קהל האופרה בתל אביב נכנס לאיטו לאולם. במרכז הבמה הריקה פסנתר ומכוון פסנתרים שמנסה שוב ושוב לכוון מיתר בודד לתדר הנכון. ברמקולים נשמעים רחשים מחדרי ההלבשה - זמר וזמרת שמתרגלים שירת סולמות ופותחים את הגרון. גם הם מנסים למצוא את התדר המזוקק ביותר. המהלך המקדים הזה, עוד בטרם נפתחה האופרה, וכשהקהל ברובו בחוץ, כבר מרמז על הפרשנות הייחודית של יחזקאל לזרוב, במאי ההפקה. מכוון הפסנתרים והזמרים המתאמנים, כמו אורפיאו - גיבור האופרה – כולם תרים תדיר אחר הביטוי הצלילי המזוכך והמדויק ביותר. משל למהלך הסיזיפי האינסופי של מעשה האמנות.
באופן אישי, אני תמיד מעדיף לראות באופרה בתל אביב הפקות מקוריות ולא הפקות מוכנות שמיובאות מחו"ל. כשאנחנו נחשפים להפקה שהיא לא רק מקורית - אלא גם יצירתית ומעוררת עניין - השמחה גדולה שבעתיים. וכך היה בבכורת "אורפיאו ואאורידיצ'ה", האופרה המהפכנית של כריסטוף ויליבלד גְלוּק, קלאסיקון האופרה הגרמני בן המאה ה-18.
סיפורה של האופרה מתבסס על מיתוס מוכר היטב מהמיתולוגיה היוונית; אאורידיצ'ה, רעייתו האהובה של אורפיאו, הזמר הפלאי ששירתו מהפנטת את כל מאזיניו, הולכת לעולמה בטרם עת. ברוב ייאושו הוא מחליט לרדת אל ממלכת המתים, השְאוֹל, ולחלץ אותה משם. אל האהבה מבטיח לאורפיאו שמסעו יצלח בתנאי שלא יביט בפניה של אהובתו, עד שהשניים ישובו לארץ החיים. בזכות שירתו המופלאה נעתרות הרוחות המופקדות על פתח השאוֹל להכניסו פנימה. אאורידיצ'ה מגיעה, מאושרת לשוב עם בעלה אל ארץ החיים. אבל היא לא מבינה מדוע הוא מתעקש שלא להביט בה. היא חשה נבגדת, ומתחננת שיביע בפניה את אהבתו. אורפיאו נקרע ולבסוף לא עומד בתשוקתו ואל מול תחנוניה. הוא מביט בה, והיא קורסת אל מותה, הסופי. מיואש הוא שב לעולם החיים, לקונן עליה עד אחרית ימיו.
ראוי לומר שהסוף הזה שהוא אכן סוף הסיפור המיתולוגי - ושבו גם חזינו באופרה - אינו הסוף שהמלחין גְלוּק בחר בו במקור. גְלוּק סיים את האופרה שלו בהאפי-אנד לפיו אל האהבה מחליט שאורפיאו סבל דיו, מחייה את אאורידיצ'ה ומשיבה אל בעלה. אך הסוף המשמח הזה לא נשא חן בעיניי במאים רבים, בעיקר במאה האחרונה, ונעשו שמיניות מוזיקליות באוויר כדי להשיב לאופרה את הסוף המיתולוגי המוכר למרות שאינו תואם מוזיקלית את מה שגלוק כתב. זה כמובן מחייב קיצור האופרה וגם עיבוד מוזיקלי משלים, עד כדי כך שבהפקות מסוימות נכתבו פרקי סיום חדשים לגמרי.
4 צפייה בגלריה
אלגוריה על מעשה האמנות באשר הוא. מתוך "אורפיאו ואאורידיצ'ה" - האופרה
(צילום: יוסי צבקר)
יחזקאל לזרוב רואה במיתוס של אורפיאו אלגוריה על מעשה האמנות באשר הוא. זהו מאבק של אֹמן טוטאלי שלמען אֹמנוּתוֹ והמוזה שלו (הלוא היא אאורודיצ'ה) הוא מוכן להסתכן בכול. זהו מסע של אֹמן המבקש לחולל באמצעות אֹמנותו לחולל את הבלתי אפשרי. הירידה לשאול היא משל למהלך האינסופי הזה, לזיקוק המעשה האמנותי עד תום, גם אם הוא נוגד את מגבלות המציאות והטבע.
