הקיבוצניקים הוותיקים של מעיין צבי עדיין זוכרים את סוזי מילר בת ה־17 וחצי. היא הגיעה אליהם מסנטה־מוניקה, חמושה בגיטרה ובציונות מוגזמת. כיוון ששאפה להפוך לישראלית אז סון אז פאסיבּל, החליטה לתרגם את שמה לעברית. ניצוצות של אושר בעיניה כשהיא נזכרת: "הסתובבתי בשבילים של הקיבוץ ואמרתי לכולם, 'היי, אני שושנה הטוחנת', עד שאמרו לי, 'סטופ, עדיף שתישארי סוזי', אז נשארתי".
אבל לא לאורך זמן. חצי שנה אחרי שהקריבה את כפות ידיה הענוגות לעבודה בפלחה ("קטפתי בננות ונלחמתי עם העכבישים שטיפסו עליהן", היא מתחלחלת) הפכה מילר ל"סוזי סופרייז", המורה המזמרת שהנחילה לקסיקון אנגלית בסיסי לתלמידי שנות ה־70 בטלוויזיה החינוכית, ששידרה בשחור־לבן ולדבריה לא שילמה לה שקל על השידורים החוזרים ששודרו ללא הרף.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אז הנה זה בא: סופרייז! בגיל 69, כשהיא אם לארבעה (ביניהם שניים ש"התחזקו, התחרדו, לא משנה איך קוראים לשלב שבו מוצאים את האושר"), סבתא ל־14 נכדים וחמש שנים אחרי שהתאלמנה, סוזי סופרייז חוזרת.
"טוב, ברור שאני לא אותה סוזי", היא מזהירה מראש. "בגלגול הנוכחי, בתוכנית 'איי ספיק אינגליש עם סוזי והיללי' אני סבתא שבאה לבקר את נכדתה, יש לה שיקוי קסמים שמעביר את שתיהן לארץ הפיות ושם, עם שירים קליטים, אנימציה והמון קצב, היא מלמדת אותי עברית - ואני מלמדת אותה אנגלית. שתינו זורמות, מבלות, נהנות וגם לומדות. כשלומדים בכיף, בדרך חוויתית, גם אם לא תרצה זה יחדור לך למוח".
מיסיס סופרייז, עם יד על הלב, האמנת שזה יקרה?
"אני תמיד מאמינה בטוב", היא מצטנעת. השיער שלה עדיין שחור כמו בימים של "סינג א סונג", המבטא האמריקאי העז שלה עדיין נוכח ולא קשור לעברית העכשווית שקולחת ממנה בשצף, "למה לחשוב על האופציות הרעות ולהילחץ? כשהילדים היו קטנים אמרתי להם, 'אין בעיה שאין לה פתרון'. זה המוטו שלי בחיים, וכדי להשריש אותו בהם הפכתי את זה למשחק: אמרתי, 'אין בעיה שאין לה פי...' וחיכיתי לתגובות. זה אמר, 'אין בעיה שאין לה פיתה עם חומוס', זו קפצה, 'לא, פיתה עם שוקולד', היו עוד טעמים והצעות וככה שיחקנו ודיברנו... עד שמצאנו את הפתרון".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
נשמע כמו סטארט־אפ.
"ביזנס זה לא אני. המניות שלי הן המשפחה. כשמציעים להכיר לי מישהו אני אומרת 'לא, תודה'. יש לי חיים מלאים ועכשיו, כשאני חוזרת לאהבת חיי – הקלטות, צילומים והופעות חיות – הם יהיו מלאים מאי פעם. במשך 42 שנות נישואיי ניהלתי בית דתי לתפארת, עם שולחן שישי ופרשת השבוע ובית כנסת. לא בא לי לחזור ל'מה תרצה שאבשל לך לדינר?' דווקא עכשיו, בגילי, הגיע תורי להשקיע בעצמי ולעשות קריירה מחודשת".
שכוללת הופעות בבריכות שחייה ב־50 מעלות בצל?
"כן! אני לא מפונקת ולא פוחדת. אני אלמנה, אני לבד ובשבילי הופעה היא אוויר לנשימה. מה זה בשבילי להזיע? אחרי הבננות בפלחה זה פיס אוף קייק".
