גם לפני הקורונה חלק גדול מהיום שלנו ומהאינטראקציות הבין אישיות נעשו דרך מסך המחשב, אולם במקרים רבים הקולנוע העדיף להתעלם מכך כדי לא לפגוע בחוויה החושית. אבל מגבלות הן דבר שמוליד יצירתיות, גם אם לא בהכרח אמנות גדולה, וסרט האימה דל התקציב "הוסט", שמתרחש כולו בזום, מצליח לעשות שימוש מספק בפורמט המאוד מגביל שלו.
הוסט – טריילר
הגבלת כל ההתרחשות בסרט למסך המחשב "הוסט" אינה רעיון חלוצי, והוא תוצר של כמה שלבי התפתחות בקולנוע המוקומנטרי, שמחקה סגנון של קולנוע תיעודי. תת קבוצה של הז'אנר הזה הוא סרטי ה-פָאוּנְד פוּטֵג' (Found Footage) שבהם התיעוד המדומה נראה גולמי, ובמקרים רבים עצם ההימצאות של החומרים המצולמים מרמזת על הקטסטרופה שגבתה מחיר מהצלמים ומהמצולמים. לא במפתיע עשרות סרטי אימה נעשו בסגנון סרטי פאונד פוטג', בעיקר מאז הצלחתו הפנומנלית של "פרויקט המכשפות מבלייר" (1999).
סרטי פאונד פוטג' השתמשו בסוגים שונים של מצלמות – מצלמות וידאו ("קלוברפילד"), מצלמות מעקב ("פעילות על טבעית"), מצלמות טלפונים ("כרוניקה בזמן אמת") ומשקפי גוגל גלאס (סרט האימה הישראלי "ג'רוזלם").
השלב הבא, שבמקרים רבים מתפקד גם כסוג של פאונד פוטג', הם "סרטי מסך מחשב" (Screenlife). אלו עוסקים באינטרקציה בין אנשים, חיפוש והשגת מידע, או מניפולציות על אובייקטים, כל זאת דרך מיקוד בלעדי במסך המחשב ושלל התוכנות והאפליקציות שבהם ניתן להשתמש. הפיצ'ר הראשון בסגנון זה נעשה ב-2014 ("הסר חבר" של לוואן גבריאדזה) ומאז עוד כעשרה סרטים, בהם אחד שהוקרן בביתי הקולנוע בישראל ("חיפוש" מ-2018).
"הוסט" מדגים היטב את היתרונות והחסרונות של סוג סרטים זה. הסיטואציה הבסיסית היא מפגש זום שמאפשר לקבוצה הכוללת חמש בנות ובן לעשות פעילות משותפת בזמן הקורונה. היילי (היילי בישופ) ארגנה מדיום בשם סילן (סילן בקסטר) שתנחה אותם בביצוע סיאנס בזום. באופן דומה למצב שבו הצופים היו נקלעים לצפייה פאסיבית בשיחת זום בין חברים, הסרט לא מספק אקספוזיציה מובנת לדמויות ויחסיהם. השמות מופיעים בתחתית החלונית המוצגת על המסך, אך ההתייחסויות לחיים שלהם מחוץ לשיחה מועטות ועולות בעיקר עם התפתחות הניסיון לתקשר עם המתים.
מכך גם ניתן להבין מדוע אין לדמויות קווי אופי בולטים. אומנם ישנה ג'מה (ג'מה מור) שמנצלת את תחילת הסיאנס לסוג של מתיחה, אבל זו האישיות הכי מובחנת שתהייה בסרט. לרדינה (רדינה רדנובה) יש חבר שממנו נפרדה ואיתו היא תקועה בדירה בסגר הקרונה, לקרוליין (קרוליין וורד) יש שומר מסך שבו היא עצמה מוצגת, אמה (אמה לואיז ווב) שמה בהתחלה מסיכה דיגיטלית של מפלצת על הפנים כבדיחה לקראת הסיאנס, וטדי (אדווארד לינרד) חי עם חברתו החדשה בבית מרווח ומתכוון לנסות ולתקשר עם אחיו המנוח. אם אלו נשמעים כמו תיאורי דמויות דלים במיוחד זה לא מקרי.
הסיאנס הוא פעילות שצפויה להשתבש לאירועים מפחידים ומסוכנים. הסיטואציה של שיחת זום מאפשרת גם לראות בו זמנית את מה שקורה בכל אחד מהמסכים הפתוחים, והשימוש במחשבים ניידים מאפשר לנוע ברחבי הדירות שבהן מתחילים להתרחש דברים מוזרים. זה גם מאפשר את התגובות במסכים השונים של הדמויות כשהן רואות את מה שקורה לאחת מהן (ובכך להדהד ולהעצים את תגובות הבהלה/פחד של הקהל). ולבסוף, ההפרדה בין הדמויות הופכת אותן לחסרות ישע במובן של התמודדות עם מה שקורה. למרות שכולם רואים הכול, כל אחת מהן נמצאת בודדה מול הסיטואציה המתפתחת. מי שממש רוצה יכול למצוא בכך גילום סמלי לבידוד של תקופת הקורונה, אבל באמת שלא חייבים.
"הוסט" הוא סרט אימה חביב, קצר, קולח. במשכו, באינטימיות שלו, ובסוג המסך שמולו הוא מציב את הצופים, הוא קולנוע קטן מאוד. חובבי סרטי הבהלות, בעיקר אלו הנבנים על הפרוזאיות של הסיטואציה והפשטות של אמצעי התיעוד (כמו ב"פעילות על טבעית") – יבואו על סיפוקם, אבל לא בטוח שלשם כך מוצדק להגיע לאולם הקולנוע.
