המטרה: להתחבר לנשים אחרות. האמצעי: לקחת אוויר בטיול אמהות–בנות
"קדימה" אני אומרת, והקול שלי מעופף כמו שחף וולגרי וצורמני ברחוב הריק. ארבע הילדות משתרכות במרחק חצי קילומטר מאחורינו. הן הולכות לאט מאוד, כמה שיותר רחוק מל', האמא שהולכת עכשיו לידי, וממני, האישה עם רעמת האייטיז הג'ינג'ית.
נסענו לרומא לטיול אימהות־בנות. "זה מזה יקרב ביניכן האמהות לבינינו הבנות", הילדות מכרו לנו את המיזם, "נהפוך כולנו לחבו". "מה זה חבו?" שאלתי בחשד וככה התברר לי שזה קיצור היפסטרי של "חבורה". וזה מוסס לי את הלב, האפשרות הזאת, למרות שכבר ידעתי מטיולי עבר, אף ילדה בת 15 לא נוסעת לחו"ל עם אמא שלה כדי להתקרב אליה. זה יותר דומה ללנסוע לחו"ל עם ארנק צמוד בגיל העמידה, ארנק מקומט אבל תפוח ומלא בכספים לקנות חזיות בקלווין קליין.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל כשהן דיברו ככה ופיזרו הבטחות לגיבושון, יכולתי כבר ממש לדמיין את הטיסה חזרה, איך כולנו מריצות צחוקים על הדוש האיטלקי עם השיער המרוח בשמן סרדינים שעשה לאחת מהבנות עיניים ליד המזרקה, או מריירות על הפיצה המושלמת ההיא שמצאנו במקרה. פירורי קרבה, זה מה שאת לומדת להסתפק בו כשהבת שלך מגיעה לגיל ההתבגרות. פעם חשבתי שזה טרגי, היום אני חושבת שזה בסדר. שאם אני רוצה שהיא תפתח אופי עצמאי וייחודי משל עצמה, אני חייבת להיות הקיר האפור והמשמים שהיא מציירת עליו את הגרפיטי הפראי שלה, ואם כל מה שיש לה לתת לי זה רק חיוך קצרצר של "תודה אימוש", אז נעשה מהפירור הזה ארוחה של שמונה מנות ללב.
רק שהיום אני איכשהו שוכחת את כל מה שלמדתי בארץ. וזה קורה כי היום אנחנו הולכים אליה סוף־סוף. אל שכונת טסטצ'יו. רן ואני גילינו במקרה את השכונה הזו בביקור שלנו ברומא לפני שש שנים. בחיים לא אשכח איך הגענו פתאום לרחוב הראשי שלה, וראינו שם שורת פיצריות וטרטוריות שנראו כאילו נלקחו היישר מ”הסופרנוס”. כמובן שאכלנו שם את האוכל האיטלקי הכי טעים שיצא לי לטעום, שפשוט הנחתי את המזלג אחרי שלושה ביסים ואמרתי לרן "בא לי לשיר אופרה".
אחרי זה גילינו גם את שוק הווינטג' והמעצבים הצעירים של השכונה. קניתי שם חמישה ג'ינסים יד שנייה במחיר היתולי ותמונה של חתולה שחורה לבושה בקימונו שעד היום תלויה אצלנו בחדר השינה. את כל זה אני רוצה לתת לבנות היום, ובמיוחד למאיה. הבת הפרטית שלי. אני רוצה שהיא תראה שיש לי עוד דברים לתרום לה חוץ מכסף ומשחת שיניים ומקום פנוי לקניות שלה במזוודת הענק שגררתי איתי בדיוק בשביל זה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אומנם ביומיום שלנו בארץ אני מרופטת וקשת יום, אבל בחו"ל אני אחרת. בחו"ל אני טיילת המאה, תיירת העשור, מרקו פולו של שוקי הווינטג'. "שלוש מאות מטר שמאלה" אני צועקת, וכבר יכולה לדמיין את מבט ההתפעלות השקט שמאיה תיתן לי על המקום המעודכן שהבאתי אותה אליו.
