החיבור בין מבנים נרטיביים ועקרונות פיזיקליים מאפיין את סרטיו של כריסטופר נולאן, שהם במידה רבה סוג של חיפוש ומסע. חיפוש אחר קצב, זמן (והקולנוע אחרי הכול הוא אמנות בזמן), תנועה בחלל שהיא לעיתים מנוגדת לחוקים הפיזיקליים וכו'. לכן אין זה מפתיע, שבסרטו החדש והמצוין, "אופנהיימר" (Oppenheimer), שעולה במקביל לקומדיה המצופה "ברבי" של הבמאית גרטה גרוויג, יוצא נולאן לספר את סיפורו של אחד המדענים החשובים ביותר במאה ה-20, אדם ששמו נהגה בסמוך לשמותיהם של גלילאו גליליי ופרומתיאוס המיתולוגי, שגנב את האש מהאלים ונענש על כן בכך שנכבל לסלע ועיט היה מנקר את הכבד שלו מדי לילה.
"אופנהיימר" - טריילר
(צילום: באדיבות Tulip Entertainment)
"פרומתיאוס האמריקאי" הוא גם שמה של הביוגרפיה על אודות אופנהיימר שכתבו מרטין ג'יי שרווין וקאי בירד, ועליה ביסס נולאן את התסריט לסרטו. על המורכבות של חיי ג'יי. רוברט אופנהיימר, הפיזיקאי ומדען האטום שעמד בראש צוות הפיתוח של הפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסקי, תעיד העובדה שכתיבתה של הביוגרפיה לקחה לא פחות מ-25 שנה. מצד אחד, מדובר באחד המוחות המבריקים של העולם המודרני. מצד שני, זהו דיוקנו של מלאך המוות. אדם שהשתמש במדע כדי לייצר כלי שבאמצעותו יכולה האנושות להשמיד את עצמה. אחד ההיבטים היותר מעניינים בסרטו של נולאן הוא העובדה שמראות ההרס של הירושימה ונגסקי אינם נראים כלל בסרט. אם הזיכרון אינו מטעה, אפילו השמות "אנולה גיי" (מטוס הקרב שהטיל את הפצצה על הירושימה) ו"ילד קטן" ו"איש שמן" – שמות הקוד של הפצצות שהופלו על הירושימה ונגסקי, בהתאמה – לא מוזכרים בסרט, ואולי אין זה מקרה.
ביקורות סרטים נוספות:
דיוקנו של אופנהיימר, כפי שנולאן מבקש להביאו, מערב בין זמנים, דימויים מדעיים ספקטקולריים, שחור-לבן וצבע, אבל גם הרבה מאוד דיבורים (בעיקר חקירתו של אופנהיימר בפני הוועדה שהחליטה לשלול ממנו את הסיווג הביטחוני שלו נוכח עברו הקומוניסטי לכאורה). על פניהן, סצנות כאלה זרות למסך האיימקס ובוודאי בפורמט של 70 מ"מ, שהקרנתו מתאפשרת רק בכ-30 אולמות ברחבי העולם, אף לא אחד מהם בישראל. מצד שני, יש איזשהו אפקט קלסטרופובי לצפייה באיימקס באנשים היושבים בחדר צפוף, ודנים בגורלו של אופנהיימר היושב דומם בצד. לא בטוח שרוב קהל הצופים, ודאי זה ששומע לראשונה את שמו של אופנהיימר, יבין על מי ומה הם מדברים בכלל. עבורו, הצפייה בסצנות האלה שקולה להתבוננות בלוח ההולך ומתמלא במהירות בנוסחאות פיזיקליות. סרטו הנוכחי של נולאן הוא, במידה רבה, היפוכם החזותי של "התחלה", "בין כוכבים" ו"טנט". בה בעת, הוא שאפתני לא פחות מהם.
