המטרה: להפסיק לחלק חסינות מביקורת. האמצעי: לצפות בריאליטי של מייגן והארי
יש רגע אחד בסדרה "הארי ומייגן" שבעצם מספר את כל הסיפור כולו. זה קורה באמצע קטע תמים דווקא, זה שבו השניים מתרפקים על היום שבו הם עברו לגור יחד. הדירה הראשונה שלהם כזוג הייתה בנוטינגהאם קוטג', אחד מהבתים שעל שטחי ארמון בקינגהאם.
"הוא היה כל כך קטן", מייגן אומרת ושולחת להארי חיוך נוסטלגי, "והיו שם כאלו תקרות נמוכות שהראש שלך היה מתנגש כל הזמן מרוב שאתה גבוה". "אני זוכר", הארי אומר ומסתכל על מייגן במבט מצועף של כמה רומנטי הוא העוני. "יום אחד אופרה נכנסה בדיוק כשמייגן הכינה כוס תה, ואמרה: 'אם אנשים היו רואים אתכם עכשיו, חיים ככה, אף אחד לא היה מאמין'".
בהתחלה אני מחייכת כשאני רואה אותם מדברים על הבית ההוא. כמעט כל זוג שאני מכירה אוהב לעשות את זה, להיזכר בדירת הג'יף הראשונה שלהם יחד. יש לי זוג חברים שנאלץ לגור בדירה מצחינה בדרום העיר, מעל דירת אירוח שהייתה כל כך עמוסה ושוקקת שבכל פעם שחברה שלי הייתה עולה במדרגות עם הכלב, היו שולפים לה שני שטרות של 50 ומציעים לה קוויקי בחצר. במקרה של רן ושלי, אנחנו תמיד מספרים איך שכרנו דירת קרקע ביפו שהייתה פעם אורוות סוסים עות'מאנית, ואיך נתנו את המיטה הזוגית היחידה שהייתה שם לילדות שלנו, ככה שנאלצנו לישון במיטת נוער קטנטנה. ובכל זאת היינו כל כך מאושרים שם, לישון מצונפים זה בגומחת בטנו של זה כמו שני גורים חמימים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אז כן, אני יכולה להזדהות עם סיפור הדירה הראשונה של הארי ומייגן, במיוחד לנוכח העובדה שאם יש דבר אחד חמוד שכן עולה מסדרת הדוקו שלהם, הוא שהם באמת זוג מאוהב שנועד להיות יחד. אבל אז אני פונה לגוגל, הנה כלל אצבע לחיים - תמיד תזכרו לגגל את כל מה שמייגן מרקל אומרת, ושם אני מגלה שגודלו של נוטינגהאם קוטג', הלוא הוא צריף האהבה הזרוק והפצפון של הזוג, הוא 1,324 פיט. בתרגום לשיטת הספירה שלנו - האנשים שלא מתחילים את הבוקר שלהם עם שליכטת שעועית מבושלת על נקניקייה שרופה - זה אומר 403 מטר מרובע. עכשיו, גודל של דירת ארבעה חדרים ממוצעת בישראל היא בערך 100 מ"ר. כלומר, הקוטג' הפעוט שהארי ומייגן מדברים עליו? בגודל של לא פחות מארבע דירות של ארבעה חדרים. כלומר שני האנשים האלו, שגם ככה רזים כצמד שרביטים מוזהבים, אשכרה הצליחו להרגיש צפיפות בבית שגדול פי ארבעה (!) מדירה של משפחה עם שלושה ילדים.
ונגיד שאני סולחת להם, כי הכול יחסי. בית קטן בשבילי הוא לא הבית הקטן של נסיך הכתר הבריטי ואשתו, השחקנית ההוליוודית שרגילה לטירות ענק עם חדר מיוחד שמוקדש לשטיפות ואגינה. מה שאני לא יכולה לקבל זה שישה פרקים של סדרה שעוסקים כמעט כולם בכמה קשים הם חייהם של מייגן והארי. אין דבר שלא גורם למג לסערה נפשית מטלטלת. היא מתייפחת כשהיא מדברת על הביקורת שהיא קיבלה מהעיתונות הבריטית, למרות שקייט מידלטון ספגה גם היא קיתונות של לעג ואף זכתה לכינוי "וויטי קייטי" - קייט המחכה, הנואשת, בגלל שוויליאם הציע לה נישואים רק אחרי שמונה שנים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
למייגן היה גם עצובי להבין שלא, היא לעולם לא תקבל חום ואהבה מהמשפחה הזו, למרות שבינינו, האישה הזאת קיבלה מאסופת האנשים הנוקשה כמו זפק את החתונה הכי מכבדת ומכילה בעולם. מה לא היה שם כדי לחגוג את מורשתה החצי שחורה והמפוארת? להקת גוספל שצ'רלס הקים בשבילה במיוחד, כומר שחור שדיבר על "לאאבבבבב" ונשמע כמו ביל קוסבי, ריקוד ראשון שלא היה מינואט ויקטוריאני כמקובל אלא שיר רית'ם אנד בלוז פאנקי של וילסון פיקט.