שכחת את העכבישים.
"הלוואי שיכולתי לשכוח אותם", היא צוחקת.
מה הביא אותך אלינו מסנטה־מוניקה?
"ציונות. מגיל אפס לימדו אותי שכל יהודי חייב לגעת באדמת ארץ הקודש. גדלתי במשפחה קונסרבטיבית, לא אורתודוקסית, בקהילה של 'זה בסדר לנסוע בשבת לבית הכנסת, העיקר שתבוא'. תמיד אמרו לי שאם אלוהים נתן לנו מתנה כזאת נהדרת – מדינה, צבא ודגל – חובה עלינו להגיד לו תודה, למרות הקשיים, המלחמות ויוקר המחיה. זה לא שאני דתייה כזאת גדולה, אבל היידישקייט שלי נובעת מהציונות. אין מסגרת יהודית שלא השתתפתי בה, הייתי בכל מה שזז מפני שיש התבוללות ענקית בקליפורניה. הזוגות המעורבים חוגגים את חנוכה וכריסמס עם 'חנוכה־בוש' ואומרים, 'הילד יגדל עם שתי הדתות ובבוא היום יבחר את דתו', בולשיט. תמיד ידעתי שאחיה בישראל. בשבילי זה הדבר הכי טבעי".
במעיין צבי היא למדה עברית. "שברתי את השיניים ותלשתי את הלשון. היה לנו מורה יקה, איש רציני, ומה הוא עשה כדי ללמד אותנו מה זה 'לשפוך'? לקח דלי עם מים ושפך אותם עלינו. נקרענו מצחוק ולא שכחנו איך אומרים לשפוך. אני חושבת שכבר אז אמרתי לעצמי, 'וואללה, אפשר ללמוד בהנאה'. הייתה לי עוד מורה שמאוד אהבתי. בשיעור האחרון אמרתי לה, 'אם תהיה לי בת אקרא לה בשמך – גברת', ורק אז גיליתי ש'גברת' זה מיסיס. מזה למדתי שאין טעם באוצר מילים כשאין הבנה".
אחרי חצי שנה בקיבוץ עברה לאוניברסיטת תל־אביב, "רציתי ללמוד חינוך מיוחד אבל לא היה מסלול לתואר ראשון, אז נרשמתי לספרות אנגלית ולתיאטרון. המורים הזהירו אותי שאם לא אשתחרר מהמבטא מספר התפקידים שיציעו לי יצטמצם. מישהי אמרה, 'את תיתקעי בטייפקאסט של אמריקאית' והיא צודקת עד היום. בשנים האחרונות שיחקתי אמריקאית בסדרה 'נאפסו' והייתי הדודה האמריקאית של אדיר ב'צומת מילר'. במהלך השנים לקחתי המון שיעורים פרטיים בהיגוי נכון וכלום לא עזר. החי”ת עדיין נתקעת לי בגרון".
"לא זוכרת שקיבלתי משהו על העבודה, מי חשב על כסף? הסיפוק שלי היה באהבה שקיבלתי מהקהל. לא יכולתי לצאת מהבית. ילדים דפקו בדלת כדי לראות אם סוזי סופרייז באמת יצאה מהטלוויזיה והיא חיה ונושמת"
אז החלטת להפוך את הלימון ללימונדה ולבנות קריירה כמורה לאנגלית?
"לא, זה בא לי במקרה. הייתי בת 18 וחצי, סטודנטית שנה ראשונה. יום אחד בא לבניין מקסיקו איזה מפיק מהטלוויזיה החינוכית, סליחה שאני לא זוכרת את שמו, ואמר שהוא מחפש אמריקאית שיודעת לנגן בגיטרה ואוהבת לשיר. כולם הצביעו עליי. התגובה שלי הייתה 'למה לא?'. אני אוהבת לנסות. גם זה מוטו בחיים שלי. אני טיפוס של 'נעשה ונשמע' וזה צילצל לי כמו הרפתקה. כשחציתי את השער של אולפני החינוכית ברמת אביב הייתי אפופה ביראת כבוד. כמעט כל העובדים, מטכנאים ועד לבמאים, היו עולים חדשים מכל רחבי העולם שהתאחדו בשאיפה זהה – לעשות טלוויזיה טובה".