הסרט מתמקד בתקופה שבה עמד אופנהיימר (קיליאן מרפי המשובח שזהו שיתוף הפעולה השישי שלו עם נולאן) בראש פרויקט מנהטן החשאי, שמטרתו הייתה לפתח נשק גרעיני עבור הצבא האמריקני. זוהי עיצומה של מלחמת העולם השנייה, והידיעה שהגרמנים עמלים במרץ על פיתוחה של פצצה כזו מהווה טריגר לאמריקאים. כאשר היטלר מובס, עובר המוקד ליפן שעדיין מסרבת להיכנע. הטלת הפצצה על עריה משמעותה לא רק סיום המלחמה והשבתם של חיילים אמריקאים הביתה, אלא גם אפשרות לקץ כל המלחמות. הסרט משחזר בסצנה מרהיבה את ניסוי טריניטי שבוצע החודש לפני 78 שנה – הפיצוץ האטומי המבוקר הראשון בתולדות האנושות שהתרחש במדבר בניו-מקסיקו, בקרבת מכון המחקר שהוקם בדיוק לצורך זה בלוס אלמוס. הפיצוץ ההיסטורי משוחזר בסרט ללא שימוש ב-CGI (גרפיקה ממוחשבת), כמו גם שאר האפקטים. אגב פרטים היסטוריים, כדאי מאוד לצפות בסרט התיעודי, "אופנהיימר – הסיפור האמיתי", שמשודר בימים אלה ב-vod של yes לפני שהולכים לקולנוע. אחרת, קשה יהיה לעשות סדר באירועים ובמקומות, ובעיקר בדמויות. בכלל, קשה לחשוב על צופה ממוצע שיצליח לעשות זאת, ודאי במהלך צפייה אחת.
הנה כמה מהן: קצין חיל ההנדסה לסלי גרובס (מאט דיימון המצוין), שהיה אחראי על פרויקט מנהטן; לואיס סטרוס (רוברט דאוני ג'וניור במראה מנחם בגין), שהיה יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית; המדען הדגול אלברט איינשטיין (טום קונטי), שהיה אחד המקורבים לאופנהיימר; "אבי" פצצת המימן, אדוארד טלר (בני ספדי), שהיה יריבו העיקרי של אופנהיימר בקרב קהילת המדענים של לוס אלמוס; ג'ין טאטלוק (פלורנס פיו), שהייתה מאהבתו של אופנהיימר וחברה אדוקה במפלגה הקומוניסטית; וקיטי אופנהיימר (אמילי בלאנט), שהייתה אשתו. שתי הדמויות הנשיות המרשימות הללו אינן זוכות לייצוג מעמיק ומורכב במיוחד. במיוחד אמורים הדברים בדמותה של קיטי, שנותרת בסרט על תקן "האישה שמחכה בבית" בזמן שהגברים של לוס אלמוס עסוקים בעניינים האטומיים שלהם. דמויות נוספות מגולמות על ידי זוכי האוסקר קנת' בראנה (הפיזיקאי נילס בוהר), רמי מאלק (המדען דייויד היל) וקייסי אפלק (קצין המודיעין בוריס פאש). העובדה ששני האחרונים מסתפקים פה ברגעי מסך זעומים נדמית משונה, או שמרמזת להופעות בעלות משך זמן רב יותר שקוצצו בשלבי העריכה.