לנסיך אדוארד אפילו לא נתנו להתחתן עם אהובתו ווליס סימפסון רק בגלל שהייתה גרושה. למעשה, הוא נאלץ לוותר על המלוכה שלו בשבילה. וזאת? גם קיבלה ישר פס מהמלכה להינשא לנסיך למרות שהיא גרושה, וגם זכתה לחתונה שכל כך סוגדת לשורשים שלה שהיה רק חסר שיציבו בכניסה דוכן קטן שבו יקלעו למלכה אליזבת' צמות קטנות וצפופות על כל הראש.
זאת הסיבה שבגללה בחרתי את מייגן מרקל כאשת השנה שלי. לא בגלל משהו חשוב או משנה עולם שהיא עשתה בשנת 2022, אלא דווקא בגלל מה שהיא לא עשתה השנה - שזה לקחת סוף-סוף אחריות על החיים שלה ולהפסיק להתקרבן. מקננת בי איזו תקווה, שאולי אחרי שכולם יראו את סדרת הנטפליקס המשעממת אפילו יותר מלהתעמל שהיא הוציאה, יחול שינוי גדול בתפיסות החברתיות שלנו לגבי שאלות כמו מי זכאי לתואר קורבן? האם לכולם מותר להתקרבן? ומה הגבול המדויק של תרבות ה"אני קורבן, תביאו לי לייק"?
מייגן מרקל הגיעה לכזאת הגזמה מטורפת עם מציצת האמפתיה מכולנו, שנראה לי שאחריה אנשים יחשבו פעמיים אם כדאי להם להתקרבן. מי ירצה לצאת מגוחך כמוה, יושבת שם עם סוודר הקשמיר ושעון הקרטייה המוזהב של הנסיכה דיאנה ובכל זאת בוכה שגירשו אותה לגלות.
ובעוד היא מדברת, יושב לידה הארי, שכנראה סובל מתסביך אדיפוס במסגרתו הוא רואה באשתו בבואה של אמא שלו. בגלל זה הוא משווה אותה בלי הפסקה לנסיכה דיאנה, כי הנה, גם אמא שלי נסעה לאוסטרליה כמו מג, גם היא סבלה מהתקשורת עד שרצתה להתאבד, ממש כמו אשתי. רק שהנסיכה דיאנה הייתה גננת בתולה וביישנית בת 18 שנבחרה בשביל הנסיך צ'רלס בגלל צבר התאים האריסטוקרטי שלה, ומרקל הגיעה להארי כשהיא כבר סלבית גדולה, אישה מנוסה ומתוחכמת בת 35. היא באמת רוצה שאני אאמין שאישה כמוה לא יכולה הייתה לאמץ כמה תאי שכל ולחשוב איך להחזיר מלחמה?
זה מה שהכי מאכזב בה, שהיא אישה מרשימה וחכמה כל כך, ובכל זאת היא מתנהגת כאילו שהיא עלמה במצוקה שהנסיך חייב להציל. יש ממש איזה כפתור קבוע שהיא מפעילה אצל הארי. היא מתחילה להגיר דמעות, אגל דמעה טהור שנקווה לה בזוויות העין, והוא מתגייס מיד להיות האביר שמספר כמה היא נפלאה ולא מגיע לה. יש יותר נסיכת דיסני מזה, ופחות שגרירה של מנהיגות?
מרקל חיפשה את כל נקודות הקיפוח האפשריות שיגרמו לה לקבל את כתר הקורבן הקדוש שכמעט כל אישה מילניאלית למדה לרצות. אני גם אישה, וגם חצי שחורה, וגם בת להורים גרושים - הנה שלוש נקודות שיאפשרו לי לקבל חסינות גורפת
"קורבניות היא תכונת אישיות נרכשת שבה אדם רואה את עצמו כקורבן של מעשים שליליים של אחרים". זו ההגדרה בוויקיפידיה. במקביל הפסיכולוגים פיתחו סולם מדידה מיוחד לקביעת כמה קורבני אתה, שכולל 22 היגדים שבן אדם מהסוג המתמסכן נוהג לומר. למשל המשפט, "זה חשוב לי שהאנשים שפגעו בי יכירו בכך שנעשה לי עוול". מרקל לא רק שצילמה סדרה שלמה שכולה תראו מה עוללו לי, היא גם לא מפסיקה להזכיר שהמשפחה המלכותית מעולם לא ביקשה ממנה סליחה. "סליחה על מה?" אני יושבת שם ותוהה, "על החתונה המכבדת שקיבלת? על שמלכה בת 90 שכל חייה הוקדשו לשימור המסורת התקשתה לקבל את העובדה שאת לא יוצאת להראות את התינוק על מדרגות בית החולים כמו שהיא עצמה עשתה אחרי לידה קשה וכשהיא נראית כמו מכנסי רכיבה שהפכו אותם לצד הלא-נכון?".
ב-22 הסימנים יש עוד משפט: "אני חושב שאני הרבה יותר מצפוני ומוסרי ביחסים שלי עם אנשים בהשוואה ליחס שלהם כלפיי". והנה, באחד הפרקים מייגן מספרת ככה: "אני זוכרת שקייט וויליאם באו לפגוש אותנו בפעם הראשונה. תמיד הייתי מהמחבקים. מחבקת כל אחד שאני פוגשת, ולא קלטתי כמה מטריד זה עבור חלק מהבריטים. חשבתי שיש התנהגות מקובלת בפומבי, ואז כשסוגרים את הדלת אפשר לנשום לרווחה ולהגיד, 'או, הכול בסדר, אפשר להירגע עכשיו'. בפגישה ההיא הבנתי שהנימוסים ממשיכים גם בפנים".