היא נכנסה לנעליה של השחקנית שפרשה מהתוכנית "סינג אה סונג" וצילמה פרקים לחנונים שמנצלים את חופשת הקיץ לשיפור האנגלית. "באחד הפרקים היה ביצוע מחודש לשיר על בובה בשם 'סוזי סופרייז', היא הדגימה תנועות של הפעולות השונות שעליהן שרתי – לקרוא, להבריש את השיער – וכיוון ששמי סוזי, לא שושנה הטוחנת, נוצר קישור חזק בין שתי ה'סוזיות'. ככה הפכתי לסוזי סופרייז. זה נדבק בי. הפכנו לישות אחת".
והיית סופרסטאר!
"נכון, בזכות המציאות של אז. בטלוויזיה היה רק ערוץ אחד, בשחור־לבן, ששידר את 'סינג אה סונג' מהבוקר עד הלילה בריפיט ואחריו את הסדרה 'רנט אה סונג', גם בריפיט. לפעמים עשר פעמים ביום. פעם אמרתי לבעלי שאני פוחדת מחשיפת יתר שעלולה לשרוף אותי".
אז בנית וילה מהתהילה?
"האמת שאני גם לא זוכרת שקיבלתי משהו על העבודה, מי חשב על כסף? היה לי כזה כבוד שאני, העולה הממש־חדשה, למרות המבטא החזק שלי, הגעתי לטלוויזיה החינוכית. זה מילא אותי בגאווה. הסיפוק שלי היה באהבה שקיבלתי מהקהל. לא יכולתי לצאת מהבית. ילדים דפקו בדלת כדי לראות אם סוזי סופרייז באמת יצאה מהטלוויזיה והיא חיה ונושמת".
אהבה חונקת?
"לא. אני אוהבת את החום הישראלי. עד היום, 45 שנה מאז שידור הפרק האחרון, אנשים מחבקים אותי. ברגע שהם מזהים אותי הם מחייכים. כנראה אני מזכירה להם את הילדות שלהם, את ימי התום של פעם. זה מחמם את הלב".
7 צפייה בגלריה
''לימדו אותי שכל יהודי חייב לגעת באדמת ארץ הקודש''. מילר (במרכז התמונה) בימיה בקיבוץ
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
למה התוכנית ירדה?
"יום אחד, אחרי חמש שנים, הודיעו לנו שהכסף נגמר. אמרו שהממשלה הורידה את האנגלית מראש סולם העדיפויות ושהחליטו להשקיע בחשבון ובמחשבים. אמרו לנו, 'ברגע שיהיה תקציב נחדש את ההפקה'. זה לא קרה".
ומה הרגשת שנים אחר כך, כשסגרו את החינוכית?
"איום ונורא. הייתי בכל ההפגנות. עם הגיטרה, כמובן. בישיבות סגורות העליתי הצעות לפתרונות. אולי להפוך את המקום למוזיאון, אולי לנצל את המוח היהודי ולייצא את הידע והניסיון לתחנות טלוויזיה באירופה או באפריקה שרוצות להקים ערוץ חינוכי, למה להרוס? בפעם האחרונה שהגעתי למתחם האולפנים הוא כבר נראה כמו גוסט טאון, עיר רפאים, ואל תשאלי אותי לאן נעלמו הבובות והבגדים. תרבות שלמה נמחקה בעידן של להשתמש ולזרוק".
במקביל לתהילה הטלוויזיונית, הצטרפה מילר ל"האחים והאחיות", להקה ישראלית ששרה בעיקר שירי ילדים, אבל לא רק. "גם זה בא לי במקרה", היא נזכרת, "היה איזה פסטיבל באוניברסיטה וכולם מחאו לי כפיים והגעתי למקום השני. לא בגלל שהייתי טובה, אלא בגלל שהקהל צחק מהמבטא שלי. כולם היו על הרצפה. גידי קורן, שישב באולם, ניגש אליי אחרי ההופעה ואמר, 'אני בונה להקה, הייתי רוצה שתהיי הסולנית'. כמו תמיד הגבתי ב'למה לא'. עוד הרפתקה".
