לא הרבה במאים מגיעים לפרמיירה של הסרט שלהם על מדי ב' ועם נשק. למעשה, כותב שורות אלו לא יכול לדלות מזיכרונו אירוע כזה בכל תולדות הקולנוע הישראלי או העולמי. אבל זה מה שקרה בחמישי שעבר באריאל, אז הגיע רועי הורנשטיין ישירות משמירה ביישובו ריחן, שם הוא משרת במילואים מזה שישה חודשים כחלק מהגמ"ר (הגנה מרחבית) שומרון. הוא גם חזר לשם למשמרת נוספת אחרי הפרמיירה, ועלה לשמור מחצות ועד הבוקר. "עשיתי את זה כדי לא לדפוק את החברים", מסביר הורנשטיין (44). "אני מגויס משמחת תורה, 7 באוקטובר".
"קרב אוויר" – טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
לפרמיירה הנוצצת והרשמית של "קרב אוויר" - סרט האקשן המרשים שהרים הורנשטיין על קרבות חיל האוויר לקראת ובמהלך מלחמת ששת הימים, שיצא אתמול (ה') לאקרנים - הוא כבר הגיע כבר עם ג'קט וחולצה שחורה מכובדת. לצד הכוכבים שבסרט (בראשם מאור שוויצר, המופיע לצד דניאל ליטמן כמפקד הטייסת השחצן וסגנו הקיבוצניק המתלבט), בלט במקום - גם עם נשקו - יוסי דגן, יו"ר מועצה אזורית שומרון ויו"ר קרן הקולנוע שומרון, שהסרט הופק בתמיכתה. בנוסף לכל תאריו, דגן הוא גם אחד האנשים החזקים בהתיישבות, בפוליטיקה הישראלית וספציפית בליכוד (ובאחרונה הוביל את כנס החזרה לגוש קטיף, שסיבך את ממשלת ישראל עם ארצות הברית).
"קרב אוויר" הוא הסרט העלילתי השלישי שמופק בתמיכה משמעותית של הקרן השנויה במחלוקת - שהפכה למוקד לשערוריות וקריאות לחרם בברנז'ה - והוא גם הגדול והמרשים שיצא ממנה: חמישה מיליון שקל הושקעו בסרט, לא רק מקרן שומרון אלא משורה של גופים אחרים ובראשן קרן רבינוביץ'. בין היתר, הסכום הנ"ל הושקע בבנייה מאפס של בסיס חיל אוויר מהסיקסטיז באזור התעשייה ברקן, לצד צילומי חוץ ליד אחד הכבישים העמוסים בשומרון, המדמים את הבסיס מבחוץ. "התמיכה של הקרן בי זה כי אני תושב השומרון וגם צילמנו שם", אומר הורנשטיין, "הסברתי להם שאני לא יכול לצלם בשומרון של עכשיו, הרי בתחילת 67' לא היינו שם".
7 צפייה בגלריה
בנו מאפס בסיס חיל אוויר. מתוך "קרב אוויר"
(צילום: דוויד סקורי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
זה לא הניגוד היחיד של הורנשטיין מול תעשיית הקולנוע הישראלית, שלמעט כיסים בודדים פה ושם מתרכזת כמעט כולה בתל אביב. "קרב אוויר" הוא כל מה שהקולנוע הישראלי, לפחות לפי הסטריאוטיפ שלו בקרב חלקים גדולים מהציבור, הוא לא: פטריוטי, ציוני, חסר ספקות ולבטים ונטול בכי ונהי על קיומנו כאן, גם במלחמות. לאורך כל הריאיון הורנשטיין מתנסח בג'נטלמניות, ומבהיר שסרטו לא נעשה כאנטי, הוא לא קולנוע מגויס ("לא אוהב את המילה הזו"), ובטח לא "פוליטי" או "ימני" ("את הפוליטיקה בוא נשאיר לכנסת"). מצד שני, הורנשטיין לא מכחיש שהוא רצה ליצור סרט ציוני הולם, כזה שמפרט בארומה הוליוודית וחגיגית את אחד המבצעים הנועזים שאירעו בהיסטוריה הישראלית - "מבצע מוקד", שאירע בבוקר 5 ביוני 1967, אז פתח חיל האוויר במתקפה משולבת ומבוצעת למופת על שדות תעופה במצרים, סוריה ירדן ועיראק. הפעולה השביתה לחלוטין את חילות האוויר של צבאות האויב וסללה את הדרך לניצחון הגדול בתולדותינו - מלחמת ששת הימים.