המסר ברור. אני באתי והנחתי את ליבי הקטן הבוטח לרגליה של קייט, והיא העזה לא לחבב אותי ישר ולחבק אותי בחזרה. ואני אומרת - זכותה של קייט לא לקבל את פסטיבל הבומבמלה החמים והקליפורני שלך. ברור שהיא שומרת על זהירות טבעית כשהיא נפגשת איתך לראשונה. זה גם לא אמין, כי מרקל לא מצליחה להסתיר את התחרותיות שלה מול קייט. "אנחנו הבאנו לבית המלוכה מודרניזציה", היא אומרת, כאילו לפניה לא הייתה אישה צעירה ומודרנית אחת בשם קייט שהתעקשה לקחת את הילדים שלה לגן ברגל.
נדמה לי שמרקל חיפשה את כל נקודות הקיפוח האפשריות שיגרמו לה לקבל את כתר הקורבן הקדוש שכמעט כל אישה צעירה ומילניאלית למדה לרצות לקבל בעולם הזה. אני גם אישה, וגם חצי שחורה, וגם בת להורים גרושים, הנה שלוש נקודות שיאפשרו לי לקבל חסינות גורפת מפני כל מילה של ביקורת עד סוף חיי. איש לא יוכל להגיד עליי שום דבר רע, כי אני ישר אוכל לבטל אותו בטענה שהוא גזען ושוביניסט.
שנת 2023 בפתח, הזדמנות מעולה להיפטר מתסמונת הקורבן שליוותה אותנו לאורך כל עידן ה־woke והפוליטיקלי קורקט. אחרי צפייה ב"הארי ומייגן", אני יכולה להגיד - הגיע הזמן להפסיק לחלק חסינות מלאה מביקורת לכל קורבן מטעם עצמו. יש בעולם אנשים עם מוגבלויות קשות, נשים עם בעל מכה וכאלו שעברו חלילה אונס. מעבר לזה, זו הייתה השנה שבה כולנו ראינו את זוועות המלחמה באוקראינה, וזה איכשהו קצת שם ללעג אישה שחיה בביטחון מלא באחוזה עם זיליון חדרים במונטסיטו.
הישראלי הרע והאלים מקבל המון תקשורת, אז איש השנה שלי הוא הישראלי ההפוך. זה שאינכם שומעים עליו
ד"ר אלכס רפופורט הוא איש השנה שלי. אבל לא רק הוא. כלומר גם הוא, אבל בעיקר מה שהוא מייצג. אבל בואו נתחיל מההתחלה: לפני כשבועיים פירסמה גברת מקסימה בשם כרמלה סטטוס בקבוצת הפייסבוק "פוטושופ חכם". היא צירפה תמונה שלה מחייכת וכתבה: "היי חברים, ממש אשמח אם תוכלו להוסיף לי שיניים תחתונות, לצערי נשברו לי שנה ואין באפשרותי לעשות חדשות ואין לי תמונה יפה מהתקופה האחרונה. תודה לכם, ואם אפשר לא לצחוק על התמונה אני אישה נכה".
באחת התגובות לסטטוס כתב לה רופא השיניים ד”ר רפופורט: "אני אמנם חלש בפוטושופ אבל יכול לנסות לעזור לך במציאות, להשלים את השיניים התחתונות שחסרות לך בהתנדבות, כדי שתוכלי לחייך מכל הלב. את יכולה לפנות אליי בפרטי, המרפאה שלי בראשון-לציון".
אחרי שראיתי את התגובה המקסימה של הדוקטור ביקשתי מאנשים לספר לי על משהו טוב שעשו לאחרונה. זה נכון שיש ערך במתן בסתר, הסברתי, אבל יש גם ערך, בעידן שבו אנו חיים, להציף את הטוב. לספר עליו. אנחנו חיים במתקפה קשה על התודעה שלנו: כל ריב בכביש מצולם באלף זוויות, זוכה למיליוני צפיות, וגורם לנו להרגיש שאנחנו חיים בעולם שכולו רע. אבל זה לא נכון. יש גם טוב בעולם הזה. ויש טוב בארץ הזו. הרבה מן הטוב. אבל אין לטוב הזה מספיק ביקוש תקשורתי. זה לא מביא טראפיק.