"כמו בלדה", או בכינוי המוכר יותר "אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת" הפך ללהיט.
"כן", היא מוחה דמעה. "כששלמה ארצי שמע את השיר הזה בפעם הראשונה, הוא אמר שזה יהיה שיר נצחי. צדק".
בגיל 21 היא הכירה את איציק (יצחק) זמלר, רואה חשבון שמבוגר ממנה בשמונה שנים. "במקרה הנחיתי את מסיבת יום ההולדת בשגרירות האמריקאית, איציק קיבל כרטיסים ובא עם חבר שלו. ברגע שראה אותי על הבמה אמר לחבר, 'איתה אני מתחתן'. בהפסקה ניגש אליי, סיפר שהוא עוזר לקליינט שלו, במאי ידוע, להפיק סרט על חיל האוויר הישראלי, ושהוא מחפש שחקנית דוברת אנגלית".
ושוב אמרת "למה לא"?
"כן. למה לא? איציק הזמין אותי למשרד שלו, בז'בוטינסקי פינת דיזנגוף. שום במאי לא היה שם, אז ישבנו והוא שאל אותי על המשפחה שלי ועל התוכנית שלי לעתיד. אחרי שלושה שבועות החלטנו להתחתן. הייתי ילדת פרחים כזאת, לא הייתה לי בגרות של ישראלית ששירתה בצבא, הכול נראה לי כמו אוסף של הרפתקאות, אבל שלושה חודשים אחרי החתונה כבר הייתי בהריון ואי־אפשר לבנות משפחה עם הופעות בלילות. תמיד ידעתי שאצלי המשפחה תהיה במקום הראשון".
ההחלטה החשובה ביותר שעשתה בחייה הייתה לשלוח את ארבעת ילדיהם לבית הספר הדתי "מורשת משה" ברמת־גן. "איציק, שהיה דתל"ש, לא הבין אותי. הוא שאל, 'למה הילדים שלי צריכים לחבוש כיפה כשאני נוסע בשבת?' עניתי שאני רוצה להעניק להם חינוך יהודי. מנהלת בית הספר אמרה לי, 'רשמי אותם, הם יתחילו ללמוד, אם לא יהיה להם טוב אחרי חודשיים תעבירי אותם למסגרת אחרת'. כשאיציק בא לבית הספר הוא פגש שם את כל החבר'ה שלו מבני עקיבא, חיבוקים, נשיקות, והילדים היו מאושרים. שניים מתוך הארבעה יצאו ממש־ממש דתיים והשניים האחרים אוהבים את המסורת. כולם שלי בלב ובנפש".
בתה הבכורה שירי (44) עורכת דין במקצועה, עקרה לפני שבע שנים ללונדון בעקבות עבודתו של בעלה ועובדת כמדריכה אקולוגית. "הם יחזרו, הם אוהבים את הארץ, אבל בינתיים הוא עובד שם ואת המבטא האמריקאי ששירי קיבלה ממני החליף מבטא אנגלי מצוחצח. גם שלושת ילדיהם – נלי (18) אלה (15) ויוני (13) – מדברים במבטא אנגלי. הנכדים שלי נשמעים כמו משרתיה של המלכה ואני נקרעת מצחוק. זה בידור. צחוק הגורל".
התאומים שלה, אוהד וגיא, בני 42, הייטקיסטים. "איציק רצה שם ישראלי מפואר ובחר באוהד. את גיא אני בחרתי מפני שזה שם בינלאומי. אוהד פגש באוניברסיטה בחורה לא דתית והוריד את הכיפה; גיא המשיך להיות דתי והוא גר בשטחים, בלשם, עם ארבעה ילדים; סיון (32) בת הזקונים שלי, שגרה בבני־ברק, היא מורה לאנגלית מוסמכת. עד שהתחתנה עם בעל תשובה עשינו המון חוגים יחד. לפני חודשיים היא ילדה את בנה החמישי, יצחק, על שם אביה".