7 צפייה בגלריה
איפה חוויית הצבא שלו על המסך? רועי הורנשטיין
(צילום: דוויד סקורי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"תמיד רציתי לעשות קולנוע פטריוטי", אומר הורנשטיין. "אני זוכר שכשצפיתי כנער ב'נסיך מצרים', סרט האנימציה של דרימוורקס על יציאת מצרים - יש את הרגע בהתחלה שעפרה חזה שרה בפסקול, והיא עוברת בשלב מסוים מאנגלית לעברית. אני זוכר איך באותו רגע זה היה כל כך מרגש, הגוף שלי כולו צמרמורת. גם עכשיו יש לי צמרמורת. היה בזה משהו כל כך מכבד, וגדול. ויש לי עוד זיכרון, שוב מסרט הוליוודי: 'הג'וב האיטלקי' מלפני 20 שנה עם מארק וולברג ושרליז ת'רון. הייתי בהקרנה לילית שלו, ואז יש רגע במערכה האחרונה שהגיבורים מגיעים לכספת שבה כל הזהב. ואז שרליז אומרת 'חבר'ה יש בעיה'. פאוזה דרמטית.. 'זאת כספת ישראלית'. כל הקהל בבית הקולנוע נעמד על הרגליים והתחיל למחוא כפיים".
אני זוכר את מחיאות הכפיים של הקהל ב"היום השלישי", כשרואים לפתע את חיל האוויר הישראלי בהכנות למתקפת הנגד לחייזרים.
"נכון, גם שם. הסתכלתי על הקהל וחשבתי איך אף אחד לא נותן לנו את זה בקולנוע שלנו. ואנחנו רעבים לזה. בגלל זה אנשים מוחאים כפיים כשהמטוס נוחת בבן גוריון - וזה משהו מאוד ישראלי. כולם נהיים מומחים בהתעמלות קרקע כשישראלי מתחרה באולימפיאדה, ויודעים מה לעשות עם השרביט. אז אולי הגיע הזמן למשהו כזה גם בקולנוע. הקולנוע הישראלי הוא באמת קולנוע נהדר, אבל לא נותן מענה לדבר הזה. מאז 'עזית הכלבה הצנחנית' ו'מבצע יונתן', לא ראינו סוג של סרטים כאלה, ועברו מאז כל כך הרבה שנים. צריך משהו מתגמל.
"במקום זה אתה הולך לקולנוע ואומרים לך 'אתה לא בסדר', רק מראים לך את הצדדים השליליים. יש גם צדדים חיוביים! וגם הגיבורים שיש בישראל, תראה את הגיבורים שיש פה - כל יום, כל יום מישהו פה עושה מעשה גבורה. התסריטאים האמריקאים חייבים לקחת חומרים פסיכוטיים כדי להמציא דברים כאלה אצלם או לגרד סיפורים מתחתית החבית, ואצלנו זה בכל מקום. אבל בקולנוע אצלנו איכשהו כל הנושא הזה מחובר רק ליום הזיכרון ולשכול. איפה כל הגיבורים? ילדים צריכים גיבורים. יש מבחינתי אינספור תסריטים ורעיונות מבחינתי על גיבורים שאפשר לעשות מהם סרט".
אז יגידו לך אולי בתעשייה שזה קולנוע שהוא לא רק מגויס, אלא גם לא מורכב.
"קודם כל אני בעד שכל אחד יעשה את הסרטים שהוא רוצה לעשות, ובשאיפה זה ייקח פחות מ-15 שנה כמו שלקח לי להרים את 'קרב אוויר', ונראה מי יביא יותר קהל. יש מקום להכול, גם לקולנוע כמו שלי. יותר גיוון, יותר צבעים, יותר מוזיקה. למה אותו צליל כל פעם?".
7 צפייה בגלריה
תמיד רצה לעשות קולנוע פטריוטי. מתוך "קרב אוויר"
(צילום: דוויד סקורי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
על הקולנוע הצבאי הישראלי עד כה יש לו ביקורת, גם אם הוא לא שש לקרוא ליוצרים בשמם: "אני חי 44 שנה, מתוכן אני משרת בצבא בסדיר ובמילואים כ-26. בחיים שלי לא ראיתי שיקוף בקולנוע של החוויה שלי בצבא על המסך! לא ראיתי את הרעות, את הישיבות לתוך הלילה שכרוכות בלנהל פלוגה, לנהל חיילים, לדאוג לצרכים שלהם, לתכנן פעולות, להתאמן בלי סוף - לא ראיתי את כל זה".
גם לא ב"בבופור" או ב"לבנון"?