אז ביקשתי מאנשים לספר על דברים טובים שעשו, וקיבלתי אלפי סיפורים כל כך מקסימים. רחלי קונה קבוע להומלס עגלה בסופר. בן התנדב בעמותת “שלובות”, וסייע לנשים שמתמודדות עם סרטן. איתיאל מביא בכל בוקר קפה וקרואסון למנקה המבוגר ברחוב שלו, ויושב איתו כמה דקות. מעיין ראתה ילדה בוכה בתחנת אוטובוס, דרשה בשלומה והתגלגלה לליווי ארוך שלה לתחנת המשטרה, כדי להתלונן על אדם שפגע בה מינית, וממש שינתה את מהלך חייה. יוסף, שעובד ככוח עזר בבית חולים, שמע ממטופל על יום השנה לבנו ששכל במבצע שלום הגליל, הלך לבית העלמין לקברו והדליק שם נר, צילם והראה למטופל הנרגש. רבקי ליוותה בלידה אמא יחידנית שהוריה התנכרו אליה. אילן תרם כליה לרועי, בחור שלא הכיר, אבל לא ישכח לעולם. משה מתנדב בידידים, עוזר לאנשי שנתקעים בדרך בשעות הלילה וזקוקים לסיוע (אני נעזרתי בידידים, הם ממש מלאכים!). קרן הקימה קרן משאלות במחלקת פגים בעפולה, היא מגייסת תרומות ומכינה מארזים מפנקים למשפחות שילדיהם בפגיה. חיה מעבירה בהתנדבות הרצאות באמנות במועדוני יום של שורדי שואה. אלומה מקפידה לקנות תמיד בדוכנים שמופעלים על ידי אנשים עם מוגבלויות בקניונים. אילה עובדת כאחות במחלקת השתלות ותרמה בעצמה כליה. תמי היא מורה שנלחמת על תלמיד שלה, אחד שנפלט, נדד בין בתי ספר ונכנס לה ללב, ומאמינה שיעלה לתיכון. שרון מבשלת פעם בשבועיים ארוחה ליולדת במסגרת מיזם קהילתי מתוק. שני שימשה אם פונדקאית. איתי תרם מח עצם. אורטל בישלה לזוג קשישים אוכל לשבת, במסגרת עמותת מהלב לצלחת. רגינה משתתפת בפרויקט סבא’לה, שבמסגרתו מחולק אוכל לקשישים. סיון מתנדבת ב"לא עומדות מנגד" ומסייעת לנשים במעגל הזנות.
את הרע יש מי שמספר, אבל את הטוב הזנחנו. הוא מונח בקרן זווית. וזו טעות, טעות מרה. אז איש השנה שלי הוא ד”ר רפופורט, שבלי יח"צ ובלי רעש כתב תגובה קטנה לאישה מבוגרת אחת בפייסבוק, והזמין אותה למרפאתו כדי שיעניק לה שיניים תחתונות
אורן סיפר שליווה את אשתו שחלתה בסרטן, הזכיר לי שגם אני שלחתי לה סרטון עידוד לבקשתו. היא נפטרה למרבה הצער, אבל זכתה בחסד של אוהביה. שני אביגיל הקימה ארגון חסד על שם בנה, עידו, שנהרג בשומר החומות. הם מסייעים למשפחות נזקקות ובפסח שולחים אריזות מזון. ליאור נפגש פעם בשבוע עם ניצול שואה כדי להפיג את בדידותו. בתאל מארחת בביתה נער בסיכון מרקע חרדי, שאין לו כרגע איפה להיות. כרמית מביאה בכל שישי פרחים מהגינה לשכנה שחולה בסרטן. נתנאל מתנדב בער"ן. עוז ויתר על שעת שינה, עלה לעמדה לדבר עם חבר שהיה קצת מדוכדך ולהעביר לו את השמירה. מגי עושה קניות לאם חד-הורית. קני קונה מטרנה לאישה שאיננה מכירה דרך קבוצת פייסבוק, כדי שתהיה לתינוקת שלה הזנה רציפה. בתאל מארגנת כל רבעון התרמת דם במכללה שבה היא לומדת. נעמה שימשה כמשפחה מארחת מטעם עמותת "ילדים בסיכוי", וילדה בת 14 מתארחת אצלם בשבתות ומקבלת חום ואהבה. ענבל שידכה שישה זוגות. שיר התנדבה בעמותת “ליצנבולנס” והגשימה חלום לילדה חולת סרטן שרצתה לפגוש בת ים אמיתית. מורית תורמת שיער בקביעות לעמותת זכרון מנחם. יעל הקימה במודיעין מיזם שנקרא "שים לב לשכן", שמעודד שיח עם תושבים בודדים. רוני ובעלה מצאו ארנק על מדרכה באזור בילוי וגילו שהוא שייך לחייל. הם לא הצליחו להשיגו, אז נסעו לכתובת ודפקו בדלת. החייל שעוד לא ידע שאיבד את הארנק התרגש, כי היה נוסע לצבא בלי החוגר. כרם מתנדבת בעמותת “להיות אם” ומלווה נשים בטיפולי פוריות. יעל הקימה קבוצת ווטסאפ שמטרתה לשדך לחיילים בודדים אוכל ופינוקים. קרן מתנדבת בעמותה שהקימה לורי קציר ז"ל, ובמסגרתו מבשלים בכל שישי ארוחות למשפחות המאושפזות באונקולוגית בשניידר. אילנה אירגנה יום כיף בצפון במסגרת עמותת “עושי חיל”, לחיילים חרדים בודדים. טלי מתנדבת בעמותת “פעמונים” ועוזרת למשפחות להגיע לאיזון כלכלי.
