בספר דברי הימים של הטלוויזיה בישראל שמור לשלומית דקל, שהלכה בסוף השבוע לעולמה בגיל 96, מקום של כבוד. דקל, מורה למתמטיקה ובוגרת הפלמ"ח, חתומה על השידור הטלוויזיוני הראשון בארץ הקודש. ב-24 במרץ 1966, בשעה 12 בצהריים, שנתיים לפני הפריצה של חיים יבין ושרי רז, דקל הגישה בטלוויזיה הלימודית את השיעור "תחושת המספר והכמות" (מתמטיקה לכיתות ז').
את כל שיעורי המתמטיקה המשודרים כתבה והגישה דקל בעצמה, בלוויית הבובה "דודו" - הבובה הטלוויזיונית הראשונה - שאותה הפעילה הבובנאית נעמי יואלי. "לאודישן ביקשו ממני להכין שיעור לטלוויזיה", סיפרה כעבור שנים, "אבל אני לא ידעתי בכלל מה זה טלוויזיה. לא היה לי מושג ירוק. כלום. אבל מה – חשבתי שבטלוויזיה רואים דברים, אז צריך להכין שיעור שיראו אותו. הכנתי שיעור איך למצוא נפח פירמידה. אבל לא התחלתי עם הנפח והנוסחה, אלא התחלתי עם הפירמידות של מצרים, תמונות וסיפורים, ואז הגעתי לנוסחה. הייתי נוסעת כל בוקר בשש בבוקר מירושלים להרצליה, כי הבניין של הטלוויזיה הלימודית עוד לא היה מוכן. היו לי שלושה ילדים קטנים והיו לי לא מעט התלבטויות אם לקחת את התפקיד, אבל בעלי מאוד עודד אותי. לקחנו אישה שתהיה בבית עם הילדים בכל השעות שאני לא הייתי שם כי הייתי חוזרת כל ערב בשמונה".
יחד עם הבובה דודו, מכונת השברים והרובוט העגלגל המהבהב והרועש, דקל האימהית והנחמדה בעלת התספורות הנפוחות והטון הדידקטי, הצליחה לחבב על מאות אלפי תלמידים את שיעורי המתמטיקה השנואים. ואם לבתיה עוזיאל היה את מטבע הלשון: "הכינותי מראש", לדקל היה את "נכון, דודו?" שליווה אותה כל חייה. הקריירה הטלוויזיונית שלה הייתה קצרה: לאחר כחמש שנים וכמאה שיעורים משודרים, פרשה דקל מהמסך הקטן ושבה להוראה.
"כל האנשים בארץ הכירו אותי", שחזרה דקל כעבור שנים, "הלכתי ברחוב בירושלים וכולם זיהו אותי. היה מצחיק מאוד שכשהייתי בלונדון, ברחוב עברו ישראלים, והכירו אותי. 'אה, הנה זאת מהטלוויזיה!'. היו לי גם מעריצים. היה אפילו אחד שבא אלינו הביתה, דפק בדלת, והביא לי פרחים. אני זוכרת שבעלי סילק אותו באיומים". גם שנים אחרי שעזבה את ההוראה אנשים זכרו לדקל את ההיסטוריה האישית שלה. "עד היום אנשים מזהים אותי ברחוב ושואלים אותי שאלות בסוגיות מתמטיות", סיפרה כשהתגוררה כבר בדיור מוגן, "אפילו בחו"ל, אנשים ניגשו ושאלו אותי: "תגידי, את זאת מהטלוויזיה החינוכית?".
דקל נולדה בטאלין, בירת אסטוניה, לאברהם קוסוצקי ותמרה לבית צ'ורני. אביה, איש חינוך וראש התנועה הציונית בטאלין, פעל לקידום התנועה הציונית והעלייה לארץ ישראל ודיבר עם בתו בעברית בלבד. בשנת 1936 עלתה המשפחה לאוניה "פולוניה" בדרכה לארץ ישראל. בגיל 16 התקבלה דקל לתוכנית לתלמידים מצטיינים בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, ובסיום התיכון המשיכה ללימודים בסמינר למורים. 1947, שנת הלימודים האחרונה של שלומית בסמינר למורים דוד ילין, התקצרה בגלל המצב המדיני, וכך התגייסה דקל לשורות הפלמ"ח.
ב-29 ביוני 1946 נעצר אביה של דקל בקיבוץ יגור במהלך השבת השחורה. במוצאי יום הכיפורים של אותה שנה, פגשה את הפלמ"חניק יצחק דקל (דוקי) והתגייסה בעקבותיו לחטיבה, תחת פיקודו של יצחק רבין. בני הזוג ליוו את השיירות האחרונות לירושלים, תוך הסתרת תחמושת ונשק על גופם. לפני שחרורה מהשירות בפלמ"ח שירתה דקל בשני תפקידים נוספים – אלחוטאית באבו גוש ומורה לעברית בקיבוץ חולדה לחיילי גח"ל (גיוס חוץ לארץ). אחרי שחרורה החלה ללמד בבית הספר בית חינוך ע"ש חיים ארלוזורוב, נתנה שיעורים פרטיים בחשבון ולימדה עברית בבית ספר ערב לפועלים.
"אמא הייתה עבורנו מודל מעורר השראה", אומרת בתה מיכל מלינוביץ'. "אישה חכמה, פורצת דרך, פמיניסטית מבלי שהיא ידעה שהיא כזאת. מתנדבת ונדיבה, תמיד מוקפת בחברים ומשפחה. עד יומה האחרון הקפידה להיות מטופחת. היא דיברה שבע שפות, אבל השפה הראשונית שלה הייתה הומור״.
דקל, שהובאה למנוחת ביום שישי בירושלים, השאירה אחריה שלושה ילדים, עשרה נכדים ו-20 נינים.
