פסטיבל הצילום הבינלאומי השנתי של PHOTO IS:RAEL נפתח זו השנה ה-11 בתל אביב, והוא מאגד בתוכו כ-50 תערוכות של צלמים מקצועיים מהארץ ומהעולם, לצד משתתפים שאינם צלמים, המספרים את סיפורם. הפסטיבל, שהיה אמור להיפתח בחודש נובמבר עם דגש מסוים על המחאה שהציתה את רחובות ישראל, נדחה עקב אירועי 7 באוקטובר שהכו את המדינה כולה בהלם ואלם, וגרמו לעולם התרבות לחשב מחדש את צעדיו. כעת, הפסטיבל נפתח לזמן קצר, והוא יציג עד 6 באפריל (שבת), במרכז ענב לתרבות ובגן העיר, ממש ליד עיריית תל אביב-יפו (וכיכר רבין המכוסחת והבלתי-ניתנת לזיהוי), ויש כמה סיבות טובות לבוא לראות אותו.
"פסטיבל הצילום הבינלאומי" הוא ללא ספק כותרת מאתגרת לשאת בזמנים אלה, כאשר דעת הקהל הבינלאומית על ישראל מצויה בסוג של שפל חסר תקדים. מי שעקב אחר הפסטיבל בעשור שבו הוא מתקיים, ודאי זוכר שנים של נוכחות משמעותית של צלמים וצלמות מחו"ל ושותפויות עם שגרירויות ומכוני תרבות מרחבי העולם. בעקבות המלחמה, אחת הזירות בישראל שספגו פגיעה משמעותית מול העולם, היא סצנת האמנות - שרשמה אירועים כמו המכתב ההמוני שעליו חתמו אלפי אמנים נגד ישראל והמדיניות שלה, לצד איומים על מוצגים של אמנים מהארץ וקריאות להחרמת ישראל מאירועים בינלאומיים כמו הביאנלה בוונציה ואפילו האירוויזיון.
גם האוצרת הראשית של PHOTO IS:RAEL, מיה ענר, מעידה כי הקושי מול הקהל הבינלאומי ניכר, וזו מספרת כי רק שלושה צלמים הגיעו לארץ ממדינות מעבר לים כדי להשתתף השנה בפסטיבל באופן פיזי, וכי מבין המשתתפים בתערוכות - היו גם כאלה שביטלו את השתתפותם. "יש אמנים שביטלו. יש אמנים שהיו אמורים לייצג מדינה מסוימת והוחלפו והיה קשה למצוא מחליפים, יש כאלה שביקשו למשוך את השתתפותם. בתערוכה הנודדת של World Press Photo שמדברת על סיפורים של נשים מרחבי העולם, יום לפני הפתיחה אמרו לנו שלרוב הם לא מודיעים לצלמים לאן התערוכה נודדת, אבל הם הרגישו שעליהם לעדכן אותם שהתערוכה מציגה בישראל. שלושה צלמים החליטו שהם לא רוצים להשתתף ושאנחנו נכסה את הצילומים שלהם", מספרת ענר. "כמובן שיש גם הרבה פחות מבקרים - בדרך כלל הכול מלא באמנים מחו"ל שמגיעים".
מדאיג אותך לחשוב מה יהיה העתיד של הקשר בין אמנות ישראלית לבינלאומית? היינו בנקודה טובה יחסית מול מוסדות תרבות בעולם לפני שפרצה המלחמה.
"בהחלט. חזרנו הרבה צעדים אחורה. וגם באמת לא ברור איך זה ישתנה".