זו הייתה דגימה רנדומלית מאלפי סיפורים שקיבלתי. אעצור פה, למרות שמצד האמת, הייתי צריך להמשיך. כי את הרע יש מי שמספר, אבל את הטוב הזנחנו. הוא מונח בקרן זווית. וזו טעות, טעות מרה. אז איש השנה שלי הוא ד”ר רפופורט, שבלי יח"צ ובלי רעש כתב תגובה קטנה לאישה מבוגרת אחת בפייסבוק, והזמין אותה למרפאתו כדי שיעניק לה שיניים תחתונות. כדי שתוכל לחזור לחייך. והחיוך של הגברת הזו הוא החיוך של האומה הזו, שיש בה המון חסד ונתינה, ולצד הבעיות והקושי, יש המון רעות ואחווה. איש השנה שלי הוא הישראלי היפה, שיודע כי רק באהבת חינם ננצח. שבת שלום.
לאף אחד לא מתחשק לשמוע שאיתמר בן גביר הוא איש השנה של ישראל. אבל נראה אתכם מתווכחים עם זה
תשמעו בדיחה לא מוצלחת לטעמי: איתמר בן גביר.
תשמעו בדיחה לא מוצלחת על חשבוננו: איתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי.
תשמעו בדיחת קרש-עם-מסמרים: איתמר בן גביר, שלא שירת מימיו בצה"ל אבל צבר 53 כתבי אישום פליליים ושמונה הרשעות, אמור להחזיר את הביטחון לרחובות ישראל.
תשמעו בדיחה אירונית, צינית, לעגנית ומרה: איתמר בן גביר, האיש שהגיע לסמל מכוניתו של רבין, ואז - כפי שהבטיח, מישהו הגיע גם אליו - הצליח להפוך, בתום מעגל מרושע של 28 שנה, לשר לביטחון הפנים ולחיסול החשבונות של מדינת ישראל.
תשמעו הכול מלבד בדיחה: איתמר בן גביר הוא איש השנה 2022. אתם יודעים את זה.
כמו שאתם לא רוצים לדעת את זה. כמו שאתם אומרים, "נו, בחייאת, מה אתה מביא לנו את הטיפוס הזניח הזה, את אקדח הקפצונים הזה, את העשב השותה מנדטים הזה, ומוכר לנו אותו כ'איש השנה'. טפי עליך שבאת להרוס לנו את ראש השנה האזרחי ואת הדלקת נר שישי בפרט".
אבל אתם יודעים.
אתם יודעים שהקו שהפריד תמיד בין ישראל כמדינה, אחרי הכול, הגיונית ודמוקרטית, לבין ישראל שהתפלפה, מקימה לעצמה ממשלת אולטרה-ימין-קיצוני-פלילי ומתחילה להקשיב לאנשים כמו אבי מעוז ("התרומה הכי גדולה של נשים למדינה – שיינשאו") ובנצי גופשטיין ("אם היה פה מלצר ערבי, הוא לא היה מגיש לי את האוכל") – הקו הזה, בעוביו המדויק של איתמר בן גביר – נחצה השנה.
איתמר בן גביר, כהניסט מוצהר, חברם הטוב של מעוז וגופשטיין, מעריץ נלהב מספיק של הרוצח ברוך גולדשטיין כדי לתלות תמונה שלו בסלון – איזה אדם סביר תולה תמונה של רופא מהיישוב באמצע הסלון? איפה קצת טעם?! – הוא שר בכיר בממשלת ישראל.
הוא גם פרצופה של המדינה ב-2022. בריון לאומני במראה דובון-לא-אכפת-לי, פרובוקטור בשקל, חוליגן לפי הספר, נשוי לאישה שלא יוצאת לשופינג או להוריד זבל בלי שני אקדחים ופוסט מתלהם בנושא, הוא האיש האהוב בישראל 2022.
רגע, אל תגידו מה פתאום. ראיתם את החיבוקים ברחובות ובתיכונים, את הסלפיז, את השטיחים האדומים שנפרסו כל הדרך מביתו בקריית ארבע לכל אולפן טלוויזיה בישראל. ראיתם את המנדטים מצלצלים בליל הבחירות כמו מכונת הימורים בווגאס אחרי זכייה גדולה.
בן גביר הוא ישראל, וישראל היא בן גביר.
לא כולה, לא. אפילו לא רובה. אבל מספיק ממנה כדי להפוך את בן גביר מבובה על חוט של בנימין נתניהו, למי שמפעיל את הבובה על חוט שנתניהו הפך להיות. ונתניהו הוא תכף ראש ממשלה. הראש ראש נתניהו, הידיים ידי בן גביר.
זו ישראל חדשה ונוראה. ישראל שמאמינה שכוח הוא הדרך היחידה לפתור בעיות, שמה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח, ושבן גביר הוא העוד-יותר הזה ו"יעשה פה סדר", כמו שהבטיח חייל גבעתי ההוא אחרי שחברו סיים לדפוק מכות למפגין שמאל. ובן גביר בטוח יידע לפתור את הבעיה הקטנה שלנו עם (כחכוח-כחכוח) הערבים, ואולי גם (שלוש יריקות הצידה) השמאלנים – באמצעות שימוש בכוח בלתי מרוסן.
