מתגעגעים ל"מנדלוריאן"? אל דאגה, בקרוב תעלה בדיסני פלוס סדרת ההמשך "הספר של בובה פט". אבל אם סבלנות היא לא הצד החזק שלכם, אתם מוזמנים להסתפק בעונה החדשה של "המכשף" שעלתה בסוף השבוע בנטפליקס. נכון, הסדרה הופקה מלכתחילה תחת השראת "משחקי הכס" ומתוך כוונה כמעט מוצהרת לרשת את מקומה כלהיט הפנטזיה הטלוויזיוני החם ביותר, ומעל לפני השטח היא אכן נראית כחיקוי זול שלה. אולם בכל הנוגע למהות הסיפורית, היא תעתיק - יתכן שמקרי - לסדרת הדגל של "מלחמת הכוכבים" באותו שירות הסטרימינג.
"המכשף" – עונה 2 – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"המכשף" (The Witcher) הוא פרי דמיונו המפותח של הסופר הפולני אנדז'יי ספקובסקי שעומד מאחורי סדרת ספרי הפנטזיה המצליחים, שבין השאר עובדו למשחקי מחשב ולסרטי פעולה לא מוצלחים במיוחד. אין כמעט עוררין על כך שרוח "שר הטבעות" שורות על העולם והדמויות שברא ספקובסקי בכתביו, ואילו ברור מאליו שהעיבוד הטלוויזיוני עתיר התקציב של התסריטאית לורן שמיט-היסריץ' שאב רבות מהלהיט חסר התקדים של "משחקי הכס" ב-HBO. אבל אם בוחנים את העלילה לעומק, מתחת לכל שכבות המייקאפ, אפשר לזהות שם בדיוק את אותה התשתית והדמויות של הסדרה מבית לוקאספילם. לא בטוח שזה רע, במיוחד אם אתם שואלים את עצמכם בשביל מה צריך לחפש פה עומק מלכתחילה.
זו שאלה טובה, והרי כל אחד צורך את התכנים שלו בדרך המועדפת אליו ובהתאם לציפיות שלו. אפשר ליהנות מהאלימות המדממת ומהעירום הנשי השופע (מראה שהולך ונמוג מהמסך הקטן אחרי, שנעלם כמעט לחלוטין מהמסך הגדול בארצות הברית), ולהיזכר בהוללות חסרת הרסן שהובאה לנו ב"משחקי הכס", גם בלי התחכום וההומור הציני שהצפינו בתוכה דיוויד בניוף ובי.די. וייס. מי שמחפש המשך לרצף התפניות, הדקירות המילוליות השנונות והסכינים בגב, יכול למצוא אותם בעולם המציאותי של "יורשים". מי שרוצה פגיונות בלב וחרבות על הצוואר ימצא כאלה למכביר ב"המכשף" וזה עשוי להספיק. במקום Uh-huh רב משמעות שמסנן לוגאן רוי בגילומו של בריאן קוקס (אולי הטקסט הכי רב משקל וקולע בטלוויזיה של היום), אפשר בהחלט להסתפק בהמהום המחוספס של גראלט מריבייה הבוקע מגרונו של הנרי קאביל.
ובכל זאת, מכיוון ש"המכשף" נוצר כמעין ערב רב ספרותי וטלוויזיוני, אפשר להיעזר במקרא מפה עלילתי - ודווקא המבנה הסיפורי של "המנדלוריאן" מספק לנו אחד כזה בתוך היקום של "מלחמת הכוכבים". גלקסיה רחוקה רחוקה ולמרות זאת כל כך קרובה לשדה הקרב של "המכשף". מי שמוביל את העלילה הוא גראלט מריבייה, לוחם מהולל וחסר פחד, שהונדס על מנת להילחם במפלצות הרבות השורצות בעולמו ומתפרנס מהדברתן. ואילו ב"המנדלוריאן" הגיבור דין דג'ארין הוא צייד ראשים ציני שנחשב לבעל מקצוע מומלץ במיוחד, גם אם לא זול. שגרת יומו המדכדכת נשברת כשרגש אבהי מוזר ממלא אותו אל מול המראה של בייבי יודה, אותו הוא לוקח תחת חסותו בעודו מדלג מכוכב לכוכב. ואילו במקרה של גראלט, במקום יצור ירקרק חסר ישע, הוא נשבע להגן על נערה צעירה בשם סירילה. היחסים בין הגברים הקשוחים לבני לווייתם היא הבסיס לעלילה בשתי הסדרות - ובמקרה או שלא במקרה, גם בייבי יודה וגם הנסיכה סירי התמימים למראה הם בעלי עוצמות אדירות שעשויות לשנות את המציאות סביבם, לטובה. בתמונה הגדולה, שתי הסדרות מספרות אותו סיפור. אם אתם מתעקשים לחפש הבדל, אז דג'ארין מתנייד באמצעות החללית רייזור קרסט, ואילו גראלט רוכב על סוס ושמו רואץ'.
