טסנו ליפן.
עם יד על הלב – התלבטנו לא מעט אם זה הזמן הנכון לטוס.
בסוף הגענו למסקנה שחיימקה חוגג יום הולדת, ואחרי שלושה חודשי מילואים - מגיע לו להתפנק.
יפן זו מדינה כזאת שצריך להיערך אליה מראש - אז הכנו שיעורי בית, אספנו המלצות שוות ועלינו על מטוס בתקווה שנצליח להתנתק ולנשום קצת.
העניין הוא שדווקא שם, בארץ השמש העולה, הרגשנו שאנחנו מטיילים כשמעלינו צל כבד.
האוכל מוקפד, ההיסטוריה מרתקת, התרבות מהפנטת, אבל הלב... הלב לא היה במקום.
הרגשנו כמו הורים שיצאו לחופש והשאירו ילד חולה בבית.
פשוט לא הצלחנו ליהנות עד הסוף.
אפילו לא קרוב.
בהתחלה לא דיברנו על זה.
אולי כי לא רצינו לתת לזה תוקף. אולי כי לא ממש הצלחנו להגדיר מה הבעיה. פשוט זיהינו משהו דחוס באוויר, מין עננה שמרחפת ומעכירה את האווירה.
חשבנו לעצמנו: טוב, לפעמים לוקח זמן לעבור למוד חופשה, תוך כמה ימים זה ישתחרר ונתחיל ליהנות.
הימים חלפו,
אבל המחנק בגרון לא השתחרר.
כמעט בכל ערב הבטחנו: הלילה לא מוותרים לעצמנו - ויוצאים. מוצאים בר מגניב או מסיבה לרקוד בה עד הבוקר.
מה אני אגיד לכם... איזה בר ואיזה קימונו.
בכל ערב, בלי יוצא מן הכלל, חזרנו ישר למלון, עם זנב מקופל בין הרגליים, ופשוט הלכנו לישון (מודה, לפעמים גם ראינו חדשות או מאסטר שף).
הרגשה מוזרה.
כי הכול לכאורה מתנהל בשגרת חו"ל מתוכננת ומוכרת -
ארוחת בוקר מפנקת במלון, קצת שופינג, שווקי אוכל, מוזיאונים, מקדשים (חלאס עם המקדשים!).
העניין הוא שכל הזמן הזה משהו מתרחש בתעלות הפנימיות שלנו.
משהו גועש ומרצד ברקע. לא נותן מנוחה.
מין מועקה בבטן.
זמזום באוזניים.
ואנחנו... אנחנו על אוטומט.
הכול מתנהל בשני מישורים –
מעל פני השטח זה חו"ל ודוכני-אוכל וסיור מודרך ביער במבוקים.
ומתחת לפני השטח זה כוויות ועסקאות חטופים וחיילים הרוגים.
ואנחנו תקועים שם, בין המעל למתחת, בתהום העצומה הזאת שנפערה בין הרצון שלנו לנסות ולהמשיך לבין העבר שמושך אותנו כמו עוגן למטה.
כולנו עוברים ימים מוזרים.
ימי הגם וגם.
ימי הביניים.
מצד אחד – עברה יותר מחצי שנה מאז 7 באוקטובר. אנחנו כבר לא בשיאה של המלחמה. אנחנו לא בעיצומו של האירוע. כבר יש לנו איזושהי פרספקטיבה. משהו בנו מתחיל להתכוונן לאיסוף שברים. לאיחוי פצעים. השגרה העקשנית והלא מנומסת בוקעת ופורצת החוצה. זהו, צריך לאט-לאט לחזור לסדר יום. יש חשבונות. יש ילדים. יש את השוטף של החיים.
ככה זה, האדם קורץ מחומר של שורדים. הוא מתחדש. קם על הרגליים. עולה בחזרה על המסילה.
מצד שני, איך לעזאזל אפשר לחזור לשגרה? איך אפשר לנהל חיים נורמליים?
איך אפשר לשבת סביב שולחן החג כשיש חטופים שזרוקים על מזרן עם רבע פיתה?
איך אפשר לעשות קולולו במימונה כשיש מאות אלפי מפונים?
איך אפשר לשבת בבית קפה בבוקר ובערב לבקר בכיכר החטופים?
איך אפשר לחגוג יום הולדת עם כל המוות הזה מסביב?
הקודים ההתנהגותיים לא ברורים.
רגע, מותר בכלל לשמוח?
להעלות סטורי מצחיק, מותר?
לשמוע מוזיקה בפול ווליום בנסיעה?
כי בזמן מלחמה יש איזשהו היגיון בסיסי, בריא ואנושי - מה הולם ומה לא.
אתה מרכין ראש, מכבה את המוזיקה, מדבר בלחש.
אבל עכשיו... עכשיו אנחנו לא במלחמה, אבל אנחנו גם לא-לא במלחמה.
אז מי קובע מה ראוי ומה לא? יש ספר הדרכה? ספר חוקים?
איפה עובר הגבול ומי משרטט אותו בכלל?
וגם כשאתה כבר מעז להתנער ואומר לעצמך – "חייבים להמשיך" – מה עושים עם רגשות האשם? עם הדבר הזה שמכרסם אותך מבפנים ולא נותן לך ליהנות או להירגע או לנשום?
איך אפשר לנסוע לעגלת קפה בשישי בבוקר או לחגוג יום נישואין או ללכת להופעה של עדי אשכנזי בלי להרגיש אשם? בלי שכל מה שיעבור לך בראש זה - איפה החטופים עכשיו? מה הם אוכלים? על מה הם ישנים? איך הם מרגישים? מתי הם יחזרו?
ורכבת ההרים הרגשית הזאת, שעולה ויורדת על בסיס רגעי, איך מתמודדים איתה?
הכול סמוך להכול.
הכול מתנגש בהכול.
הכול מתערבב בהכול.
ומה זה אומר עלינו שאנחנו אוספים את השברים ומנסים לחזור לחיים נורמליים?
שהפקרנו את החטופים? שהזנחנו את המשפחות השכולות?
האם להמשיך זה בהכרח אומר לשכוח?
ואולי אין נכון או לא נכון. אין צודק או טועה.
אולי זה לחלוטין אינדיבידואלי. כל אחד שיעשה מה שמרגיש לו. שישרטט את גבולות הגזרה שלו. בלי שיפוטיות כלפי אחרים או כלפי עצמו?
אולי בתקופת המעבר הזאת, נלמד איך לשאת את העבר בתוכנו, ולאו דווקא לשים אותו מאחורינו.
נתרגל לחיות איתו, כמו עוד איבר שצמח בנו. לנהל איתו דיאלוג. לא להיאבק בו. לא לנסות לגרש אותו. וגם לא לתת לו להיות מהות הכול.
אולי נלמד לסגל לעצמנו כרגע שגרה אחרת. שגרה בעירבון מוגבל.
ואם שיחררנו לרגע, זה לא אומר שלא אכפת לנו.
ואם שמחנו לרגע, זה לא אומר ששכחנו.
ואם צחקנו לרגע, זה לא אומר שלא כואב לנו.
זה רק אומר שאנחנו לומדים לאט-לאט לחיות לצד הכאב.