זה הגיע לכזה מצב שפיתחתי עוינות מתנשאת לכל המקומות התיירותיים שהלכנו אליהם. ביום הראשון ישבנו בפיאצה נבונה, המקום היה כל כך הומה אדם. אביב רומאי זה לא סתם ביטוי, מסתבר, כל העולם חייב להיות באפריל ברומא, המזרקות של הכיכר היו מלאות ביפניות בירח דבש שהבעל שלהן עמד מול בצייתנות ודפק להן זיליארד גרסאות של אותה תמונה, עומדת ומלקקת ג'לטו וניל עם תיק הגוצ'י כשברקע מלאך משתין. "למה היא צריכה את התמונה הזו?" תהיתי בקול, "איזה רגש של אושר התמונה הזו אמורה להעביר? הנה אני עם תיק המעצבים שלי מצטלמת באותה הפוזה בדיוק של הנורווגית הטחונה לידי ולא מרגישה כלום?"
כמו כמעט כל שאלה ששאלתי בינתיים בטיול הזה, גם התהייה הזו נותרה בלי תשובה. כולן בטיול הזה יותר שלוות וקוליות ממני, מעדיפות להסתכל על הנוף או על הסמארטפון ולא לדבר.
כשאת אמא לילדים גדולים, את כבר לומדת לא לצפות לעשות חברות מהאמהות האחרות בכיתה. בתיכון, את אפילו לא יודעת איך קוראים ל־90 אחוז מהאמהות, ובעיקר למי לעזאזל שייכת הילדה הבלונדינית ארוכת הרגליים הזו שישנה אצלך עכשיו על הספה בסלון. אבל פה? פה הרגשתי בלב המצפה תמיד שלי שיש פוטנציאל שנתחבר לגמרי. שלא תבינו לא נכון, הן מאוד נחמדות אליי, וגם אני אליהן, אבל הלב הרעב תמיד שלי ממשיך לרצות יותר מזה. הן נשים בוגרות שרוצות את השקט שלהן לענות למיילים, אני רוצה לקשקש איתן כמו תוכי. רוצה לשבת בערבים על בקבוק יין לבן שקנינו בסופר, להשתכר ולדבר על החיים שלנו באמת. רק שאני לא מצליחה לייצר אותה, את האינטימיות שאני כל כך רודפת אחריה. כל חיי זה ככה, אני רודפת אחרי הקרבה כאילו היא הייתה איילה מנוקדת, עדינה, והיא נרתעת ממני. בורחת מהאישה המתאמצת והמשתפת יותר מדי הזו.
אולי בגלל זה אני כל כך מתעקשת על הסיור הזה לטסטצ'יו. אני עדיין עמוק בבית ספר, ככה מתחוור לי מרגע לרגע. עדיין רוצה להרשים את ל' שהולכת לצידי ממש כמו שרציתי להרשים את נועה המגניבה ואלופת הסקייטבורד בכיתה דל"ת.
"עוד שנייה", אני אומרת, "עוד רגע תראו את השכונה שבה כל האיטלקים הצעירים והאופנתיים חיים". אני לא מפסיקה ללהג להן על השכונה לאורך כל הדרך כאילו שאני בניתי אותה. בכל פעם אני מוסיפה איזה פרט שכמובן קישטתי בהפרזה, איך מחכה לנו שם בית קפה שיושבים בו רק בנים תכולי עיניים שנראים כמו דוגמנים של ארמני, איך גרים בבתי הפועלים הפשוטים של השכונה מוזיקאים ואמנים ושחקנים "מזה ידועים".
"הנה הגענו", אני אומרת בסיפוק, סוקרת את הרחוב הראשי שנראה בדיוק כמו שזכרתי אותו. לוקח לי כמה דקות לשים לב. הרחוב הזה נטוש ומוזנח יותר מסט של אפוקליפסת זומבים. כל החנויות, העסקים, והמסעדות, אוף, רק לא המסעדות, סגורים כאילו סופיה לורן נפטרה היום ושכחו לספר לנו את זה. "מה קורה פה?" אני ממלמלת, "זה בטח השתנה מאז שהייתי פה, כל האקשן עבר מאז לבפנוכו של השכונה, ברחובות הקטנים".
ועכשיו כבר נופל עליי שלשול לשוני, אני כל כך בחרדה שאני לא מפסיקה לפזר הבטחות כמו איזו מדריכת צופים פסיכוטית. "תכף נגיע לחור שבקיר שמוכר את הפיצה הכי טובה שטעמתי", אני אומרת, "עוד חמש דקות נגיע לכיכר השוק ושמה תראו את בגדי הווינטג' הכי זולים בכל העיר". ככל שאני מבטיחה יותר, כך הרחובות נהיים עצובים ואפורים יותר.
