קל לאבד את הקשב כשמתחילים לדבר איתנו על נושא כמו פינוי-בינוי. "הוועדה הבין-משרדית", "משרד הבינוי והשיכון", "התחדשות עירונית" ושלל מילים לא כיפיות כמו אלה נזרקות בדרך כלל לאוויר עם הנושא. כולנו מבינים את העיקרון, תומכים בדבר ורואים בעיני רוחנו את המבנים הנמוכים והישנים, האוכלוסיות המוחלשות והשכונות החשוכות בלילה ששמענו עליהן או גדלנו בהן - אבל אנחנו לא ממש מכירים את התחום הזה לעומק. זאת אחת הסיבות העיקריות שבגללן יצרה עלמוורק דוידיאן (43) ביחד עם בעלה קובי את סרט הדוקו "מלכודת דבש", שעלה היום (א') ב-HOT8.
קטע מתוך "מלכודת דבש"
"זה משהו שקורה בכל עיר ואין על זה דיון ציבורי נוקב", אומרת דוידיאן בריאיון ל-ynet. "התקשורת מדברת על זה אבל היא מגויסת לפן הכלכלי. אנחנו לא מסתכלים על זה בראייה החברתית - איך המדינה מתעצבת, איך הילדים שלנו יגדלו בתוך הבניינים האלה? בסופו של דבר, אף אחד לא שומע את הסיפורים של האנשים האלה שחווים את התהליכים האלה, ומה המחיר של זה ומה החזון".
לכתבות נוספות במגזין טלוויזיה:
"מלכודת דבש" מתחקה במשך שמונה שנים אחר תהליך פינוי-בינוי בשכונת קרית משה ברחובות, בה גרים בעיקר תושבים מהעדה האתיופית. קרית משה, שנחשבת לשכונת מצוקה הסובלת מעוני ופשיעה, הייתה אמורה להיות תוכנית הדגל של התחדשות עירונית במימון המדינה - תוכנית חברתית שמטרתה לחזק את התושבים ואת תנאי הסביבה שהם חיים בה. אחרי שנים של תהליך בירוקרטי ארוך ומורכב, בהן מקימים התושבים קבוצה שתילחם להשגת התנאים הטובים ביותר עבורם, התוכנית נגנזת. התנאים נעלמים, הראייה החברתית נמחקת, וכל פרויקט פינוי-בינוי שיתרחש בעתיד בשכונה יפעל במטרה כלכלית בלבד. בהתאם, התוצאות של פרויקט כזה לא יטיב עם התושבים הוותיקים - ואולי אפילו להפך.
"זה בעצם סרט על אנשים שקמים ומנסים לשנות את המציאות שלהם, והמדינה כל הזמן כובלת להם את הידיים והרגליים", אומרת דוידיאן, שגדלה באותה השכונה וגרה היום עם משפחתה ביישוב סריגים. "באיזו אפשרות האנשים האלה יכולים לשנות את תנאי המציאות שלהם, את תנאי הסביבה שלהם? ביטול ההקצאה של הקרקע משמעותו ביטול האפשרות לתיקון העוול שנגרם לקהילת יוצאי אתיופיה ב'הסללתם' לשכונות מצוקה ולחצרות האחוריות בערים מרכזיות בישראל", היא מוסיפה. "סיפורה של קרית משה הוא גם סיפורן של שכונות חלשות נוספות ברחבי הארץ. ביום שכל אחד מאיתנו יבין שזהו גם הסיפור שלנו כחברה תהיה לכולנו הזדמנות אמיתית להיכרות עם הקהילה ולהענקת עתיד טוב יותר לדורות הבאים".
דוידיאן, שעלתה לארץ בגיל 11 עם משפחתה מאדיס אבבה, מרבה לעסוק בסרטיה בחוויותיהן של נשים אתיופיות בישראל. בעמוד הוויקיפדיה שלה היא מוגדרת כ"במאית הראשונה מהעדה האתיופית שסרטה היה מועמד לפרס אופיר" (על הסרט "עם הפנים לקיר"), וכן גם כ"בוגרת האתיופית הראשונה של בית הספר לקולנוע סם שפיגל". המשפטים האלו מעלים בעיקר תובנות באשר לעובדה שב-2022 יש עדיין מעט מאוד יוצרים ויוצרות מהעדה האתיופית. לפי דוידיאן, שמדגישה שהיא עצמה לא אוהבת את "הכותרות האלה", הסיבה לכך די פשוטה. "יש יוצרות ויוצרים, אבל זה שנורא קשה להגיע למרכז הבמה לא אומר שלא קיימים. למה יש מעט יוצרים? זה עניין של התאקלמות. זה לוקח זמן. ליצור זה סוג של פריבילגיה, לא?".
יש יותר יוצרים היום?
כן. גם בסם שפיגל וגם במוסדות אחרים של בתי ספר לקולנוע. וגם ציירים ומוזיקאים - יש הרבה. לפני שנה הייתי בתערוכה של קבוצה שנקראת 'הקולקטיבית'. הם עשו תערוכה עם הקרנה של עבודות של סרטים קצרים, ופשוט הייתי נפעמת ונדהמת מאיזה יוצרים יש, וגם עם אמירות. יש משהו בקבוצה של היוצרים האתיופים שזה מדהים. זה נורא מעניין. המון זמן לא הרגשתי ככה מול יצירות".
מתי בעצם החלטת שאת רוצה להיות יוצרת קולנוע?
"גם בתיכון למדתי במגמת קולנוע, אבל זה ממש התבשל אצלי אחרי הצבא כשעבדתי עם הבמאית עדה אושפיז. היא דוקומנטריסטית והייתה כתבת המון שנים ב'הארץ'. כשעבדתי איתה והבנתי שהיא משתמשת בזה ככלי לביטוי למחשבות שלה ולאמירות חברתיות, אמרתי שזה מדהים ושזה כלי ביטוי שיכול להגיע להרבה מאוד אנשים".