כאילו יש באמת דבר כזה. כאילו מגבלות הכוח טרם התגלו לאנושות (דוגמה מהזמן האחרון: פוטין). כאילו לבן גביר – בריון ככל בריון, מי שמרביץ מתוך פחד, מוח חמום וחוסר ביטחון – יש באמת מושג מה עושים עם כוח (בתור התחלה: לא משתמשים בו בפועל).
בשביל ישראל הזאת, איתמר בן גביר הוא איש השנה 2022.
וישראל הזאת מכתיבה עכשיו את חיי ישראל בכלל.
זו ישראל שיותר מדי אנשים בה חושבים כמו בן גביר: שהגיע לאריאל שרון אירוע מוחי ("שרון, לילי מחכה לך"), שלהט"בים הם בהמות ("אין להם מקום במדינת ישראל"), שברוך גולדשטיין היה גיבור ("הוא הגיבור שלי") ושיגאל עמיר אמור כבר להיות מזמן חופשי ("צריך גם לשחרר את עמיר").
ישראל הזאת נתנה לאיתמר בן גביר 14 מנדטים כדי לעשות איתם כל מה שהוא יודע, לדבריו, לעשות. אין לי מושג מיהם בדיוק הישראלים שהצביעו לו. לא מכיר אותם. לא שכנים או חברים שלי. אבל הם שם, ובן גביר הוא הגיבור והתקווה הגדולה שלהם. הממשלה הקרובה תייצג אותם, ואת ישראל, הרבה יותר מכפי שהיא תייצג חילונים שומרי נתב"ג מסוגי.
אולי זה אמור היה לקרות. אולי זאת ריאקציה מתבקשת לממשלת השינוי שעשתה את הנורא מכל: שיתפה ערבים בקואליציה. לא בתפקידי שרים חלילה; רק שיתפה. תגובה ציונית הולמת? בן גביר שר לביטחון לאומי. מידתי, סימטרי.
עברה בי מחשבה מצמררת קטנה בטרם כתבתי את הטקסט הזה: האם כשר לביטחון "לאומי" עם סמכויות מיוחדות, אין מצב שבן גביר יוכל, כבר בשנה-שנתיים הקרובות, להורות לעצור אותי באיזו עילה לא-באמת-קיימת ולהרחיק אותי, בואו נאמר, מכל תפקוד סביר?
אז אומרים לי שתומכיו לא באמת תומכים בעמדותיו או בעמדות יתר קיצוני מפלגת נעם, אלא פשוט רוצים להחזיר את השקט לרחובות. גם אני אשמח לשקט ברחובות – בעיקר אחרי 11 בלילה, מת לישון – אבל דחוף לי יותר שהרחובות יכללו גברים ונשים ללא הפרדה, להט"בים ואנשים עם מוגבלויות ללא חשש, ערבים ושמאלנים ללא סימון, וילדים חילונים עם תקציב חינוך זהה לילדי דתיים וחרדים. אבל בן גביר, מצידו, בעד רחובות שקטים והומוגניים שבהם מפטרלים יהודים חובשי כיפה אדנותיים וחמושים, בשעה שכל השאר מסתגרים בבתיהם בפחד. כמו אצלו בקריית ארבע.
זה לא יקרה, אבל ישראל 2022 היא ישראל בן גבירית. לא מאמינים? גם אני לא. ועדיין עברה בי מחשבה מצמררת קטנה בטרם כתבתי את הטקסט הזה: האם כשר לביטחון "לאומי" עם סמכויות מיוחדות, אין מצב שבן גביר יוכל, כבר בשנה-שנתיים הקרובות, להורות לעצור אותי באיזו עילה לא-באמת-קיימת ולהרחיק אותי, בואו נאמר, מכל תפקוד סביר?
נשמע מרחיק לכת, אני מודה, אבל רוב המדינות שבהן קרו דברים כאלה התחילו כדמוקרטיות והפכו להיות – נו, אם תשאלו אותן, עדיין דמוקרטיות, אבל כולנו יודעים את האמת.
האמת על ישראל, נכון ל-2022, היא שאיתמר בן גביר הוא הדמות הפוליטית המשמעותית ביותר שצמחה בה, ולא משנה כמה נתפתל סביב זה. חוזר בתשובה ממושקף ורהוט בן 46 שמקפיד לשנוא כל מי שאינו הוא, הפך לסוג של מדורת שבט. עדיין לא משוכנעים, למרות מועצת השבט האחרונה שהעניקה לו 14 מנדטים וכיבתה את הלפיד למרצ? חכו שהמדורה תתחיל לחרוך. אנחנו תכף נרגיש את זה כאן.
צעדים / אני לוקח כמה צעדים אחורנית ומסתכל על השנה שחלפה. לא ייאמן איך היא באה מולנו לפתע במהירות מטורפת, בדמות איש עם פלאפון ביד ששועט על קורקינט מודרני כשמאחוריו תיק צבוע בצבעי שמיים והוא לא מחמיץ שום סמס תוך כדי נסיעה. אז מיסטר הובלות ושליחויות אוכל שמו, והוא איש השנה הראשון שלי.
