מתישהו במהלך החלק הראשון של The Beatles: Get Back, הפרויקט המונומנטלי של פיטר ג'קסון (זמין לצפייה מחוץ לישראל בדיסני פלוס), מישהו מזכיר שחברי הלהקה היו בערך בני 28 בזמן שהתכנסו כדי להקליט את השירים האחרונים שלהם. וכשהמספר הזה נזרק לאוויר הוא מכה כמו קרן שמש חזקה במיוחד, מהסוג שלא היה באנגליה של ינואר 1969: האנשים המוכשרים להחריד אך רצוצים להפליא, שלפחות שניים מהם כנראה מעדיפים להיות במקום אחר ולא לקבל הוראות מפול מקרטני, עוד לא סגרו שלושה עשורים על פני האדמה. וכולם - מקרטני המזוקן, ג'ון לנון המרחף, ג'ורג' הריסון המאופק ורינגו סטאר הנוח - נראים מבוגרים בהרבה מכפי גילם.
זאת לא רק ההצלחה העצומה, עצומה מדי, שנחתה על הביטלס והפכה את חבריה לפרצופים הכי מזוהים בעולם. בסשנים של פרויקט Get Back המקורי, מיזם מגלומני שנועד לסחוט את טיפות המיץ האחרונות מהלהקה בצורת אלבום שיוקלט לייב וספיישל טלוויזיוני, ניכר שחברי הלהקה אוהבים זה את זה וקשורים איש לרעהו, אבל הסבלנות שלהם התקצרה לממדים גמדיים במיוחד, כי זה מה שקורה אחרי כך וכך שנים: לנון היה שקוע ביחסים בלתי ניתנים להפרדה עם יוקו אונו, הריסון התאכזב מהתגובות הפושרות (ואף המקטינות) לחומרים הנפלאים שהביא לבדו, רינגו נראה משועמם מתפקיד ה"אני דווקא סבבה" ומקרטני, ובכן, היה די נודניק מרוכז בעצמו ובשאפתנות הפאסיבית-אגרסיבית שלו. עם ההבנה שכל החיים עדיין לפניהם (מה שהתברר כטרגדיה במקרה של לנון), ניכר שהם מוכנים להמשיך הלאה. הם הרי היו רק בני 28.
האשמה של פול מקרטני
ממרחק של יותר מ-50 שנה, אפשר להבין מה הציק לחברי הלהקה שעדיין בחיים ולחלק מהמעורבים באירועים, שהביא אותם לשתף פעולה עם הסדרה החדשה, שמבוססת על החומרים שצולמו עבור הדוקו השנוי במחלוקת Let It Be. החומרים הרבים ששימשו את הבמאי מייקל לינדזי-הוג נערכו באופן שהמחיש בעיקר את הגסיסה של הביטלס כחבורה מתפקדת, גם אם זה הספיק לעוד שני אלבומי מופת (Abbey Road ו-Let It Be). "לא הייתה שם שמחה", סיפר סטאר לאחרונה, "הכל התמקד ברגע אחד של עימות בין שניים מהחברים (מקרטני והריסון, שאומר לו שהוא גם יכול לא לנגן בכלל – ע.ש). אמרתי לג'קסון איך הרגשתי: זה היה אומלל".
הטריילר של הסדרה, The Beatles: Get Back
עבור מקרטני זה גם עניין אישי. The Beatles: Get Back הוא מאמץ להיפטר מאשמת הפירוק של הביטלס בהיותו דיקטטור אחוז שיגעון גדלות. לא בגלל שמקרטני לא היה ניג'ס (הוא בהחלט היה), אלא כי מצב הרוח בשני המוקדים של ההקלטות, הסטודיו בטוויקנהאם והאולפן של Apple (הלייבל שהביטלס הקימו) במרכז לונדון, היה הרבה יותר מרומם ושמח ממה שנחרת בזיכרון הקולקטיבי. היו תאקלים, חילוקי דעות, אכילת ראשים, רכילות מאחורי הגב ואפילו פיצוץ דרמטי עם הריסון. אבל הייתה גם אחווה נוגעת ללב, הומור, הומור משעשע ומוזיקה. ועוד איזו מוזיקה.
