מה גורם לאחד האמנים הצעירים והבולטים בישראל להחליט לצאת מהחיבוק החם כדי להתחיל הכול מאפס? בסוף החודש יעזוב האמן כרם נאטור את העיר תל אביב, שבה הוא חי ופועל בשנים האחרונות, לתקופה לא מוגבלת בזמן. בעיר הזו, בגלריה רוזנפלד, הוצגה תערוכת היחיד הראשונה שלו. שם נפתחה גם לאחרונה תערוכה בהשתתפותו לצד אמנים נוספים, בשנה הבאה תוצג תערוכת יחיד נוספת שלו, ובינתיים הוא גם עובד על עוד תערוכה במוזיאון בת ים. במשך שנים הוא שימש במקביל כמרצה בבצלאל, שם גם סיים שני תארים בהצטיינות, וממש לאחרונה יצירות שלו נקנו לאוסף של מוזיאון ישראל, לצד שמות גדולים כמו חתן פרס ישראל דני קרוון ז"ל, עילית אזולאי שמייצגת את ישראל השנה בביאנלה, ומיכל רובנר, שאחת מיצירותיה היא היקרה ביותר שמכר אי פעם אמן ישראלי. הוא אפילו נכנס לרשימת ה-30 מתחת לגיל 30 של מגזין "פורבס". את האהדה שנאטור זוכה לה בישראל קשה לפספס, ובכל זאת, בימים הקרובים, הוא יסיים לארוז את חייו ויטוס לאיטליה, בלי תוכנית מוגדרת מראש.
"אני יוצא להרפתקה שאני לא יודע איך היא תהיה ומתי היא תיגמר. זו החלטה קשה. אני במקום מאוד נוח כאן מבחינת עבודה, משפחה, אני מאד מחובר לחברים, ואלה הדברים שהכי חשובים לי בחיים", משתף נאטור. "אבל אני מרגיש שאני חייב לעשות את זה. אני טס למילאנו ואני לא מכיר שם אף אחד, כלום. רק יודע שתמיד רציתי לעשות את זה. זה ממש להגשים חלום – מגיל קטן אני מרגיש חיבור לתרבות האיטלקית. כשמישהו מדבר איטלקית זה מדליק אצלי נורה ירוקה. האמנות שלהם, האוכל שלהם והגברים שלהם", הוא צוחק.
"זה קשה, אבל מרגש אותי להתחיל דף חדש. לא מתוך מקום של לצאת מאזור הנוחות", הוא מבהיר. "זו אמונה חולה בעיניי, כשמישהו אומר לי 'תצא מאזור הנוחות'. למה שאהיה במקום שהוא לא נוח? אפשר לנסות דברים חדשים ולהיות במקום נוח. גם בראיונות למשל, תמיד חשבתי שאני צריך לבוא עם סט מוכן של תשובות. התחלתי לשאול את עצמי שאלות מהותיות באמת: מה האג'נדות שלי בעולם? במה אני אוחז? מה האמונות שלי? ומהר מאוד הבנתי שזה שם אותי בתוך כלא מנטלי שאני בכלל לא מרגיש בנוח להיות בתוכו. אני לא רוצה להרגיש שאני אוחז באיזושהי אמונה מסוימת שתחתיה אני פועל, או שהיא מגדירה אותי. גם לטוב וגם לרע. יכול להיות שאני אגיד דברים שיפתיעו את עצמי - אבל זה חלק מזה. אם כבר אמונה - אז האמונה שאין אמונה חד משמעית היא זאת שמניעה אותי".
בינתיים הוא מתכנן לעבוד בפרילנס כעורך וידאו וגם מצא תוכנית רזידנסי באיטליה שמספקת לאמנים נבחרים מלגה ליצירה, "אבל אין ספק שכאמן ההכנסה העיקרית שלי הייתה מהוראה, ואני לוקח סיכון לחיות בלי זה. רוב האמנים פה, המהממים, בסוף צריכים ללמד. אפשר לספור על יד אחת את אלה שמתפרנסים פה רק מהאמנות שלהם, אולי שניים. ונראה לי שזה החלום".
