לא משנה איזה תפקיד אלי גורנשטיין עשה מאז, עד היום אנשים עוצרים אותו ברחוב ומזכירים לו את הסצנה המפורסמת בסרט "הלהקה", בה שפך לבן על עצמו בניסיון לפייס את במאי הלהקה טוביה צפיר. "זאת הייתה סצנה מאולתרת לגמרי", הוא מספר, "אבי נשר אמר לי: 'אתה צריך להציל את הלהקה. תעשה משהו עם לבן. אתה יכול לעשות את זה רק בשוט אחד כי אין לנו עוד בגדים להחלפה לגודל שלך'. אם תתבונן טוב בסצנה, תראה שכל השחקנים מסביב היו המומים כי גם הם ראו את זה בפעם הראשונה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
היית רוצה שיניחו לך עם הסצנה הזאת?
"ממש לא, זה נחמד ומחמיא, למרות ששיחקתי עשרות תפקידים בכל תיאטרון בארץ, כולל שייקספיר. נחמד שאנשים מבקשים ממני סלפי ואומרים לי שהם גדלו עליי. זה חלק מהמקצוע. לפני חמש שנים, כשהייתי בחזרות ל'ציד המכשפות' בתיאטרון הקאמרי, גלעד קמחי הבמאי אמר לדן שפירא: 'אתה זוכר את סצנת הלבן, אני רוצה שתעשה דבר דומה'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זאת לא רק הסצנה ההיא. זו גם טביעת קול הבריטון של גורנשטיין שאין כמעט ילד שלא מכיר מעשרות הסרטים המצוירים אותם דיבב – מסקאר ב"מלך האריות", דרך ג'עפר ב"אלאדין", ועד ד"ר פאסילייר ב"הנסיכה והצפרדע", פרולו ב"הגיבן מנוטרדם" ודוק ב"שלגייה ושבעת הגמדים". "בתחנת דלק, כשאני שואל 'אפשר למלא?', ישר מזהים אותי", הוא מחייך. "זה קורה לי גם בבנק, בתור בסופר ובתור לקופת חולים. בכל מקום. לדעתי קול הוא תעודת הזהות האמיתית של הבנאדם, יותר ממראה, כי מראה משתנה עם הגיל. קולי הולך לפניי אפילו יותר מאשר הגובה שלי – 1.95 מטר. בתיאטרון, כשאני נכנס לבמה, מזהים אותי מהאות הראשונה".
גורנשטיין בן ה־69 נולד בתל־אביב. אימו רות, מורה פרטית וזמרת חובבת, היא בתו של הפילוסוף היהודי־צ'כי פליקס וולטש, חברו הטוב של פרנץ קפקא. אביו, בנימין, היה חרט, מתקן משאבות וזמר אופרה חובב. עברו שנים ארוכות עד שהצליח להשאיר מאחור את יחסיו הבעייתיים עם אימו, אישה יפהפייה וחרדתית במיוחד. "הייתי ילד של אמא שלי", הוא אומר. "אתה מכיר את הספר 'הדרמה של הילד המחונן' של הפסיכולוגית אליס מילר, זה שמתאים את עצמו לדרישות ההורים ומוותר על צרכיו? זה בעצם עליי. הייתי שפוט של אמא שלי, לטוב ולרע, ועשיתי מה שרצתה. למזלי הטוב גם הצלחתי מאוד.
"בצהריים ישנתי איתה בגלל החרדות שלה. היא הייתה שוכבת במיטה ומבקשת שאהיה איתה. ככה היא נרדמה. עשיתי טיפול במשך שנים כדי להשתחרר מהמשא הכבד הזה. הייתי בין השאר בקבוצה של הפסיכולוגית ניצה אברבנאל. הקבוצה היא כלי טיפולי פנטסטי. כשאתה בטיפול יחידני אתה יכול לסבן את הפסיכולוגית, לא כשאתה יושב עם עוד שבעה־שמונה גברים בחדר".
4 צפייה בגלריה
''בגללה הסתובבתי בתחושה של חוסר ערך עצמי''. אלי גורנשטיין עם אימו רות
(צילום: אלבום פרטי)
אבא שלך לא העיר לה על זה?