"רצינו לתת לאמנים להגיד מה שהם רוצים"
לרוב נבחר נושא לאשכול התערוכות המרכזי של הפסטיבל, ואילו הפעם, הצוות החליט לאפשר לצלמות ולצלמים לשלוח יצירות בכל נושא שהוא, מתוך מחשבה על "בעבוע של השטח", מסבירה ענר. "רצינו לתת לאמנים להגיד מה שהם רוצים". התוצאה, יש לומר, מפתיעה: עוד לפני שהחלה המלחמה, מרבית הצילומים שנשלחו, הן מן העולם והן מישראל - עוסקים בפנים השונות של מלחמה, בפליטות, בהיבטים שונים של פוסט-טראומה ובעיוות מוסרי. מעבר בין התערוכות השונות מספק מבט מעניין על האופן שבו מלחמה נתפסת לא רק בהסתכלות המקומית הפרטית והכואבת שאנו חווים היום. חוויית השיטוט בפסטיבל היא לא קלה, אך מרתקת ופוקחת עיניים. חשוב לציין כי אף שהצילומים לא מכילים דימויים גרפיים מאוד (כן יש לא מעט דימויים של כלי נשק), הם בהחלט עוכרי שלווה, ומספרים סיפורים קשים. למי שיכול לשאת שיטוט עצוב ומטריד שכזה בעת הנוכחית - ככל הנראה יהיה מעניין.
כך למשל ניתן לראות בפסטיבל את התערוכה Mayrid ("אימא", בארמנית) של הצלמת מדלן אקסרסיאן שחזרה לביקורים בארמניה מארגנטינה שאליה משפחתה נמלטה מאימת הטיהורים האתניים, ותיעדה את חיי הילדים בסביבה מוכת האלימות. התערוכה "צפון קוריאה" של סטפן גלדייה מצרפת, זוכה פרס מיתר למצוינות בצילום, שמתחקה אחר מסעו הבלתי-ייאמן של במדינה המבודדת. את האנשים שצילם שם תחת ליווי צמוד גלדייה ביים על פי דימויים שיהיו מוכרים להם מוכרים מהמדיה, וברוח הפרופוגנדה שמותר לצרוך במדינה, כך שלא ייראו להם "מחוץ לתחום". כך, המצולמים מתמסרים אליו, והתוצאה, כאשר מוציאים אותה מהקשרה המקורי וצופים בה דרך עיניים של מי שאינו חי שם - מעניינת ומטרידה כאחד.
אולי שלא במפתיע, גלדייה, שמגיע למקומות קיצוניים יותר מאשר ישראל של אחרי אוקטובר 2023, נמצא בארץ בימים אלה לרגל הפסטיבל. צילומים ממקומות נפיצים נוספים בעולם כמו קובה, הונג קונג, מוצגים גם הם בפסטיבל השנה, וכמובן גם למלחמה בין רוסיה לאוקראינה יש מספר נציגויות שמתעדות את סיפורם מזוויות שונות.
עוד ראויה לציון (אך מעט מאתגרת לצפייה בצל המלחמה עקב דימוי שכולל דם וכלי נשק) היא סדרת עבודות של אדגר מרטינס, שמנסה להתחקות במציאות ובבדיה אחר מותו של חברו הקרוב, צלם העיתונות אנטון המרל, שנהרג במלחמה בלוב ב-2011 ושרידי גופתו לא נמצאו מעולם.
"צללים - מצלמים פוסט טראומה" שאצרה לפסטיבל שירז גרינבאום ונעשתה בשיתוף עם עמותת נט"ל, גם היא חשובה ועוצמתית. התערוכה נותנת במה לשיח סביב פוסט-טראומה מלחימה ופעולות איבה, בצורה מרגשת, שהיא גם ישירה וגם עדינה כאחד. יש בה עושר של דימויים וסיפורים, שכולם מטופלים ברגישות, גם כלפי מושאי הצילום וגם כלפי הקהל. לצד החוויה הרגשית, ברור שהתערוכה הזו מקבלת כאפה רצינית מהמציאות העכשווית - ואת מרגישה ממש כאילו קיבלת איזה הצצה לשביל של תהליך רגשי פנימי (וגם פיזי חיצוני) שהרבה אנשים "חדשים" יאלצו ללכת דרכו. כך שזו חוויה חזקה. בלי להציג את הזוועות עצמן - את מבינה כל מה שצריך להבין.