והנה, לעומתו איש השנה השני שלי הפוך ממנו. הוא אמנם מהיר כברק אבל מצד שני נמוך קומה, מזוקן, לבוש מכנסיים קצרים מצחיקים שיורדים לעבר הברכיים וחולצה מתנפנפת. לא יהודי ופחות סקסי לעומת שחקני הכדורגל האחרים עם התסרוקות המפונפנות שטסים על המגרש, אבל בבואו לקרקס שחקן יריב הוא נהיה לוחם עשוי ללא חת, זריז כמו יתוש ועוקץ כמו דבורה. ליונל מסי שמו, השפיץ של העולם וחדוותו ומי שהחזיר ביום ראשון אחה"צ את צבע התכלת-פסים ללחיי מיליוני ארגנטינאים וגם לכל האחרים, כולל רבים מאיתנו בארץ היהודים שהתפללו שיעשה את זה כבר. אז בעולם מפורק שעובר טרנספורמציות פוליטיות ואקלימיות, מסי הנפלא זה לא מעט, כלומר הרבה. עם גלימת השייח מסי סחב השבוע את כל כדור הארץ על כתפיו (ולא רק את הכדור הקטן) ובנה לעולם אופק לרגע.
האמיתיים / ועכשיו בואו ניזכר במי שהכי דיברו לליבי (או בעצם שרו) והם בחירת אנשי השנה האולטימטיבית שלי. אני מתכוון לצביקה פיק ולצ'רצ'יל יצחק קלפטר, שהיו יכולים לשבת על ספסל בעיירה שלי עם גיטרה ופסנתר, וכשמישהו מאנשי העיירה היה עובר לידם ושואל בפליאה, "היי, מה אתם עושים פה יחד?" זה לא היה נראה מופרך כי שני אנשי השנה המופלאים שלי לא היו מעולם צמד. אבל הם לצערנו הלכו לעולמם השנה. ולמרות שאני יודע שאחרי מאה מיליון שנה תישאר מאיתנו, אמני האצטדיונים (החלטורות והזאפות, החתונות והצוותאות) דמות אדם עם גיטרה, לב שבור ואגו, תמיד נתגעגע אל מי שכה אהבנו, כמו לצביקה וליצחק.
ביסים של אהבה / מודה שהבחירה שלי בהם היא אוטומטית ורגשית, ושהיא קשורה לאהבה, למוזיקה ולאמנים מורדים מצד אחד וחסרי ביטחון מצד שני. כי מי כמוני מכיר את נפש האמן שרוצה עוד ועוד ביסים מאהבת קהל. ואיך כשלפעמים חלק מאיתנו חווים ירידה בדציבלים עדיין כולנו מכורים לאהבה הזאת.
אז היי, תיזכרו בהם בסוף השנה החולפת. כי בים הוונאביז, שניהם היו אמנים אמיתיים ומרגשים. נכון שלצערי האמנות הולכת אצלנו לרוב גם עם חלטורות, אבל יצחק שהלחין קלאסיקה התחבר ללהקות כמו אחרית הימים וצליל מכוון, ועשה עם חבורת כוורת פעמיים פארק בפני 50 אלף איש. וצביקה שהתיישב ליד פסנתר ושפך מנגינות כמו מים לקח בשיאו עם דנה אינטרנשיונל את מרום פסגת האירוויזיון עם השיר דיווה.
תפקידם של השירים הנכתבים פה להיות הגורם הכי מאחד בימים המיוחדים אך פחות מאוחדים שאנו חיים בהם. איחוד מלא זו אשליה
אז נכון שטבעי היה לבחור גם בפוטין הנוראי שחיסל השנה המון תקוות וחיים בעולם למול זלנסקי הלוחם או האיש אשר תמיד חוזר. אבל כיוון שאני מאמין בשירי נצח זו עוד אחת מסיבת הסיבות לבחירה בשני זמרים-מלחינים, שהבינו מהתחלת חיי היצירה שלהם שהדרך בחיים ובאמנות ארוכה ומתפתלת. ושלמרות שהרגש של האחד לא דומה לרגש של האחר, דווקא השוני במוזיקה הוא מה שמייצר את היופי שלה. תפקידם של השירים הנכתבים פה להיות הגורם הכי מאחד בימים המיוחדים אך פחות מאוחדים שאנו חיים בהם. איחוד מלא זו אשליה. אבל קצת עידון... למה לא?
העיירה של יצחק / הפריצה הגדולה של יצחק צ'רצ'יל החלה כשעמד באגף שמאל של מערך ההגנה של כוורת.
אחר כך באו השירים הנהדרים והצבעוניים שלו, וביניהם אחד שאני אוהב במיוחד ונקרא העיירה שלי (אם אתה בסביבה). שיר שכולו מחווה וביטוי לתמימות קצת פלינית ובעיקר חיפאית (שם גדל יצחק בהתחלה) על עיירה מנומנמת ושלל אנשיה המיוחדים. בעיניי זה שיר על הארץ שנעלמה לנו אי שם בתהום הנשייה, ושיחד עם הקול הנהדר של אריק סיני נהיה שיר נפלא. אני זוכר שהרמתי גבה כשהשיר יצא לרדיו, כי מי השתמש אז במונח האנכרוניסטי “עיירה” שהתאים למערבוני ספגטי איטלקיים עם קלינט איסטווד. מצד שני גם השם צ'רצ'יל היה מוזר לא פחות ואף יותר, במקומותינו.