"הנה הגענו", אני אומרת בסיפוק, סוקרת את הרחוב הראשי שנראה בדיוק כמו שזכרתי אותו. לוקח לי כמה דקות לשים לב. הרחוב הזה נטוש ומוזנח יותר מסט של אפוקליפסת זומבים. אם היה סאונד לרגשות, מה שהיו שומעים עכשיו זה קול נפץ
"מתי עוצרים? אני מתה מרעב", צועקת מאחור אחת הבנות, וזה כמו התגשמות של הסיוט הכי גדול שלי. רק לפני שנייה הבטחתי לה שאקח אותה להמבורגרייה של שף מבטיח, ועכשיו היא תקועה בשכונת הרפאים הזו שהדבר היחיד שפתוח בה זה פנצ'ריה שאפשר לזלול בה צמיג. אישה שאני עוצרת בהיסטריה ברחוב מציעה לנו "ללכת לאכול בקיוסק איזה פרינגלס, זה כל מה שיש בשכונה שלנו בשעה הזו".
אם היה סאונד לרגשות, מה שהיו שומעים עכשיו זה קול נפץ. הצליל של הקרדיט שלי מתרסק על הרצפה לרסיסים. "לא מבינה מה קרה פה", אני אומרת לל', והיא מחייכת בנחמדות, "לא נורא, דברים משתנים בשש שנים". היא בן אדם ריאליסטי, ומה לא הייתי עושה כדי ללמוד ממנה כרגע איך להפוך לאמא שקטה, בטוחה בעצמה, הגיונית.
בחזרה בדירה, אחת האמהות מתקלחת. "אין מים חמים בדירה", היא קוראת משם, "וגם אין זרם כמעט". ושוב זו האחריות שלי, כי מי התעקשה להזמין את הדירה הזו רק כי היא נמצאת בשכונת מונטי שגם עליה התעלפתי בביקור הקודם שלי פה? כמובן שאני. אני לא מצליחה להירגע מזה, זה כמו מחנק שסוגר לי על הגרון, למה אני אמא זיגזג, שונה מכולן. מאיפה באות לי הפנטזיות האלו על להשיג רגע הוליוודי מושלם של חברות, של אמא־בת. מאיפה הדחף להוכיח איזה משהו שלא מעניין איש?
"מאמי", ל' מניחה יד רכה על הזרוע שלי, "את חייבת להפסיק לקחת את זה ללב. קורה שמקומות משתנים. זה לא עלייך, זה לא באחריותך". היא אומרת לי שהיה לה פעם חבר טוב שגר ברומא ולימד אותה ביטוי יפה. "אי קוזי". זה אומר משהו כמו "ככה זה בחיים", היא אומרת, "מה נעשה שהשכונה שלך הייתה מעפנה? נצחק, נמצא מסעדה טובה להיום בערב, אי קוזי".
למחרת אני כבר לא מתעקשת ללכת לאיזו שכונה מיוחדג'ת ורחוקה שקראתי עליה. אני מרפה קצת, ובערב, כשאני הולכת עם ל' למסעדה, אנחנו סוף־סוף מזמינות את בקבוק היין ההוא. גם צלחת הפסטה שמגיעה מושלמת. אני נזכרת בדרך שבה אמרה לי, “לא נורא, דברים קורים”. אז היא מעדיפה לצפות בנוף בשקט ולא זקוקה להבחנות שלי על למה הגברים האיטלקים תמיד לובשים טישירט קטנה בשלוש מידות ממה שהם צריכים. ואולי היא לא ממש תהפוך לחברה שלי, כי בכל זאת, אני עושה מלא רעש בשביל טיפוס כל כך רגוע, אבל היא אחלה חברה לעכשיו. אולי זה ככה, אי קוזי, יש אנשים שיש להם יותר מדי רגשות ומחשבות והם בוערים ועולים באש על המדרכה ואף אחד לא יודע. כי בזמן שזה קורה, אנשים אחרים הולכים לידם וחושבים רק על דברים מתונים כמו איזה מזג אוויר מושלם הגרלנו לטיול ברומא באביב.