"לא ראיתי את זה שם, לא מזהה את עצמי בסרטים האלה", אומר מי ששירת בסדיר דווקא לא כטייס, אלא כתותחן, מפק"צ (מפקד צוות), ומכיר היטב את תחושת הבוץ על הנעליים והשינה עם קסדה בתומ"ת (תותח מתנייע) בגולן או בלבנון. "אלה לא החוויות שלי. ובסדר, בטוח יש אנשים שמזהים את עצמם בסרטים האלה, הם גם אחלה סרטים. אבל אני רוצה את החוויה שלי לשים על המסך".
וזה לא קולנוע מגויס?
"ממש לא. הסרט שלי דן גם במתח בין מפקד לפקוד, אינטריגות בתוך צוות. זה שיקוף של באמת מה שקורה ביחידות. ובסוף - זה סיפור מטורף. מבצע מוקד הוא אירוע היסטורי שצריך לשים עליו זרקור, וזה משוגע שלא עשו עליו סרט".
זה סרט שנעשה בשת"פ עם חיל האוויר.
"הוא חד-משמעית לא מטעמם. קיבלנו מהם עזרה, אבל שילמנו על הכול. לא רק זה, הם ראו את התסריט והיו כל מיני הערות מכיוונם - שלא קיבלנו - על דברים שהם ממש לא אהבו. כמו שיש מכות בין המפקד לסגן, או הצורה שטייסים מדברים באוויר. כול הדברים האלה נשארו בסרט. זה סרט היסטורי על אירוע אמיתי שקרה, והקפדנו על הרבה דיוק בכל הפרטים, אבל 'סרט תעמולה'? מה פתאום".
אבל "אהבה בשחקים", המודל האמריקני הברור לסרט, נעשה בשת"פ עם הצי שם וגם סייע להזניק את נתוני הגיוס אליו.
"בוא", הוא אומר בחיוך. "חיל האוויר לא צריך אותי כדי לגייס אנשים, המכסות שלו מלאות".
"ובכן, קנינו מטוס"
הוא זוכר כמו רבים איך התאהב ב"אהבה בשחקים" מהאייטיז - סרט שמשמש השראה ברורה ל"קרב אוויר", גם באווירה הפטריוטית הלא-מתנצלת וגם בעלילה: הרי יש לנו כאן יריבות בין שני טייסים (ואל קילמר וטום קרוז במקור), ובעיקר גיבור שהוא טייס שחצן שמצפצף על כל הכללים של החיל. והורנשטיין זוכר עוד סרט מאותה שנת ילדות קסומה - 1986 - ששימש השראה ברורה: ההפקה הישראלית-אמריקנית "נשר הברזל" על נער שגונב אף-16. "הסרט הזה הטריף לנו את המוח", הוא חוזר לילדותו בתל אביב. "היו מתארגנות אצלנו הקרנות במקלט בבית ספר, ומישהו היה מגיע עם עותקי 16 מ"מ פיראטיים ואומר לנו מה לבחור - בין 'אהבה בשחקים' ל'נשר הברזל' לבין 'ריקוד מושחת'. כל הבנות צורחות 'ריקוד מושחת!' והבנים 'נשר הברזל!'. וכמובן שהבנות ניצחו".
7 צפייה בגלריה
הכול התחיל ב"אהבה בשחקים" ו"נשר הברזל". מתוך "קרב אוויר"
(צילום: דוויד סקורי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
דווקא מתוך ההערצה לסרט האמריקני, הבין הורנשטיין את האבסורד של מחסור בסיפורים דומים לגבי חיל האוויר הישראלי. "בארצות הברית הם שוברים את הראש איך להמציא דרמה כזו, כי אין להם. ב'אהבה בשחקים' החדש הם מתרברבים על טום קרוז שהוא 'היחיד שהפיל שלושה מטוסים!'. מה זה שלושה מטוסים אצלנו? זה יום טוב אחד. גיורא אפשטיין, יש לו 17 הפלות", אומר הורנשטיין וממשיך למנות הישגים של טייסים מפורסמים.
להורנשטיין התותחן אין עבר בחיל האוויר ("את המטוסים בצבא ראיתי מלמטה, בשבטה"), אבל האובססיה לעשות סרט פטריוטי-על החלה כבר כשהיה סטודנט בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לפני 20 שנה, ובמקביל החל לעבוד כמקרין - תחילה ב"לב מנדרין" ואז בקומפלקס החדש מעבר לכביש שנקרא "סינמה סיטי", שאותו פתח ב-2002 משה אדרי, זוכה פרס ישראל השנה למפעל חיים.