בניגוד להורים רבים, שלא רואים בעין יפה את תהליכי ההתחזקות של ילדיהם, מילר לחלוטין תומכת. "אם הילד שלך מצא את מה שטוב לו והוא לא מזיק לסביבה – תהיה מאושר. המטבח שלי לא מספיק כשר בשביל סיון אז היא נתנה לי את הטלפון של מסעדה כשרה למהדרין, וכשיש סיבה למסיבה אני מזמינה משם צ'ולנט וגפילטע פיש וגם רגל קרושה. אני נגעלת ממנה, אבל איציק היה חולה עליה. אני מגישה את האוכל המוכן בכלים חד־פעמיים שמתכלים. הם יותר יקרים, אבל כולם מרוצים. במקרים אחרים הילדים באים אליי עם סירים. גם זה בסדר".
הילדים שלך גדלו בצל התהילה שלך?
"לצערי. ילדים לא אוהבים הורה מפורסם. זה לא נוח וזה מביך. כשסיון הייתה קטנה לקחתי אותה לקניון, לסידורים, ולא יכולנו לזוז מפני שהמון ילדים קפצו עליי וביקשו חתימות. עוד לא היה אז סלפי. סיון נרתעה והצהירה שיותר לא תבוא איתי לקניות. תודה לאל, אף אחד מילדיי לא הלך לשואו ביז. פחדתי מזה. גוננתי עליהם. לא רציתי שהם יחוו את האפס אנד דאונס של המקצוע הזה. אני מאמינה ב'כל דבר בעיתו'. לאחרונה סיון סיפרה לי שהיא רוצה להירשם לשיעורי משחק במסגרת חרדית ולעשות הצגה על ההתחזקות שלה".
לדבריה, מעולם לא הרגישה שהקריבה את הקריירה שלה לטובת המשפחה. "זה עניין של מינון. המשכתי להנחות באנגלית באירועים של שגרירויות, בניתי ערב של תחנות בחיי וכיוון שאני אוהבת ליצור התחלתי לכתוב תוכניות להוראת האנגלית שהן הכול - חוץ מהוראה פרונטלית. כשבאתי ארצה שמעתי את הילדים בקיבוץ שרים 'איי סי דה מון/אנד דה מון סיז מי/סו ווי סי/אחד את השני...’ השילוב בין אנגלית לעברית הגניב אותי. הקלטתי עשרות דיסקים, שבהם נגעתי באלף ואחד נושאים, מבגדים ועד עונות השנה, בדרך של משחק. במשרד של איציק היו שלושה חדרים ריקים אז פתחתי שם את המרכז לאנגלית. איציק היה רואה החשבון של העסק, שירי, בתנו הבכורה, הפעילה את האינטרנט ואני כתבתי את החומרים. כל הזמן חיפשתי איך לחדש ולהתחדש. הקלטתי דיסק של שירים מזרחיים באנגלית. 'יאללה, גו הום מוטי/שלום אנד גוד־ביי/גט אה לייף/איי'ל נבר בי יור ווייף'. זה תפס כמו אש".
"כל הזמן חיפשתי איך לחדש ולהתחדש. הקלטתי דיסק של שירים מזרחיים באנגלית. יש מורים שטוענים שתלמידים צריכים ללמוד אנגלית רק דרך לאונרד כהן והביטלס. בולשיט. פעם הגעתי לבית ספר ברמלה. הילדים שרו את 'יפה שלי' באנגלית בהתלהבות ענקית"
אבל להפתעתה, לא כל המורים לאנגלית אהבו את החדשנות שלה. "היו שטענו שתלמידים צריכים ללמוד אנגלית רק דרך לאונרד כהן והביטלס. בולשיט. פעם הגעתי לבית ספר ברמלה. הילדים שרו את 'יפה שלי' באנגלית, בהתלהבות ענקית. שפה היא לא רק מילים. זו אמוציה. זה עולם".
גם ילדייך הפרטיים למדו אנגלית עם סוזי סופרייז?