או: למה המציאות היומיומית שלנו שונה לגמרי מזו שמצויצת לנו בטוויטר
כשהתחיל הריאליטי זה היה נראה מגוחך. מה, באמת נצפה באנשים רגילים אוכלים ארוחת בוקר ומתווכחים בבריכה? וואללה כן. התרגלנו. להכול. אין הרי היום פורמט ריאליטי שייראה לכם מופרך. אתם שואלים את עצמכם מי יהיה הנינג'ה של ישראל, כאילו כבר מאתיים שנה יש לישראל נינג'ה. אתם צופים ב־300 תוכניות ריאליטי בישול, ויש אחת שמוקדשת רק לקינוח! גם לא באמת תתפלאו אם תראו פרומו שמספר על ריאליטי אוכל חדש: "הרוטב של ישראל". התחשלנו. הבנו שהכול הגיוני. אולי אם אומר לכם שעובדים על "הקקה של ישראל" תתפלאו קצת, אם כי גם לזה יהיו צופים נאמנים, בטח בפרק של השלשול.
ועדיין, לא יודע למה, הופתעתי מ"עוגה או לא עוגה", תוכנית חדשה בנטפליקס שבה אתם רואים כל מיני חפצים וצריכים לזהות, ובכן, אם זה עוגה או לא. לא יודע להסביר מה בדיוק הימם אותי דווקא בזה, אבל ניסיתי לחשוב על אבא שלי, שנפטר כשהייתי בן 17, מגיע היום אליי הביתה ושואל, "נו חנוכצ'יק, מה משדרים היום בטלוויזיה? מה השתנה מאז שהלכתי?" ואני הייתי מצליח להסביר לו מה זה "האח הגדול" ו"הישרדות", אבל איכשהו ברור לי שכשהייתי אומר לו, "וזו אבא, תוכנית שבה אתה צריך להבין אם האבטיח הזה הוא באמת אבטיח, או שהוא עוגה בצורה של אבטיח", זה היה הרגע שבו הוא היה אומר לי: "טוב, חנוכצ'יק, אתה סתם עובד עליי עכשיו, אני אמנם מת המון שנים, אבל זוכר את ההומור שלך. תעביר לתחנה עם ספורט או משהו, נראה אם כבר מצאתם שוער טוב יותר מחודורוב".
יש נטייה מופרכת בעיניי לטעון שפעם היה טוב יותר. להתרפק על איזו אווירה טובה ששררה פה, לעומת מה שקורה היום. אני כופר בזה. אני חושב שיש היום יותר בָּמה לקצוות, וזה מייצר הטעיה. אדם אחד עם מגאפון יכול היום לצעוק בפתח ביתה של רופאה שמנהלת פרויקט חיסונים, ובזכות הרשת לגרום לכך שכל המדינה תדבר עליו. אבל הוא עדיין אדם אחד. הרעש שהוא עושה גדול יותר, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא במיעוט. מיעוט קולני, אבל מיעוט.
הנה סיפור: בערב חג שני מיהרתי לירושלים לבית מרקחת שהיה בתורנות. החג עמד להיכנס, רק שם היה פתוח, והייתי חייב להביא לאמא שלי בטריות למכשירי השמיעה שלה, אחרת היא לא הייתה יכולה לשמוע דבר בחג. היה שם בלגן שלם, אז החניתי ככה חצי כוח במקום שלא הייתי בטוח שמותר להחנות בו, ואמרתי לעצמי ששליחי מצווה לא ניזוקים ובזכות כיבוד אֵם לא אקבל קנס או משהו.
בבית המרקחת היה תור ענק. כולם הגיעו לשם, כי רק הוא היה פתוח. נכנסתי וחשבתי נו יופי, ערב חג, תור צפוף, אנשים חסרי סבלנות. בטח יהיה בלגן. טעיתי.
היה שמח.