אבל סופו של המסע הזה הוא כישלון. וכישלונו של אורפיאו התרחש מחמת היותו אנושי. רוצה לומר שגם המעשה האמנותי הקיצוני שבכולם אינו יכול לברוא את מה שנוגד את טבעו האנושי של היוצר.
במקביל, לזרוב לא שוכח גם לזהות באורפיאו "סתם" גבר אוהב, מתגעגע ואומלל. ולכן הוא משחזר שוב ושוב את התמונות המאושרות של חייו, קודם למותה של אהובתו; האירוסין, החתונה, הנשף. את כל אלה לזרוב ממחיש במעמדי פלאשבקים שמתרחשים על רקע הקטעים האינסטרומנטליים של התזמורת. זה מהלך מעניין, אף שאני לא בטוח שרגשית הוא משכנע תמיד, מה גם ששזירת מעמדי הפלאשבק פוגעת ברצף התודעתי של המסע אל גיא צלמוות. ובכלל, הבימוי של לזרוב (שגם עיצב את התפאורה וביים את קטעי הוידאו) גדוש הברקות מעניינות.
כך למשל, בסוף האופרה, עלייתו של אורפיאו חזרה לאדמה היא ריצה לאחור של כל הביוגרפיה שלו (אותם קטעי פלשאבק שמופיעים בסוג של רוורס מהיר). או דוגמה חזותית קטנה - ברגע סיום חייה של אוורדיצ'ה המוזיקה חדלה, ועל מסך הוידאו מוקרן קרדיופון שהוא הכלאה אמנותית של תיבת נגינה ומכשיר אק"ג. כשהאק"ג חדל מלזהות פעימות לב, יד מסתורית ממשיכה לסובב את ידית תיבת הנגינה. מקשיה משמיעים עוד כמה תווים בודדים, ואז דממה. עד שהמוזיקה מתחדשת שוב.
בתולדות האופרה העולמית, היה ל"אורפיאו ואאורידיצ'ה" תפקיד מהפכני ממש. גְלוּק חולל באמצעותה מהפכה סגנונית ששינתה את פני הז'אנר האופראי כליל: עד אז האופרות התמקדו בשירה מסוגננת של זמרים-בדרנים להנאתו של הקהל. גלוק הפך את היוצרות והתמקד בתוכן, כלומר, בדרמה העלילתית וברגש, ולטובתם הוא שיעבד את המוזיקה ואת מבצעיה. וכך, במקום מעמדים מלאכותיים של המוני זמרים-כוכבים שניצבו בקדמת הבמה ושרו וירטואוזית אַרְיוֹת ארוכות, מעלה גלוק לבמה גיבורים מועטים בלבד ששרים אַרְיוֹת קצרות שמניעות את העלילה ולהן מבע רגשי של ממש. לעומת אופרות העבר, גלוק גם מרחיב בקטעי מקהלה (נפלאים עד למאוד) וזו מגלמת זהויות משתנות: פעם היא להקת מקוננות, פעם היא רוחות השאול.
המודל הזה מחייב זמרים שהם גם מבצעים מעולים וגם בעלי כישורים דרמטיים ויכולת הבעה רגשית. זה לא תמיד עבד. הקונטרה-טנור האמריקאי, ניקולאס טמניה, בתפקיד אורפיאו מוכר כזמר שירת בארוק מצוין, מתמחה בפרסל ובהנדל. ללא ספק הייתי שמח לשמוע אותו עומד בשר בקונצרט בארוק. אבל שחקן הוא ממש לא. ובאופרה הזו נדרש אורפיאו שיודע להפיק ולהנכיח על הבמה רגש, שיהיה תואם לגודל הדרמה של סיפורו. גם טל גנור (בתפקיד אל האהבה) לא הרשימה הפעם. לעומת זאת, אאורדיצ'ה, בגילומה הנהדר של הסופרנית הישראלית המעולה אלה וסילביצקי, הייתה עוצמתית ומרגשת באריה האחת שלה ובדיאלוג עם אורפיאו. ולמרבה השמחה גם מקהלת האופרה הייתה - מותר לומר כבדרך-כלל - משובחת.
אבל בשורה התחתונה, למרות הבימוי המתוחכם והאינטליגנטי והשירה המשובחת - איני יכול לומר שיצאתי מההופעה נרגש או נלהב במיוחד. משהו היה נרפה, איטי מדי, נטול מתח דרמטי, לא מרגש. האם זה היה בשל היה הניצוח נטוּל האנרגיה שהאט והרדים את ההפקה כולה? או שמא אווירת הנכאים הכלל-לאומית פלשה גם אל במת האופרה ודכדכה את מבצעיה?