אלא שהמפגש בין הרצון לעצב את ההיסטוריה של הביטלס לבמאי כמו ג'קסון, שלא יוצא מהפיג'מה בשביל פחות מטרילוגיה באורך 350 שנה, מוביל את Get Back למחוזות ההזיה. לא פחות משבע שעות ו-48 דקות(!) נמשכים שלושת הפרקים יחדיו, המורכבים מסשנים, ג'מים, פטפוטים, מלמולים ומבטים. ניתן היה לשקף את האמת הנ"ל בחצי מהזמן. ואם אינכם נמנעים עם הציבור הגדול והמכובד שמסוגל לבלוע 7,236 גרסאות של I've Got A Feeling, זה פחות "מסע קסם מסתורי" בעקבות הביטלס ויותר מחווה למלחמת ההתשה שהתחוללה בין ישראל למצרים באותם ימים.
אגב, אחד מאנשי הצוות שואל את מקרטני אם הוא מתכוון לשמור את הזקן. מקרטני משיב שהוא לא יודע ומקבל טיפ בתגובה: "אתה צריך להשיג את אחד הכובעים הגדולים האלה ופאות מסולסלות. ואז תוכל לנסוע לישראל".
צונאמי של אנרגיות נהדרות
למרות הגודש הבלתי נסבל, ג'קסון הוא במאי מבריק ואיש חזון. לכן הסדרה נראית נהדר והיא גם ערוכה היטב ברמה הטכנית (ולא הנרטיבית), למשל הקטעים שבהם נעשה שימוש בהקלטות אודיו על גבי חומרים ויזואליים. גם ההקפדה על הערות שוליים על המסך, כדי להבהיר את הרקע לדברים שנאמרים או מנוגנים, מטה את הכף מדוקו בסגנון זבוב על הקיר לטובת ביוגרפיה מושקעת.
הפרס למתמידים מגיע לקראת סופה של הדרך הארוכה והמאוד מייגעת. באחר הצהריים קפוא של 30 בינואר, כשרוב היומרות הגרנדיוזיות של הפרויקט כבר התאיידו, הלהקה עלתה לגג הבניין של "אפל" להופעה שתהיה גם האחרונה שלהם. Get Back מביא אותה במלואה כדי להראות כיצד הרעיונות היפים רכבו על צונאמי של אנרגיות נהדרות (לא פלא שחלק מהביצועים נכנסו לאלבום, זאת הרי הייתה הכוונה). ופתאום, באופן לא מובן מאליו לאור מצבה של הלהקה, שומעים בום.
מנגד, הצפייה בתגובות של הציבור להופעה המפתיעה, כמו גם המעורבות של השוטרים שבאו לפזר את המסיבה (ונמרחו על ידי הצוות של הלהקה כמו בסרט מתיחות), נראית בפרספקטיבה כמו קומדיה מקאברית, על בני אדם שקיבלו את הזכות הנדירה להשתתף באירוע היסטורי. חלקם, למשל, מגיבים באדישות ואפילו בכעס שנראים כמעט מתוסרטים מרוב שזה לא הגיוני. "הם העירו אותי מהשינה!", רוטנת אישה מבוגרת. מבחינת המעריצים, זה היה לא פחות מחלום.
"אני מקווה שעברנו את האודישן", אומר לנון בחיוך כשההופעה מגיעה לסיומה, מה שקרה לאו דווקא בגלל השוטרים: זה בערך מה שהיה ללהקה לתת. למחרת היא התכנסה ליום ההקלטות האחרון, אבל גם זה לא הספיק. נדרשו השלמות, ועוד השלמות, והעברת שרביט ההפקה לפיל ספקטור, שכפה את סגנונו על חלק מהשירים, למורת רוחו של מקרטני. כזכור, הוא ניסה למחוק את מורשת ספקטור בגרסה ה"עירומה" של Let it Be מ-2003, שלא התקבלה בחום רב במיוחד.
אבל כל זה בא אחר כך. Get Back מסתיים ברגעים פוסט-אופוריים, של להקה שכנראה יודעת שזה הפוש האחרון שלה וההופעה על הגג טענה את הבטרייה מספיק כדי להגיע ליעד. "נעשה עוד אחד כדי שנכסה את עצמנו, עכשיו שאנחנו יודעים שיש לנו את זה", אומר מקרטני אחרי טייק מוצלח של Let it Be, שחותם את הסאגה. "יש לנו כל כך הרבה מהממזרים האלה", משיב לנון. ואכן, הרבה מאוד ממזרים מופלאים הצטברו. ולחשוב שהם היו רק בני 28.
פורסם לראשונה: 19:16, 27.11.21