הבחורה לחשה משהו לרוקח, והוא לא שמע. היא ניסתה שוב והוא שאל, "מה?", אז היא צעקה ממש חזק: "פוסטינור כוסראבק, תביא לי פוסטינור", וכל התור נקרע מצחוק. זה היה רגע קומי ומתוק
זה התחיל מזה שאישה חרדית נראתה מודאגת, על סף דמעות, כי היא גרה קצת רחוק וחוששת מכניסת החג. זה שהיה לפניה אמר לה בואי תהיי לפני. גם זה שהיה לפניו נתן לה לעקוף אותו. וכך הלאה. אחר כך הייתה בחורה שלחשה משהו לרוקח והוא לא שמע, אז היא לחשה שוב והוא שאל, "מה?" אז היא צעקה ממש חזק: "פוסטינור כוסראבק, תביא לי פוסטינור", וכל התור נקרע מצחוק. זה היה רגע קומי ומתוק. ואז נכנס בחור צעיר ושאל אם יש טישו. הוא הביא חפיסה ריקה ורצה טישו כזה. ושאלתי אותו אם לא עדיף לו לקנות במקום בלי תור של שעה את הטישו, ולמה הוא חייב דווקא כזה. נהיה דיון כזה קומי, שבו כל התור שיכנע את הבחור להציל את עצמו מהתור. בינתיים, אישה שעמדה בסבלנות לפניי והגיע תורה, גילתה ששכחה את הכרטיס של הקופה, והרוקח לא הצליח לרשום לה תרופה. ניסיתי לעזור, שאלתי אם הכרטיס שלי יכול לסייע והצעתי שייתן לה רק שני כדורים לחג ואז היא תסתדר. אבל הרוקח לא יכל, אלה הנהלים הברורים שלו. ולפתע מישהו מאחוריי אמר: "תסבירי לי מה את צריכה, גברת, אני רופא, ארשום לך מרשם". הגברת שמחה, הוא באמת הציל אותה, ופתאום מישהי אחרת שעמדה מאחוריו אמרה לו, "אתה רופא? אז מה כדאי לי לקחת, יש לי דלקת בדרכי השתן", וכולנו צחקנו, כי בסוף, אפשר לדבר הרבה על הישראלי המכוער, אבל סיטואציה כזו חמה ומצחיקה שבה רופא רושם מרשם באמצע תור, יכולה לקרות רק בערב חג בישראל. והיו שם דתיים וחילונים וערבים וחרדים, והיה שם איזה יופי כזה של החיים עצמם.
ובסוף, מה שהפך את כל האירוע בבית המרקחת ממזיע למתוק היה שצחקנו יחד. כל מה שקרה שם הצחיק. עצם העובדה שמכל קצוות העיר מצאנו את עצמנו באחד מבתי המרקחת הקטנים והעזובים ביותר בעיר, היה קורע. זה היה כמו מסע בזמן, כל הזמן נפלו עלינו דברים. ואיפה שיש אנשים צוחקים, לא תראו מכות. איפה שיש הומור עצמי, יש גדולה. זה משהו שהמדינה צריכה להשקיע בו: ללמד אנשים לצחוק על עצמם. לשמוח. מישהו שלח לי בשבוע שעבר ציטוט של אתגר קרת שאמר פעם שהומור זה הנשק של החלש. "בצבא החיילים ממציאים בדיחות על המפקדים, אבל מפקדים לא ממציאים בדיחות על חיילים, הם מתזזים אותם. יש לנו בדיחות על מוות, למוות אין בדיחות על אנשים. הוא פשוט בא והורג אותנו. הומור זה הדרך שלנו למחות מבלי לפוצץ את העסק".
חשוב לי לומר את זה. זה מסר שחשוב לי להעביר: המצב ברחוב לא גרוע כמו המצב בטוויטר. אנשים בישראל מסתדרים זה עם זה הרבה יותר טוב מהרושם שמתקבל בחדשות. אני לא מאשים את התקשורת, היא עושה את תפקידה. היא צריכה לדווח על מה שלא טוב. אבל אני מבקש מכם, אחרי שאתם צופים בטלוויזיה, להסתכל גם מהחלון: לפעמים בחוץ העולם נראה שונה לגמרי. באמת.
שבת שלום.
משבר השוקולד של שטראוס–עלית הוא קריאת השכמה בשביל אנשים כמוני. לפני שנירדם מחדש
לעולם לא אשכח איפה הייתי ביום שבו שטראוס־עלית הורידו את שוקולד פרה מהמדפים. הייתי בבית, הכנתי צהריים לילדים, ואחר כך הלכתי איתם למינימרקט השכונתי לקנות כמה מצרכים, ואז הסעתי את הילד לחוג כדורסל. יודעים מה? די בטוח שאני אשכח איפה הייתי, זה פשוט עדיין טרי אצלי.
אבל ברגע הראשון ששמעתי על ריקול הממתקים הגדול הייתי משועשע; נו, סלמונלה בשוקולד. בימים כתיקונם – ואני מתכוון לימים שבהם הטלוויזיה הייתה אחת ושמה אחד – לא היינו צריכים לחכות להודעה מהיצרן; רפי גינת כבר היה מרעים בקולו מהמרקע "סל־מו־נ־לה!", כמו סיסמת גיוס לאומית, כמו אזעקה עולה ויורדת, וכולנו היינו מגיבים בהתאם ומעבירים ערוץ לירדן.