במהלך הריאיון מקבל הורנשטיין טלפון מאדרי, והוא עונה בלי להתבלבל "מה קורה המפקד?". הוא מספר שמצידו, היה ברור לו שהוא משמש שם כמקרין גם כדי לעלות בסולמות הקולנוע הישראלי. "בניתי אשכרה תוכנית רב-שלבית כדי להגיע לאדרי", הוא אומר בחיוך ומרעיף שבחים, כי בסוף, בניגוד לאולפנים האמריקניים, אין כאן הררי דיסטנס בין המקרין לבעל המקום. "הוא אדם מה-זה חיובי, אוהב קולנוע באמת, ונגיש".
ובכל זאת, נאמן לתוכנית האב, הורנשטיין החליט לעשות לאדרי פיץ' כמו שצריך. "ב-2011 אני בא לאדרי ואומר 'אני יכול להקרין לך משהו?'. הוא מיד מסכים ואנחנו רואים את הסרט הקצר שעשיתי 'מרקיע שחקים' בתלת-ממד שהיה אז באופנה. יש שם קטע שהמטוס יורד בנחיתת אונס, והחרטום כאילו יוצא מהמסך לשורה שלישית. אני רואה איך כולם מזיזים ככה את הראש אחורה ואומר לעצמי 'יס!'. כמעט 15 שנה אחרי זה, והנה אנחנו כאן". אדרי חיבר אותו מהר מאוד עם מפיקים ואנשי חיל אוויר שיעזרו לו לממש את החזון שלו, אך המסע של הורנשטיין להפקת "קרב אוויר" מתחיל בעצם לפני זה: ב-2008, כשהחל להפיק את סרט הפיילוט 'מרקיע שחקים', שדרש גם הוא שת"פ עם חיל האוויר ("צילמתי יומיים בתל נוף, היה לנו קוקפיט חתוך של F15"), ונמשך הרבה אחרי זה, כולל שלל מהמורות. "הסרט קרס באמצע: ב-2017 כל התפקידים לוהקו והוא היה מוכן לצילומים, שבוטלו בגלל משקיע שיצא מההפקה. אחר כך הייתה קורונה, אחר כך עוד בעיות, והיה כמובן את העניין של איך נצלם. אז, ובכן, קנינו מטוס".
כן, בתחילה ההפקה חשבה ללכת לצלם את הסרט בקולומביה ("יש שם מטוסי כפיר אבל לא מספיק דומים לאלו של חיל האוויר", מגלה הורנשטיין בידענות), ובסוף נעשה משהו שספק אם נעשה בסרט קולנוע ישראלי לפני: הם קנו מטוס. ממש, מחיל האוויר. "גרוטאה ששכבה במוזיאון חיל האוויר", מגולל הורנשטיין את המור"ק. "מטוס שלא טס 20 שנה. בהתחלה רצו 700 אלף שקל, למי בארץ יש כסף כזה? עשיתי סרטון שבו פניתי ישירות למפקד חיל האוויר - זה היה עמיקם נורקין אז - והעליתי ליוטיוב. חבר כנסת שאני מכיר שלח לו את זה בסופ"ש. ביום ראשון מתקשרים אליי מחיל האוויר: 'תוריד את זה מיד!'. ביום ראשון בערב קיבלתי עוד טלפון, שבו סוכם שהמטוס יועבר להפקה תמורת הסכום הצנוע של 50 אלף שקל".
מכאן ממשיכות עוד תלאות הפקה משעשעות: המטוס המדובר מועבר למחסן בכפר סבא כדי בעצם לפרק אותו מהכנפיים ולהשתמש רק בקוקפיט. "מי שפירק את הקוקפיט הוא תותח אמיתי, אבל פגע ביום הראשון בצינורית שמן וכל הגבות שלו נשרפו", מספר הורנשטיין. "והחבר'ה שעבדו איתו היו כולם ערבים-ישראלים. אחלה חבר'ה, הם העלו סרטונים בטיקטוק עם הכפיר. גם מזה נבהלו בחיל האוויר".
בארץ אין יכולת לצלם סרט במטוסים באוויר כמו בהוליווד ("עשינו טסט, לא משתלם"), ולכן הורנשטיין השתמש בסדרת מסכי Led ענקיים לדמות את המראות מחוץ למטוס (רובם באנימציה וחלקם מצילומי רחפן), בעוד הקוקפיט והשחקנים בתוכו מחוברים למסוע ענקי שמדמה את התנועה שלו. בקיצור, חתיכת הפקה.