הקווים הללו שהתעצבו במהלך העונה הראשונה והתהדקו עם האיחוד של גראלט וסירי בסופה, לא משתנים גם בעונה השנייה, אבל הם כן נקטעים על פי המבנה שהכתיבה שמיט-היסריץ' - שוב, ממש כמו ב"המנדלוריאן". בעוד שיש סיפור רקע כללי טעון בתאוות כוח ותמרונים פוליטיים וצבאיים שעליו נשענת הסדרה (בניגוד ל"משחקי הכס", פה הצרות באות מדרום), כמעט כל פרק עומד בפני עצמו ומעמיד אתגר חדש, מקומי ומבודד בפני גראלט וסירי. בדרך כלל מדובר בדו-קרב נחוש מול מפלצת מסוכנת, בין אם מדובר בברוקסה מכונפת וערמומית או טפיל עצי עם ענפים ארוכים מדי, או כל יצור זוועתי אחר. המפלצות ועיצובן הם חלק מהותי ממרכז הכובד של כל פרק, למרות שלא בטוח שתקציב הגרפיקה הממוחשבת של הסדרה גבוה מספיק כדי להפוך אותן למוחשיות. לא בסטנדרטים של "המנדלוריאן" לפחות.
שלא כמו המפלצות, הדמות של גראלט לא מצריכה יותר מדי ריטושים. הנרי קאביל שנסק אל על, עוטה גלימה כסופרמן המעודכן ביקום הקולנועי של די.סי. קומיקס, נושא פה את הסדרה כולה על כתפיו הרחבות מאוד (פה הוא מזכיר יותר הוולברין של מארוול). הוא הפנים ועצמות הבריח של "המכשף", ובניגוד להופעה של פדרו פסקל כמנדלוריאן שפרצופו מכוסה תדיר על ידי מסכה, פה לא צריך הרבה כדי להסב את הכוכב ההוליוודי לצייד המפלצות - קצת צבע אפור בשיער, קצת טאצ'-אפים של מייקאפ פה ושם, ועדשות מגע צהבהות בעיניים. הוא זכה לשבחים רבים על הופעתו כגראלט, אבל האמת היא שמדובר בדמות כל כך עצורה, מרוסנת ושטוחה רגשית שלא נדרשת ממנו תצוגת משחק מדויקת במיוחד. אין צורך בניואנסים כשאתה שוחט קיקימורה או סטריגה, גם לא כשאתה מנפח חזה מול בן אנוש שחצן. בשלב הזה לפחות, הוא גם לא רגשן יותר מדי אל מול סירי בת חסותו, וגם לא כשמדובר במכשפת יניפר שחתמה את הפרק האחרון של העונה הקודמת במפגן אש מרשים, והיא שבה גם לעונה הנוכחית - כמו פיניקס.
אם יש תדר מיוחד ש"המכשף" מתפתחת לעברו בצורה מקורית ומעניינת יותר מהתכנים שהיא מחקה, התדר הזה הוא היחסים בין הגיבור השרירי והציני לבין הנשים שלצדו, הנסיכה סירילה (פרייה אלן) ויניפר (אניה צ'לוטרה, התגלית הגדולה של הסדרה). כשהן תופסות ממנו מרחק, הסדרה פורצת את התשתית של עצמה ומגיעה למבוי סתום של מסתורין מסובך, נטול הגיון פנימי ותפל. הנשים של "המכשף" מעניינות ומגוונות יותר מדמויות הגברים הגרוטסקיים, אבל אין להן קיום ללא גראלט. מצד אחד הוא משמש כמאבטח לסירי אבל מאמץ את תפקיד האב הרוחני, מדריך לחיים. אובי וואן קנובי. זה יותר ממה שדג'ארין עשה עבור בייבי יודה. מצד שני, זוהי התשוקה שלו ליניפר שמבטאת את השילוב המושלם בין תאווה לעוצמה ואלימות. אם בעולם "מלחמת הכוכבים" של דיסני הכוח נובע מתאי "המידיקלורינים", פה אלו הורמונים. טסטוסטרון ואסטרוגן. יש המון מאלה ב"המכשף" ולא צריך להעמיק בשביל זה, הם פורצים החוצה. כמו הנאות מיידיות עבור הצופים. חייתיות, אולי אפילו מפלצתיות. אם זה מספיק לכם, אז זה באמת לא משנה אם זה "המכשף" או "המנדלוריאן", בנטפליקס או בדיסני פלוס, בתוך חללית או על רואץ' הסוס.