אבל “כלבוטק” היא עכשיו רק זיכרון מעומעם מהזמנים שבהם עוד ספרנו לחומוס קוליפורמים ולגינת קילוגרמים, ואיך שהגעתי באותו יום עם הילדים למינימרקט השכונתי שניהם דרשו, כל אחד בנפרד, שאני אקנה להם שקית "קליק כריות" קטנה – עקרונית מדובר בערימת שוקולדים שאכילתה בבת אחת תביא כל אדם בוגר תקין למצב טרום־סוכרתי מיידי, אבל לא התווכחתי, קניתי; הפרה כבר לא הייתה על המדפים, הקליק דווקא כן.
אני לא יכול בלי מתוק מיד אחרי האוכל. ברגע שהארוחה – כל ארוחה – נגמרת, משהו אצלי בגוף דורש מתוק במיידי. זו יותר מדרישה: זו תביעה גופנית באיומי אקדח. זה משהו שלא יירגע או יעזוב עד שלא יבוא על סיפוקו. זה סימן שאלה שמחכה לסימן קריאה, אקורד פתוח שמחכה לאקורד סוגר, בן גביר שמחכה לגזירת סרט השקת המקדש השלישי
אחר כך חזרנו הביתה ואני פתחתי את ארון המתוקים במטבח, חפנתי לעצמי כמה ופלים מרובעים קטנים של "לואקר" (מותג שסיסמתו המפורסמת, "לואקר זה טעים, לואקר זה מדהים", תמיד מתבררת כנכונה רק עד האמצע) ודחפתי לפה במהירות.
לא יודע למה עשיתי את זה; רק שעה קודם אכלנו צהריים, ומיד כשסיימנו לאכול לקחתי לי מהארון שתי קוביות שוקולד אגוזים של "לינדט" שאהובתי מטמינה שם רק כדי לגלות, בפעם האחת בשבוע שהיא מחפשת את זה, שכבר אין את זה. אבל הייתי חייב.
לא, בואו נדייק: הייתי מוכרח. אני לא יכול בלי מתוק מיד אחרי האוכל. ברגע שהארוחה – כל ארוחה – נגמרת, משהו אצלי בגוף דורש מתוק במיידי. זו יותר מדרישה: זו תביעה גופנית באיומי אקדח. זה משהו שלא יירגע או יעזוב עד שלא יבוא על סיפוקו. זה סימן שאלה שמחכה לסימן קריאה, אקורד פתוח שמחכה לאקורד סוגר, בן גביר שמחכה לגזירת סרט השקת המקדש השלישי.
הגוף שלי יכול לעמוד בדחיית סיפוקים מסוימת, אבל הוא לעולם – בשום אופן – לא יוותר. אם אין משהו מתוק מיד בסיום הארוחה, המתוק יצטרך לבוא ברגע הראשון שיתאפשר, גם אם שעה או שעתיים אחריה. המוח שלי ממשיך, לכל אורך הזמן הזה, לשדר לגוף את הצורך, את החסר, את הדודא, וכבר מצאתי את עצמי נכנס לפיצוציות שלא היו בדרך הביתה, מחפש בטירוף מכונת ממתקים ברחבי בנייני משרדים, וגם (כן, אני יודע שאני אלך לגיהינום על זה) דוחף אצבעות לתוך צנצנות נוטלה זרות. כאילו אין לי שום תחושת שובע בלי מתוק בסוף.
בארוחות עם חברים, אני ההוא שאומר, "מבחינתי אפשר לדלג על קינוח" ואז, כשהם בכל זאת מזמינים שניים, ממשיך לנשנש את מה שנשאר בצלחות המתוקות אחרי שלכולם זה כבר הגיע עד כאן. אני ההוא שלא רוצה להזמין גלידה "גולדה" כי "זה מלא סוכר", ואז, כשזה בכל זאת מגיע, אני אוכל עד שלב הבחילה – שמסמן לי, כמובן, להפסיק עם הגלידה ופשוט לכרסם את אחד הגביעים, רק שהם קצת יבשים אז אני טובל אותם בשוקולד הנוזלי הזה שמגיע עם החבילה וממכר יותר מקראק.
