדירה כשהרוסים אפשרו מסדרון הומניטרי. ואכן החומרים הללו הגיעו לרשתות ושודרו בכל העולם, וזכו להתעלמות מוחלטת מפוטין, אנשיו והציבור הרוסי ככלל.
"20 ימים במריופול" הוא דוקו חשוב ומטלטל, אבל שידורו לקהל הישראלי מגיע עם אזהרת צפייה חמורה. לא רק בגלל הזוועות שהופכות את הבטן, אלא גם בגלל המסרים שהופכים את המצפון. קשה לצפות בסרט במנותק מהמציאות הבלתי נסבלת שלנו במזרח התיכון. הנסיבות שונות לחלוטין: רוסיה פלשה לאוקראינה ללא סיבה נראית לעין, ואילו ישראל נכנסה לעזה בתגובה לטבח הנורא שיזם חמאס ושלא ניתן להבליג עליו. אבל שוב, קונטקסט בצד, צריך להיות נרקיסיסט נטול אמפתיה לחלוטין כדי לא לרחם על האזרחים האוקראינים המסכנים במריופול, ובמקביל להתעלם מהזיקה הברורה למצוקת האוכלוסייה הפלסטינית בעזה.
ערוצי התקשורת בישראל חשפו את הציבור המזועזע לטרגדיה האנושית במריופול ובבוצ'ה, אבל חוסכים מאיתנו את מראות הזוועה של ההרג ההמוני בעזה כפי שהם משודרים במהדורות החדשות בכל העולם (כך גם בטלוויזיה הרוסית, בצירוף דברי פרשנות שבניגוד לפוטין ואנשיו, ישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה). בצדק או שלא בצדק, הדבר האנושי והמחובר למציאות הוא לעורר לכל הפחות מודעות, אם לא חמלה, לסבל שנגרם לאזרחי עזה בעקבות פעילות צה"ל. התקשורת הישראלית אינה מעוניינת לפגוע במורל הלאומי ונמנעת ברובה מסיקור חושפני של החורבן, הרעב, קברי האחים והגופות של הילדים והתינוקות - מציאות שהפכה לשגרה יומיומית ממש מעבר לגבול, קרוב כל כך אלינו. ב"20 ימים במריופול", התרחשויות מדממות מוצגות באופן גרפי על המסך וקשה לצפות בהן מבלי לדמיין מה עובר על תושבי עזה בימים אלה.
"20 ימים במריופול" מדגיש את חשיבותם של צלמי המלחמה. בימינו לא צריך לחפש נייר ולשרוף זרדים כמו סבא "שורה" בזמנו. מצלמות דיגיטליות וטלפונים ניידים הופכים את המלאכה לקלה יותר מבחינה טכנית, אבל אין להם תוחלת ללא אנשים אמיצים שיעשו מה שבני אדם נורמליים לא מוכנים לעשות: לחתור למגע עם הסכנה כדי לאסוף את הראיות היום, שיאפשרו להיסטוריה לשפוט מחר. באוקראינה, וגם בעזה. הצלמים המקומיים מן הסתם מוטים, ומסקרים במעמד צד אחד. אבל זהו צד שאי-אפשר להתעלם ממנו אם אנחנו רוצים לזכור את התמונה במלואה - את מה שעוללו הפלסטינים בעוטף עזה, אך גם את מה שמתרחש בעזה. זה שובר את הלב, אבל אנושי.