"אבא שלי היה כאילו איזי גואינג, אבל היה לו קשה להיכנס לתוך הסימביוזה הזאת. תמיד נקרעתי בין הכישרון שלי, שרצה לפרוץ, למה שאמא תגיד. בגללה הסתובבתי בתחושה של חוסר ערך עצמי. אמא שלי אהבה את הבמה, הייתה לה תשוקה אליה אבל גם חרדות, ואת הדואליות הזו היא העבירה לי, לכן עשיתי גם תואר שני בחינוך. בגלל קפקא הגיעו לאמא שלי נהרות של אינטלקטואלים גרמנים במשך השנים כדי לדבר איתה ולשאול שאלות. היא ידעה לספר סיפורים וסיפרה גם על דברים מצחיקים שקרו באופרה. זה היה אצלנו בסלון ואסור היה להיכנס לשם. רק אם רציתי לנגן צ'לו, היא הייתה מסכימה שאנגן בסלון".
"הבאתי את אמא שלי לסדנת אמן ועליתי ושרתי את 'נישואי פיגארו' של מוצרט. היה לה כבר סרטן בראש. כשהחזרתי אותה הביתה היא אמרה לי: 'אתה יודע, אתה עשית לי את הסרטן בראש. כשראיתי אותך על הבמה, הבנתי שיכולתי להיות שם במקומך'. היא מעולם לא מימשה את הפוטנציאל הגדול שלה, וזה הכביד עליה"
מתי היה הרגע הקשה ביותר?
"השתתפתי בסדנאות אמן של זמרת האופרה ג'ואן דורמן. יום אחד הבאתי את אמא שלי לשם, ועליתי ושרתי את 'נישואי פיגארו' של מוצרט. היה לה כבר סרטן בראש. כשהחזרתי אותה הביתה, היא אמרה לי: 'אתה יודע, אתה עשית לי את הסרטן בראש. כשראיתי אותך הערב על הבמה, הבנתי שיכולתי להיות שם במקומך'. הייתי אז כבר הרבה זמן בטיפול, ואז נסוגתי בו והייתי צריך לחזור אחורה ולהוציא את כל רגשות האשמה. אבל אי אפשר רק להאשים אותה. כבתו של גאון היא גדלה כילדה מבולבלת עם המון חרדות. היא מעולם לא מימשה את הפוטנציאל הגדול שלה, וזה הכביד עליה".
איזה אבא אתה?
"עם הבת הבכורה גילי עשיתי טעויות, עם רוני ואור הרבה פחות. גילי רצתה לנגן בפסנתר. ראיתי שהיא לא מתאמנת וממש נכנסתי לג'ננה ורצתי אחריה. היא סגרה את הדלת ואני דפקתי עליה עד שכמעט עשיתי חור. למה? אלה ההשפעות הלא טובות של אמא שלי, וגם כלי נגינה הוא דבר שצריך להקדיש לו תשומת לב, והיא לא הקדישה. החזות שלי היא של אדם מאוד נחמד, אבל יש שם ג'ננה שמתפרצת מדי פעם, לפעמים גם על דברים מיותרים".
מה ידעת על החברות של סבא שלך וקפקא?
"אני לא חושב שהיה ביניהם סקס, אבל זאת הייתה חברות אינטימית. הם באמת היו החברים הכי טובים. סבא שלי ערך את העיתון הציוני בפראג. שש שעות לפני כניסת הנאצים הוא הצליח לאסוף את כל המשפחה, וגם להציל את כל הכתבים של קפקא. סבא שלי פירסם בעיתון שלו את הסיפורים הראשונים של קפקא. שם קפקא קיבל ביטחון בכישרון שלו. דברים שקרו ביניהם קפקא הכניס לסיפורים שלו. אחות של סבתא שלי הייתה הפסנתרנית אליס הרץ־זומר, ששרדה את מחנות ההשמדה בזכות הקונצרטים שהיא עשתה לנאצים. סיפור חייה הפך לסרט שזכה באוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר".
גורנשטיין - שחקן, זמר וצ'לן מוכשר - שירת בצוות הווי חטיבת הצנחנים ובלהקת פיקוד מרכז. עם סיום השירות הצבאי הופיע לצד צחי נוי בצמד "חומה ומגדל". אחר כך השתתף בתוכניות הילדים "טלפלא", "רחוב סומסום" ו"פרפר נחמד". בהמשך שיחק בכל התיאטראות בארץ, וב־2012 זכה בפרס התיאטרון לשחקן המשנה על משחקו בהצגה "ריצ'רד השלישי". החל ממחר הוא ישחק בהצגה "אהבות דוד" שעולה באולם צוותא בתל־אביב וב"וניה" בתיאטרון הקאמרי.