"אופנהיימר" עוסק, מטבע הדברים, בקשר שבין מדע ופוליטיקה, מדע וצבא וכמובן מדע ולאומיות. אפילו שמה של הביוגרפיה המקיפה ועבת הכרס מדגישה את היותו של אופנהיימר, בראש ובראשונה, אמריקאי. השאלה האם הוא "אמריקאי טוב" עולה בדיוני הוועדה שנועדה להכריע את גורל הסיווג הביטחוני שלו ומתוקף כך גם את האופן בו ייזכר בהיסטוריה האמריקנית. נולאן מפרק את הביוגרפיה לגורמים ויוצר מה שאפשר לכנות אולי כביקוע אטומי של חייו של אופנהיימר. הסרט מורכב מחלקיקים שנעים ומתנגשים זה בזה, ניתזים ומתחברים. כפי שסיפר את סיפור חילוצם של חיילי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה ב"דנקרק" (2017) דרך שלוש פרספקטיבות מרחביות – אוויר, ים ויבשה – ותוך הצגת פרקי זמן שונים – שבוע, שעה ויום – כך נולאן מייצר סיפור ביוגרפי שנשען, כמדומה, על עקרונות פיזיקליים יותר מאשר על עקרונות נרטיביים סדורים.
אין זה, כמובן, הסרט הראשון על אודות אופנהיימר. דמותו הופיעה, בין היתר, בסרטו הכושל ביקורתית וקופתית של רולנד ג'ופה, "איש שמן וילד קטן" מ-1989 על פרויקט מנהטן, שבו פול ניומן גילם את גרייבס ודווייט שולץ את אופנהיימר. גם הופעת סרטו של נולאן דווקא עכשיו מעוררת סקרנות. האם זהו "ד"ר סטריינג'לאב" של המאה ה-21? האם דרך סיפורו של אופנהיימר הסרט מבקש להזהיר מפני סכנה ברורה ומוחשית של השמדת האנושית בידי עצמה, נניח ניסויים ביולוגיים שיצאו מכלל שליטה (אחת מתאוריות הקונספירציה של הקורונה) או בינה מלאכותית? אופנהיימר, בעקבות משיכתו אל וישנו והינדואיזם, כינה את עצמו "מחריב העולמות". אבל הסרט אינו מתאר את החורבן של הירושימה ונגסקי. הוא מתרחש במה שנדמה כעולמו הפנימי של אופנהיימר שדימוייו מושאלים מזה של פצצת האטום, ומתאר חורבן נפשי, אישי – בסצנה שהיא לא פחות ממדהימה הוא עולה לדבר בפני עמיתיו המדענים במכון אחרי היוודע דבר ההפצצה, וחווייתו החושית פשוט מתמזגת בזו של הפצצה, ברמת הסאונד והתמונה.
זהו סרטו הראשון של נולאן במסגרת אולפני יוניברסל (הוא היה ביקורתי נוכח החלטתו של אולפן הבית שלו, וורנר, להוציא סרטים במקביל בקולנוע וב-HBO max כפי שעשו עם סרטו הקודם, "טנט" בתקופת הקורונה). תקציבו של "אופנהיימר" עומד על 100 מיליון דולר, סכום נמוך יחסית להפקות קודמות שלו (לשם השוואה, "טנט" עלה קצת יותר מ-200 מיליון ו"בין כוכבים" – 165 מיליון). זהו ללא ספק סכום גבוה לסרט שרובו מתרחש בחדרי הרצאות, מעבדות ודיונים, ושהסצנה הספקטקולרית היחידה בו מבחינת אפקטים היא זו של ניסוי טריניטי. קל להבין את מי שימצאו את הסרט פרטני ומייגע. דבר במבנה שלו אינו מקל על הצופה שאינו בקיא בפרטים. אבל זוהי גם יצירה מרתקת, לעיתים מפעימה, על התנגשות בין כוח פוליטי ומדעי, עם כל השאלות האתיות שעולות ממנה. אופנהיימר הוא האיש שיכול היה להביא לסוף העולם, ובה בעת הוא דמות טרגית שחיה את שארית חייה בתחושה נוראה של אשמה. "יש דם על הידיים שלי", הוא אומר לנשיא טרומן (גארי אולדמן) בפגישתם עם תום המלחמה בחדר הסגלגל, וזה בתגובה מוציא ממחטה מכיס מקטורנו ומושיט לו בציניות. זהו סיפור נפלא על ניצחון שהוא תבוסה.