זאת התמכרות כמובן, הסוכר. אני יודע. כמו סיגריות, כמו כדורים, כמו ראשות ממשלה עם מאבטחים ומבשלת. אני שבוי של סוכר. ניסיתי להפסיק עם זה לא פעם – למעשה ניסיתי שלוש פעמים רק החודש – אבל בכל המקרים נשברתי בערך אחרי 30 דקות וקניתי איזה פסק זמן, אכלתי רק שתי קוביות ממנו, זרקתי את השאר והרגשתי גמול־למחצה. סוכר, אתם יודעים, הוא סם חוקי, ואני אזרח שומר חוק.
איך בכלל הגעתי למצב המגוחך הזה, שבו גבר בוגר מסוגי לא מסוגל לראות שבלול קינמון בלי לרצות להיכנס איתו למערכת יחסים אינטימית? אני יכול להאשים את אמא – והיא באמת אשמה, כי מילדות, בסוף כל ארוחה, היא הרגילה אותנו שיש קינוח – אבל זה יהיה קצת קל מדי; בכל זאת עברו כמה שנים מאז, יכולתי להפסיק ביוזמתי את התלות בסוכר כמו שהפסקתי עם משקאות מוגזים, רווקות כרונית וטישירטים עם הדפסים מצחיקים. יכולתי, אבל לא הפסקתי, וגרוע יותר: אני מעמיד דור שני למצוקה ומוריש לילדיי את ההתמכרות המלאה, כולל קינוח בסוף כל ארוחה ועוגיית שוקולד או טילון בגודל ייסורי המצפון שלי מדי אחר הצהריים. הם דורשים, ואני מציית. ובכל זאת יש לי קו גבול אחד ברור: כשהם מבקשים קורנפלקס "כריות נוגט", אני תמיד מבהיר בתקיפות: "לא, זה לא קורנפלקס, זה ממתק!" וכתחליף נותן להם קורנפלקס פרוסטיס – שזה, בגדול, סוכר מצופה בקצת תירס.
כל קדחת המתוקים הזאת לא הופכת אותנו לשמנים (משום מה); היא הופכת אותנו למכורים, לתלותיים, לחולים. רף הגלוקוזה בבדיקות הדם האחרונות שלי כבר גירד את המספר שאתרי אינטרנט מסוימים מפחידים אותך בקשר אליו, אבל הרופאה שלי, שתהיה בריאה, טענה שגם אני אהיה בריא ולא לדאוג.
אז לא דאגתי.
לכן גם כששטראוס־עלית הודיעו על שחיטת הפרה הקדושה לא דאגתי; אני כבר הרבה מעבר לפרה, אני בסמים הקשים: בקינדר בואנו, בלואקר, במילקה, בגלידה הסיציליאנית, בשוקולד קרדינל (מי שצריך יודע) – לא שתתפסו אותי מתנגד לאיזה פסק זמן או טעמי עסיסיים. אני אפילו לא אוהב במיוחד שוקולד; אני פשוט צריך את המתוק, עדיף קראנצ'י, ואני צריך אותו עכשיו. מוכרח. זה גופני.
ברור לי שצריכת המתוקים שלי ביצעה זה מכבר את האיתן סטיבה והמריאה לחלל החיצון, רק ששום מכון גמילה רציני לא יקבל מישהו שיבוא ויגיד, "שלום, קוראים לי רענן ואני מכור לכל מה שקרין גורן קוראת לו 'עוד יום במשרד'".
אבל אני מוכרח להיגמל מזה. להציל את עצמי. פה ושם אני שומע על חברים שנכנסו לדיאטות נטולות סוכר ופחמימות והפכו לא רק רזים ובריאים יותר, אלא גם אומללים בהרבה. אני לא אעמוד בזה; סוכרים ופחמימות הם משפחה בשבילי. אבל אולי הריקול של שטראוס־עלית הוא איתות משמיים (טוב, מנצרת. או מכל מקום שבו יש להם פס ייצור); הגיע הזמן לשחרר את הטירוף היומי הזה. הגיע הזמן לתת לכבד שלי את הכבוד ולא להעסיק אותו כל היום באגירת עודפי גלוקוז. הגיע הזמן להגיד לעצמי בכל פעם שאני ניגש לארון ההוא – ובקול שיזכיר ככל האפשר (ואי־אפשר) את המקור הגינתי: "סל־מו־נ־לה!" ופשוט להתרחק משם.
אני הרי לא באמת מכור, אני יכול להפסיק עם זה בכל זמן.
מלבד, אולי, אחרי האוכל.