"ברור, אבל היה לי עוד טריק איתם: כשהם חזרו הביתה נסערים וסיפרו לי בעברית מה קרה בגן, שאלתי אותם באנגלית, 'מה הילד ההוא אמר לכם? מה הילדה ההיא עשתה?' כאילו שאני לא מבינה עברית. ככה הכרחתי אותם לענות לי באנגלית. עם הנכדים זה אחרת, אני מנסה לדבר איתם באנגלית דרך משחק וכשאין התלהבות אני לא לוחצת. זה יבוא. לחלק מהמורות שלהם יש מבטא רוסי או עיראקי וזה לא מרתיע אותי. מה שחשוב זה שהן מלמדות אנגלית בכיף".
המרכז להוראת אנגלית בשיטת סוזי סופרייז נסגר אחרי יותר מעשר שנות פעילות ענפה, כשבעלה חלה בסרטן. "ארזתי את כל הקלטות והחוברות בארגזים ואיחסנתי בבית, באיזה חדר בקומה השנייה. עוד לא החלטתי מה יעלה בגורלם. כסף אני לא אראה מהם, גם בתקופות הטובות מכרתי כל דיסק בעשרה שקלים כי רציתי שהם יגיעו גם לפריפריה ולבתי ספר שבהם מעוטי יכולת.
"במשך 12 שנה טיפלתי באיציק, שחטף שלושה סוגי סרטן. כשיצא מהלוקמיה הוא קיבל סרקומה ואלה היו טיפולים נוראיים, ובסוף הסרטן הגיע גם לריאות. כשאיציק הרים ידיים וסירב לקבל זריקה צעקתי עליו, 'אתה לא תעזוב אותי ואת הילדים ואת הנכדים!' עד שהוא אישר לרופא להזריק. באותה תקופה הקמנו מחדש את 'האחים והאחיות', אבל איציק לא נשאר אפילו רגע אחד לבד. מישהו מהילדים בא להחליף אותי בבית החולים כשיצאתי להופעה. הוא סבל נורא. לקראת הסוף רצו לכרות לו את שתי הרגליים בגלל נמק, ובדקה ה־90 הרופאים חזרו בהם בגלל החשש שהסרטן לא יאפשר לגדמים להתאחות. זה היה משבר גדול. גם להשלים עם הידיעה שלא יהיו לך רגליים וגם לקבל את העובדה שהרגליים שלך יישארו איתך מפני ששום דבר לא יעזור".
ביום שבו נפטר, בתם שירי הגיעה מלונדון. "הרופא אמר לנו שמרדימים את איציק כדי שיתחזק, קפצנו הביתה להתקלח ואחרי חמש דקות צילצלו והודיעו שאין איציק. הוא היה בן 72. צעיר. עוד היו לנו הרבה תוכניות משותפות".
לפני שנה וחצי, בשיא הקורונה, קפצה מילר לאולפן הרמת־גני של יאיר סתווי כדי להקליט שירים שלה – ושם התרחש מפגש מקרי ששינה את חייה. "היא נכנסה לאולפן בדיוק כשיצאתי ממנו", מספרת הזמרת הילה הררי (46), עכשיו כבר החצי השני בתוכנית 'איי ספיק אינגליש', "אני גדלתי על סוזי סופרייז, המורים נתנו לנו לראות תוכניות שלה בכיתה. ברגע שזיהיתי את סוזי היה לי קליק. הצעתי לה להיפגש, ומשם הכול זרם".
גם הררי לא זרה לעולם הבידור. כשהייתה בת עשר כבר הופיעה בפסטיגל. "נורא רציתי לשיר עם האלילים שלי, עוזי חיטמן ויגאל בשן, אבל קיבלתי את השיר 'בלבולים' של קורין אלאל, זמרת שלא כל כך הכרתי. למיונים ללהקה הצבאית הגעתי עם הגיטרה, טונה אמביציה ואפס קשרים, נכנסתי אחרי נועה תשבי ואחריי נכנסו מאיה דגן וטל מוסרי. הייתי בטוחה שאין לי סיכוי, אבל התקבלתי ללהקת פיקוד צפון. אחרי שנה ביקשתי לעבור ללהקת חיל חינוך כי שמעתי שאלון אולארצ'יק יעבוד איתם. לא יצאתי מהלהקה על תקן כוכבת מפורסמת, אבל היו לי בכיס 250 הופעות והמון חוויות מטורפות. כשאיציק מרדכי היה אלוף פיקוד צפון הוא הודיע שהלהקה עולה למארג' עיון, ושיקשקתי. אמא’לה, לבנון! נכנסנו ברכבים ממוגנים, עם קסדות ואפודים, ושבוע אחרי זה ראיתי בחדשות שהמקום ששימש לנו כבמה הופצץ".