בדרך, בין שלל התלאות הטכניות, היה גם קרב מדובר עם קרנות הקולנוע - שבו הורנשטיין פנה למי שנחשבה במשך שנים לאויבת הגדולה של תעשיית הקולנוע "השמאלנית", מירי רגב. זה קרה ב-2015, אחרי דחייה שקיבל מקרן הקולנוע הישראלי על התסריט ל"קרב אוויר", שכללה הערות פוליטיות ולא ראויות בעיניו. "בחוות הדעת על הסרט הזה יש שבחים רבים על התסריט, אבל לצידם משפטים כמו 'מינון נמוך מדי של הממד האנטי-מלחמתי', או 'נמנע מלגעת בנושאים כמו אימת המוות וההרס שמלחמה גורמת לשני הצדדים ובעצם קיומה של מלחמה'", אמר אז. "בדברי שרת התרבות אני לא שומע סתימת פיות וצנזורה, אין לה כלים לסתום פיות. סתימת הפיות היחידה שיש היא ההדרה בקולנוע הישראלי, שהוא מאוד לא מגוון".
הקרן דחתה על הסף את דבריו, נערך דיון במועצת הקולנוע (שהיא גוף על המפקח על הקרנות), וחודדו כמה נהלים לגבי האופן שיש להגיב למי שמגיש תסריט לקרנות. "אני לא מתחרט לרגע על הפנייה", הוא מבהיר היום. "קיבלתי סירוב פוליטי, לא ענייני, והעליתי את זה. אז היה דיון - שלא זומנתי אליו אגב - ובזה זה נגמר. לא קיבלתי בעקבות הפנייה הזו כסף מהקרן", הוא מבהיר, אחרי שסרטו הופק בתמיכת הקרן הגדולה השנייה בתעשייה - רבינוביץ'. "לא פגשתי מעולם את השרה רגב. מבחינתי אני אשמח לעבוד עם קרן הקולנוע בהמשך".
"טייסי חיל האוויר הם גיבורים ששומרים עלינו, חד משמעית"
אי אפשר כמובן בלי לדבר על העיתוי שבו יוצא "קרב אוויר" - שישה חודשים בדיוק לתוך מלחמת "חרבות ברזל". "שמעתי שהשנה בוטל המפגן האווירי, אז מבחינתי השנה המפגן האווירי עובר לקולנוע", אומר הורנשטיין בגאווה. "הרי בשביל מה כל שנה מלא אנשים הולכים ביום העצמאות לראות איזה ארבע F15 טסים מעליהם לשנייה? בדיוק בשביל התחושה הזו. ואני אופטימי לגבי עתיד המדינה, בטח שאופטימי".
7 צפייה בגלריה
המפגן האווירי עובר לקולנוע. רועי הורנשטיין
(צילום: דוויד סקורי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אבל בוא נדבר ספציפית על טייסי חיל האוויר. זה עדיין אותו החיל עם אותה תהילה? אחרי הכול, עוד לפני 7 באוקטובר היה את כל הסיפור עם איומי אי-ההתייצבות, ומהצד השני היו בקרב תומכי הרפורמה כל מיני ניסיונות לזהות אותם עם "אליטה אשכנזית".
"טייסי חיל האוויר הם גיבורים ששומרים עלינו, חד משמעית", אומר הורנשטיין בלי להיגרר למדמנה הפוליטית. "גיבורים אחד-אחד. וכל הלוחמים בצה"ל גיבורים. אז נכון, השנה האחרונה הייתה סוערת לכולנו, אבל נשים את האירוע בפרופורציות: להבנתי האירוע של אי-ההתייצבות או הסרבנות היה בעיקר בקרב מילואימניקים שלא טסים, אז בוא לא נכליל לגבי משפחת חיל האוויר".
ומה לגבי 7 באוקטובר עצמו? יש שלל תהיות שגולשות לעיתים לקונספירציות על למה מטוסי ומסוקי החיל התעכבו שעות לכאורה במענה לפלישה.
"אני לא יודע מה הלך ביום הראשון, וזה בטוח ייבדק. אבל למיטב הבנתי החיל עושה עבודה מטורפת במלחמה הזו", מפרגן הורנשטיין. "הוא עוזר לכוחות בלחימה בכל מקום, וכולם מעריכים את זה. רואים דברים מטורפים. אז לא, אני לא חושב שיש פיחות, אפילו קצת. ובכלל זה נכון לגבי צה"ל: תראה מה אמרו על דור הטיקטוק, הווטצאפ, האינסטגרם. איך זלזלו בהם. ותראה איך הם נלחמים. הדור הנוכחי - בחיל האוויר ובכלל בצה"ל - תותחים אחד אחד".