תערוכה נוספת היא זו של טלי רצקר - "שפת אם" המוזרה והמעניינת, שעוסקת בדיכאון לאחר לידה ובתהליך החיבור בין האם לבת. כצלמת, רצקר בחרה לעבד את הבלבול מחוויית האימהות בהעמדה שלה ושל הבת שלה מול המצלמה במעין משחקי תפקידים שלא עד הסוף מפוענחים לצופה. המשחקיות ברורה בהם אבל הדימויים שנולדים מהמשחקים האלה הם מאוד אניגמטיים, ויש בהם משהו אפילו מעט מאיים, אבל הם כן מייצרים הבנה של איך מתגבש חיבור, הן כמו לומדות אחת את השנייה דרך התהליך הזה.
בין התערוכות שנוספו לאחר המלחמה ניתן למצוא תערוכה של מילואימניקים, וגם תערוכה של צילומי מפונים מהדרום ומהצפון, שמתעדים את חייהם - מהמקלטים ועד עתה, כשהעבודות נבחרו באמצעות קול קורא. יחסית לתערוכות שעוסקות במציאות הבלתי-נסבלת של המלחמה, הן תערוכות עדינות ומרומזות, ובזה נמצא כוחן. חשיבותן המשמעותית היא שהן מדברות בקולם של הנפגעים עצמם – ולא בקול שנכפה עליהם מבחוץ. כמו כן מוקרנות עבודות שחזור תמונות משפחתיות של החטופים שמהן נעדר החטוף שייתכן שנתקלתם בהן. זהו פרויקט של הצלמת שרון דרעי, קרובת משפחה של חיים פרי, שנחטף מניר עוז ועדיין שבוי בעזה.
עוד מוצגת בפסטיבל תערוכה מהפעילות החברתית של PHOTO IS:RAEL, המכונה PHOTO IS:VOICE, שמכשירה מנחים שמעבירים יסודות בשפת הצילום למגוון קהילות בארץ. הפעילות החברתית מיוצגת בתערוכה של צלמים לא-מקצועיים, ממגוון קהילות בישראל. התוצאה כפסיפס של תרבויות וסיפורי חיים אומנם פחות מעניינת ברמה האמנותית, אך מעשירה את הפסטיבל וחשיבותה מובנת.
התערוכות בפסטיבל פולשות ממרכז ענב והגג של גן העיר לתוך מתחם הקניות. חלקן אצורות בחוכמה - כמו למשל תערוכה של צילומי רחפנים מההפגנות בישראל, שהבחירה להציב אותה במאוזן, עם אפשרות להסתכל עליה מהקומה העליונה, היא הברקה של ממש. אחרות, כמו התערוכה בעקבות אשכול נבו, מאבדות מכוחן הפוטנציאלי בגלל חלל לא מטופל היטב או הצבה בעייתית. ובכלל, הדימויים שנוצרו בפרויקט הזה מאכזבים. התערוכה מנסה לראות איך יצירות שונות מתפתחות מאותו השם, כשהצלמים קיבלו את רשימת הכותרות של הסיפורים הקצרים שמרכיבים את ספרו האחרון של נבו, ובחרו כותרת לעבוד מולה על סדרה קצרה של צילומים - מבלי שקראו את הסיפור עצמו. אולי בגלל שהם לא נחשפו לטקסטים עצמם הדימויים מייצרים משהו מאוד ריק ודל ונדמה שהם טרם סיימו לעבוד עליו.
מוטב להתרכז במקומות הרבים שבהם התערוכות של הפסטיבל בעלות עוצמה וערך ומספרות סיפורים מרתקים, כאלה שכדאי למבקרים עוד להרחיב ולהתעמק בהם. מעודדים ושמחים כנראה לא תצאו מהפסטיבל הזה - אבל ללא ספק תזכו למבט מעניין על מלחמה כאירוע שלא מתרחש רק כאן בישראל. מי יודע כמה סיפורים ממדינות אחרות יסופרו פה בשנה הבאה, ואילו סיפורים נספר אנחנו.