עם שחרורה השתלבה בלהקת "פרה קדושה". "זה היה ריאליטי שהקדים את זמנו", היא נזכרת, "לקחו חמישה זמרים, ביניהם אמיר דדון, סגרו אותנו בווילה למשך שנה ובכל שבוע השמענו שיר שלנו בתוכנית 'יהיה טוב' של אברי גלעד. בסוף אותה שנה התפרקנו מפני שלא היינו מספיק מגובשים, לא מוזיקלית ולא חברתית. חזרתי לסמינר לוינסקי, סיימתי בהצטיינות את התואר בהוראת מוזיקה, חיפשתי קאבר לאלבום הבכורה שלי והימרתי על 'זה היה ביתי'. בעלי יניב ואני שרופים על מני בגר".
ובסוף זה הפך להמנון ההתנתקות.
"הקלטתי אותו שנה לפני ההתנתקות, וכשהזמינו אותי לעצרות בשטחים לא הלכתי כי לא רציתי לקחת צד”.
היום היא עובדת בגני ילדים ואמא לשתי בנות, תהל (15) ותובל (10). “אחרי שהוצאתי את קלטת הילדים 'המופע של הילה' הציעו לי לאמץ שם במה – 'היללי'. לפני שש שנים התחלתי להופיע בימי הולדת, בקניונים, עם שלוש רקדניות ובובה שקוראים לה ביסקוויט. פריצה גדולה".
כבר במפגש הראשון מצאו את עצמן סוזי והילה, עם שתי גיטרות, בפינג פונג של עברית ואנגלית. "כמורה למוזיקה אני רואה כמה הורים מוכנים לשלם כדי שהילד יקבל חוג אנגלית בגן", אומרת הילה, "בגיל הרך המוח פתוח וסופג הכול. זה חיבור של 'טובות השתיים מן האחת'. סוזי היא האוטוריטה בהוראת אנגלית בישראל ואני באה מהפן הבידורי ויודעת מה יצחיק את הילדים. לקחנו לחן עממי כמו 'רו יור בוט' והלבשנו עליו שיר בשתי השפות. היא שרה 'האו מאץ'?' ואני שרה 'כמה עולה?' הילד שיידבק למסך לא יצטרך לשאול את אמא או אבא מה זה 'האו מאץ'?' - התשובה מגיעה מיד".
מילר והררי גם מימנו בכוחות עצמן את חמשת הפרקים של "איי ספיק אינגליש עם סוזי והיללי" שעולה השבוע בכל ערוצי הכבלים ובאפליקצית "יו קיד". "עלה כמה שעלה", אומרת מילר. "אנחנו עושות הכול לבד. גם בימוי, תפאורה ותלבושות. אנחנו מאמינות בכוח המשותף שלנו. בעיניי אנחנו ין ויאנג. האגו מחוץ לתחום. אין מריבות על סולו".
יש ביניכן הפרש של 32 שנה. אתן מרגישות את פער הדורות?
"לא", טוענת מילר. "מבחינת הגיל היללי יכולה להיות בתי, אבל אני מרגישה שאנחנו חברות".
הררי סבורה אחרת: "בטח שיש פער דורות. רק אתמול אמרתי לה, 'סוזי, בואי נצלם סטורי' והיא שאלה אותי, 'מה, אני אמורה לקרוא סיפור?' היא עוד לא שמעה על אינסטגרם. יש לה מה ללמוד".
"מה שחשוב באמת", צוחקת מילר, "זה שבגלגול הנוכחי כסבתא סוזי אני לובשת שמלה מדהימה, צהובה כמו השמש. אין יותר סוזי בשחור־לבן. נו מור".
פורסם לראשונה: 06:49, 10.06.22