היה לך מזל שיצאת מהשכונה?
"מה זה מזל? עבדתי קשה. בתוך החיים שיצרתי לי אני מרגישה בת-מזל שמתאפשר לי לעשות את כל מה שאני עושה. אני בהודיה".
את רואה את עצמך כמייצגת או קול של דור מסוים?
"הלוואי. אני לא צריכה להגיד את זה. אם אנשים מרגישים שזה מייצג אותם זה כבוד מאוד גדול. כשאני יוצרת אני מספרת את הסיפורים שמעניינים אותי, מה שמדבר אליי מהבטן וגורם לי לרעש בראש ושאני מרגישה שיש לי מה להגיד על זה".
"מלכודת דבש" עוקב אחר כמה דמויות מרכזיות בשכונה. קברט, בחור צעיר שמלווה את התוכנית מגיל 18, וחנה, אם חד-הורית שמנסה לקנות מבעלה לשעבר את חלקו על הדירה שבה היא גרה, הם מהדמויות הבולטות ביותר בסרט. השניים מנהיגים את הקבוצה שנאבקת על שיפור השכונה וחושפים את האתגרים היומיומיים שקיימים בה. התושבים מדברים בסרט ביניהם על בעיות הסמים והפשיעה בשכונה, אך מונעים בעיקר מתקווה גדולה ששינוי נמצא בפתח. "את הסרט התחלנו לתעד מהתפעמות מוחלטת", אומרת דוידיאן. "היינו בכנסים ומפגשים שאת רואה אתיופים, רוסים, ותיקים - שלל החברה הישראלית, וכולם שמים בצד את חילוקי הדעות והגזענויות שקיימות ביניהם, וחולמים ביחד על איך ומה עושים בשביל לשפר. אלו רגעים מפעימים ומדהימים שאנשים מצליחים לקלף את עצמם מהיומיום העייף שלהם, ומצליחים להביא את עצמם למחשבה על איך אנחנו מייצרים חזון".
זה מפתיע שלא התחלתם לתעד ממקום של כעס על המדינה.
"כשאני באה לתעד את הסרט זה לא בא מהמקום הזה. זה ברור שיש את ההסללות האלה… גם בגלל שגדלתי בשכונה אני רואה הרבה יותר דברים. קורים דברים מאוד קשים. זה לא שאין סמים וזנות. אבל כשיש מקרים של סמים כולם יודעים מי המשפחות, זה לא שכל השכונה היא נרקומנית. אני חיה מבפנים, אני יודעת איך זה. זה מאתגר ובלילה בחושך קשה ללכת כי נורא מפחיד, אין תאורה בשכונה הזאת. איך בונים תחושת ביטחון בסביבה? אתה משקיע בה. מנקים את המקום ויש תאורה. אם משאירים מקומות חשוכים ואפלולים את מייצרת תודעה כזאת".
במהלך הנאום שלו בסרט אומר ראש העיר של רחובות שהפרויקט הוא "העדפה מתקנת". מה את חושבת על זה?
"אם את מסלילה אוכלוסייה - את מייצרת להם בור עצמי. ברגע ששמו אותנו בעצם בתוך שיכונים, בתוך שכונות חלשות מראש, מה הדרך שלנו לצאת מהמקומות האלה? כשבסופו של דבר ההורים שלנו, אמא שלי, יוצאת הכי מוקדם בבוקר לנקות וחוזרת אחרונה - איזה זמן יש לה להעביר לי את הערכים שלה? איפה אנחנו נפגשות בכלל? כל התנאים במקום הזה הם בלתי אפשריים. ואז כשהמדינה באה ואומרת 'אני לוקחת אחריות ומנסה לייצר תנאים חדשים', זה לא העדפה מתקנת. מה זה בכלל המושג הזה? נכון שראש העיר מנסח את זה ככה ובסוף גם לא מיישם את זה. מה זאת אומרת? אתה בא ואומר 'הנה יש פה בעיה ואני בא לטפל', זאת אחריות מדינית ואזרחית".
ומה דעתך על העדפה מתקנת באמנות?
"כל דבר שאתה יכול להנגיש אותו, אמנות, לאוכלוסיות שלא באוטומט שלהם - ברור. לא עשיתי את המחקר הסטטיסטי, אבל יש כנראה, של מה בדרך כלל המקצועות שיוצאים מהם אנשים שגדלים בשכונות כאלה - אני יכולה לנחש כמישהי שלמדה בפנימייה. יש הכשרות מקצועיות להיות כאילו השכבה של הפועלים, והשאלה היא כמה אתה מנגיש בעצם תחומים אחרים. לאמא שלי היה זמן לשלוח אותי לחוגי ציור? היא בקושי גומרת את החודש שלה. וברור שאם יש תוכניות, ובאמת אבל תוכניות מקצועיות, להנגיש את זה באופן מהותי למקומות כאלה - זה הכי חשוב".
את מאמינה שסרטים יכולים לחולל שינוי?
"אחרת לא הייתי עושה סרטים. אני לא עושה את זה בשביל הכיף שלי. אולי זה מקום תמים, אבל אנחנו ממש בשאיפה להראות את הסרט לכמה שיותר אנשים וגם שאנשים יהיו בכלל בתודעה של שיח, כי זה קורה מסביבם, וגם בכוונה להראות את זה לאנשים שמשפיעים. בדצמבר יש לנו הקרנה מתוכננת לעשות רק לחברי כנסת ולאנשים משפיעים. זה האחריות שלנו כיוצרים בסופו של דבר. לשים את הדברים על השולחן".