6 צפייה בגלריה
"אפשר לספור על יד אחת את אלה שמתפרנסים פה רק מהאמנות שלהם". כרם נאטור
(צילום: Aphrodite Stone)
היכולת לממש את החלומות בארץ אחרת הגיעה בהדרגה. נאטור מספר איך הקרבה לגיל 30 חוללה בו שינוי והפגישה אותו עם המקומות שבהם הוא מרגיש חלש, לא במיטבו ואפילו לוזר. שנים הוא נמנע מלציין ולחגוג ימי הולדת, נהג לשקר כשמישהו שאל לגילו, התקומם אל מול התופעה של החוגגים וכינה אותה "פטיש". את יום הולדתו ה-30 שחל לפני כשבוע הוא "חגג" באירוע שהיה רב משמעות עבורו, ושמסמל את התנועה הזו בחייו, של השלמה. להיות חלש מול אחרים, בנחת. "תמיד ידעתי שאני אוהב ילדים, אבל שאני לא רוצה כרגע כי אני לא מוכן. פתאום הכתה בי המחשבה שמזל שאני לא אבא, כי אהיה אבא היסטרי עם שריטות ואעביר לבן שלי הרבה חרדות. ואז החלטתי שבא לי לשתף את זה בפוסט בפייסבוק. שככה אני רוצה לחגוג! תוך כדי שאני כותב שאלתי את עצמי, 'איזה מין דימוי אתה מייצר? למה להתרכז במשהו שלילי?', אבל שלילי זה חלק ממני, חלק מהחיים. הבנתי כמה נצמדתי לתפיסה החברתית ששמה פוקוס על הדברים החיוביים. כמה בתוך עצמי היה הרצון לגרום לכל דבר להיות טוב. למה?".
"הוא חי בתוכי"
נאטור נולד בנצרת וגדל בשפרעם במשפחה מוסלמית. "שמרנית", הוא אומר בהתחלה אך ממהר לתקן, "לא שמרנית, מסורתית. אבל משפחה מאד אוהבת". אביו נפטר ממחלת לב כשהיה ילד, ויש לו אח אחד תאום ששמו עזיז. ייתכן והסיבה למה מתקשה להגדיר את משפחתו קשורה לדרך בה גדל, "זאת עיר מאד מעניינת בעיני, כי אני חושב שיש בה שילוב ואיזון בין שלוש הדתות, מוסלמים דרוזים ונוצרים" מתאר נאטור את שפרעם. "גדלתי בשכונה שהשכנים ממול דרוזים, השכנים ליד מוסלמים ובצד השני נוצרים. זה משהו שגרם לי בגיל מאוד צעיר להבין כמה דת זה משהו טריוויאלי. שזה עניין של בחירה ולא של כפייה.
"עוד דבר שתרם לזה זה שלמרות שגדלנו במשפחה מוסלמית, אמא ואבא שלי החליטו לשים אותי ואת אח שלי בבית ספר פרטי של נזירות נוצריות, החלטה שבאה בגלל שהרמה של הלימודים היתה יותר טובה. זיכרון מעצב שאני מספר תמיד זה שפעם חזרתי הביתה עם שרשרת של צלב שרציתי ללבוש ואמא שלי חייכה ואמרה לי שהיא חושבת שזה נורא יפה, רק שזה מסמל דת של נוצרים, אבל שאם אני חושב שזה יפה אני יכול לענוד את זה. וזה משהו שמראה לי כמה פתיחות היתה לאמא ואבא שלי מגיל קטן. ואז באמת, גדלתי לתוך הדרך הזאת, וזה ממש עזר לי להבין איך להתחבר לאנשים. גם דרך הכאב הזה - בכיתה הייתי המוסלמי היחיד, וזה גם גרם לי להרגיש כמו עוף מוזר והיה לי קשה, אבל זה היה לי חשוב כי זה מאד לימד אותי לקבל פרספקטיבה הרבה יותר רחבה על החיים, על החברה, על אנשים. אני שמח מאד שזו היתה הדרך שבה גדלתי".