"אחת ההצגות הראשונות שעשיתי הייתה עם נסים אלוני הגדול", הוא מספר. "אני זוכר שהייתי יושב בחזרות עד שעה מאוחרת ומביט בו. הוא קרא לי 'המצפון הצעיר'. ואז חטפתי שוק כשראיתי אותו לפני הפרמיירה שותה ללא הפסקה והופך להיות סמרטוט. חטפתי כמה שוקים כאלה במקצוע בתור צעיר. אתה רואה פתאום את הבנאדם שאתה מעריץ בעליבותו".
איך הגעת לסרט "הלהקה"?
"אבי נשר ערך מחקר. הוא דיבר כמעט עם כל מי שהיה אי־פעם בלהקה צבאית והרכיב קאדר מדהים של אנשים. אני לא חושב שהיו כל כך הרבה כישרונות יחד בסרט ישראלי".
הוא נשוי יותר מ־40 שנה לניצה, אב לשלושה וסב לשתי נכדות. "פגשתי את ניצה באוניברסיטה", הוא אומר. "היא למדה עבודה סוציאלית ושנינו היינו נציגי מפלגת העבודה באגודת הסטודנטים. באותה תקופה המפלגה הייתה עושה סמינריונים לקליטת עלייה, והיינו אמורים לנסוע לבית הבראה בזכרון־יעקב. רציתי להעמיס את המזוודה שלי על האוטובוס ופתאום אני רואה אותה – בחורה עם עיניים ירוקות ושיער חלק. הייתי כל כך ביישן בענייני נשים שלא העזתי לומר לה מילה. ביום שישי נפגשנו כולנו באיזה חדר אפלולי, ובהזדמנויות האלה החבר'ה היו אומרים לי: 'גורנשטיין, תן משהו'. שרתי את 'מונה ליזה' של נט קינג קול - זה היה שווה אלף שיחות. היא בחורה על קרקע יציבה, לא חרדתית כמוני".
את הקורונה גורנשטיין עבר די בקלות. "עבדתי על ההצגה 'אהבות דוד', עשיתי הופעות מצולמות והתחלנו חזרות על 'נופים קסומים' בתיאטרון באר־שבע", הוא אומר. "הדבר היחיד שהטריד אותי, בגלל המשטר הקודם, הייתה ההרגשה שהם הולכים לוותר על התרבות, שהם חושבים שאפשר לחיות גם בלי תרבות. עם חילי טרופר פתאום משהו הסתדר. למזלי אני גם משחק, גם מופיע כזמר וגם שר באופרה, כך שאני לא משתעמם".
4 צפייה בגלריה
''בכל אחד מאיתנו יש משהו מדוד''. אלי גורנשטיין עם קרן הדר בחזרות להצגה "אהבת דוד"
(צילום: יוסי צבקר)
החל ממחר, כאמור, ישתתף גורנשטיין, יחד עם אילה אשרוב, בהצגה "אהבות דוד". יהושע סובול כתב וביים, ואשרוב (שהלחינה גם את "לאורך הים" לעפרה חזה) הלחינה את הטקסטים ואחראית על הניהול המוזיקלי.
"ב־2011 הוצאתי אלבום בכורה, 'ונחיה'", אומר גורנשטיין. "זה היה אחרי התאונה הקטלנית שבה נפצעה השחקנית הלנה ירלובה. גם אני, שישבתי ליד הנהג, נפצעתי קל. זמן קצר אחרי זה עיינתי בספר של אברהם חלפי שהיה ליד המיטה שלי, והשורה הראשונה שקפצה לנגד עיניי הייתה 'אבדו החיים', ופרצה מתוכי מנגינה ושרתי את השיר. דויד גרוסמן וסובול כתבו לי טקסטים לאלבום, שהיו בו בין השאר שירים של חלפי, יהודה עמיחי, נתן אלתרמן, דוד אבידן, דליה רביקוביץ' וחנוך לוין. נתתי את זה להלחנה לבכירי המלחינים – יוני רכטר, שלמה גרוניך, שלמה יידוב ואולארצ'יק. אמא של אילה, השחקנית דליה פרידלנד, שעבדתי איתה הרבה, הציעה לדבר גם עם איתה".
העבודה על "אהבות דוד" החלה שבועיים לפני הקורונה. "סובול שם את השיר שהוא כתב לי לאלבום בפייסבוק, ואילה הציעה שאעשה איתו משהו", הוא אומר. "הייתה ביני ובין יהושע הפריה הדדית. האיש גאון, ואילה היא פשוט מלחינה נהדרת".
למה בחרתם דווקא בדוד המלך?
"בכל אחד מאיתנו יש משהו מדוד. שלמה היה החכם באדם, ודוד הוא חוטא, מזיין וכותב שירים. הוא ג'ון לנון כזה, לכן העם אהב אותו".