למה לשיר סבתא? / סבתא שלי רוח’לה הייתה מביטה בזמרים כאילו יצאו מאזור הנוחות (האמבטיה והשירותים) והתחילו לשיר. וכשגילתה שגם אני, הנכד שלה שר, שאלה אותי, "תגיד, מה קרה לך? השמיים מעוננים לך מדי ילד? המשפחה לא נחמדה אליך מספיק? אתה עצוב או מה? ועוד עם גיטרה למול אנשים זרים? בשביל מה צריך זה?" תהתה, ולא הבינה שזה הכרח פנימי.
אז שני בני דורי הופיעו, שרו והלחינו את נשמתם למעלה מ-50 שנה (כולל המחלות והדאגות). צ'רצ'יל שקיבל את כינויו מלהקת הצ'רצ'ילים אליהם התחבר בתחילת הקריירה שלו, והמאסטרו כך כונה צביקה פיק ב-20 השנים האחרונות, לפעמים בדחקה ולפעמים הכי ברצינות. זה עשה סולו גיטרה נפלא ביושב על הגדר שכתב לאריק איינשטיין או הלחין עם דני סנדרסון את יו-יה לכוורת ואת אי ירוק בים ששרה יעל לוי הנפלאה. ואילו השני, כלומר צבי, שכתב בין השאר את מעלה מעלה, לא אני הוא האיש ומרי לו, נולד בורוצלב בפולניה, נקרא במקור הנריק, עלה לארץ בשנת 1957 ושר אחר כך למרבה הפלא נפלא ובלי מבטא, אולי טיפה מהאפ’לה.
אגב, אני נזכר שראיתי את יצחק אומר באחד הראיונות האחרונים שלו בגאווה: יש לי לאחרונה יותר מאזינים בספוטיפיי. ונדמה לי שהיה זה ביטוי לתחושות של לא מעט זמרים ותיקים שאולי הם כבר לא מוערכים מספיק. הצרה רק שגם הוא וגם צביקה פשוט לא ידעו כמה אהבו אותם, ורק עכשיו זה מתברר, כרגיל אחרי שמותם התערבב עם הבעיטות הנפלאות של מסי.
נס חנוכה / יש עוד אנשי שנה שראויים לתואר הזמני הזה. מפוליטיקאים צעקנים דעתניים בני זמננו ועד האלמונים האמיתיים שמניפים את הארץ שלנו על כתפיהם. אבל עם כל הכבוד לכולם (ויש המון כבוד), בסוף המוזיקה היא הדבק שלנו. היא הרווח בין נשימה קשה ותעוקתית לבין נשימת רווחה שאומרת: אני בן אדם ישראלי ויש לי מלא צלילים ישראליים מאחדים ולא מפרידים. זה בעיניי כשלעצמו נס חנוכה. והשאלה רק האם ילדים בני זמננו, שגדלו נניח על אנה ונועה, יודעים מי הם צביקה וצ'רצ'יל הגדולים. מקווה שכן. כי בינינו, האם הם יודעים מי היה וינסטון צ'רצ'יל האמיתי? ואגב האם הבריטים שאיבדו השנה את אשת השנה שלהם (המלכה) יודעים בכלל שהיה לנו נסיך גיטרה בשם הזה?
גברת שמידט / לבחור איש או אישה שנתיים זה בהחלט טראומטי. אבל לבסוף אגלגל את הכדור גם לרצת המרתון הנהדרת לונה צ'מטאי-סלפטר ילידת קניה אבל ישראלית גאה שהביאה לנו השנה מדליות זהב כמו גשם.
ואשר למוזיקה. שימו לב איך נפתחה עכשיו אופציה למילים חדשות שמתאימות לשירת ההיפ-הופ והטיקטוק המהירות כמו למשל משילות, חוקי יסוד, חקיקת בזק, מלא-מלא והמילה המעצבנת טרלולים.
ולסיום, לפני שהשנה בורחת ומשאירה ספק אם הייתה בכלל, הנה חצי בית מהטקסט של העיירה שלי: "גברת שמידט אשתו של הקצב, תמיד אומרת 'זה המצב', עשבים שוטים כלבים וחתולים".
אז באמת זה המצב וכך נראית העיירה שלנו בסוף שנת 2022 ותחילת 23’. עיירה מוזרה, חפורה לחתיכות ובולענים שכוללת אנשים מקסימים שממהרים וצופרים עצבניים בכבישים מפוקקים למול מדרכות עם חנויות סביח, חומוס ופול פאוור של קורקינטים ועוד כל מיני מתגלגלים מסוכנים למיניהם.
אז תיזהרי בייבי. ועדיין, בואי נזכור שהדממה, השקט והאור הכי מדברים אלינו בסופו של דבר לעומת כל השאר שעושים רעש וצלצולים. ועוד משהו חיובי זה הבעיטה הנפלאה של מסי, עוד נתגעגע אליה יום אחד כמו לצביקה וליצחק, שאומנם לא היו צמד אבל שרים לנו עכשיו מעלה מעלה ומעלים לנו דמעה בעין שזולגת מטה מטה.