מילדותו כרם חווה אהבה לקולנוע, בעיקר ניסיוני, אולם לבצלאל הוא בכלל הגיע בעקבות אחיו, שנרשם ללימודי תקשורת חזותית. בזמנו הוא בכלל לא ידע מה זה אמנות, אבל כבר בשיעור הראשון הוא התאהב כליל. שם החלה דרכו כאמן וידאו שעושה שימוש בכלים הקולנועיים שכה אהב, במישור של אמנות. אחיו, לעומת זאת, עזב אחרי חודש והפך למתכנת. "הוא אמר שזה יותר מדי חרטא-ברטא וזיוני מוח, ושהוא רוצה משהו יותר פרקטי. והוא צודק", הוא צוחק. "הוא מתחתן שנה הבאה, טפו טפו טפו. בדיוק עכשיו, ביום ההולדת שלנו, אמרתי לו: 'איזה קטע שבאנו לעולם כזוג!', אנחנו רגילים לזוגיות. היה לנו חדר משותף עם שתי מיטות עד גיל 18. אני חולה לו על התחת, חולה לאמא שלי על התחת, אני מבורך במשפחה מקסימה. אני אוהב אותם ואני שמח שזה הגורל שלי, עם כל הקושי שאין לנו אבא, והמשפחה שלנו עברה משבר".
אבל אביו לא נעלם מחייו. בעבודת הווידאו Enter the View שיצר בשנה שעברה, מתואר ריאיון טלוויזיוני מבוים ומשובש איתו, בסגנון תוכנית האירוח המופרעת של הסטנדאפיסט חובב הגסויות - "המופע של אריק אנדרה". ביצירה הוא עונה לאביו שמתקשר אליו בטלפון בעיצומו של הריאיון. "זה רגע מאוד משמעותי ביצירה, שבא ואומר: אני מאמין שהחיים ממשיכים גם אחרי המוות", מסביר נאטור. "אני חושב שאבא שלי עבר טרנספורמציה. אני לא אומר את זה בשביל לייפות את המציאות. מוות זה קשה, יש היפרדות מסוימת, אבל אני כל כך מאמין בכוח העצום של מה שנשאר. אני הדם שלו, אני הבשר שלו, אני ההמשך שלו - הוא חי בתוכי. הגוף שלו עבר טרנספורמציה, הפך להיות אדמה, אבל כל דבר אחר שם. אנרגטית, רוחנית", הוא אומר. "אז כן, הוא שם. אני מדבר איתו הרבה פעמים. אני מדבר עם הרבה אנשים מתים".
מה הוא מרגיש כלפי המקום שאתה נמצא בו היום?
"אם אני שמח - הוא שמח, גם אם אני עצוב - הוא עצוב איתי, זה כזה פשוט. זה לא שיש לו עמדה כלפי כל דבר שאני מרגיש, הוא לא שופט, הוא שם".
6 צפייה בגלריה
"היא אמרה לי, 'יש פה יותר מדי בולבולים, אני יוצאת מהחדר'". יצירות של כרם נאטור
(צילום: דור קדמי )
הפעם הראשונה שבה אמא שלו צפתה בעבודתו הייתה בתערוכה הראשונה שלו שהתקיימה גם היא בגלריה רוזנפלד, והציגה סדרה של רישומים. "ממש מצחיק אותי שאני רואה את התהליך האמנותי שאני עובר דרך העיניים של אמא שלי", הוא מספר ופורץ בצחוק כשהוא נזכר בתגובתה ליצירה: "היא אמרה, 'יש פה יותר מדי בולבולים, אני יוצאת מהחדר'. וההבדל בין זה לבין התגובה שלה עכשיו לעבודה הזו... אני אוהב לייחס לזה חשיבות. במיוחד שגם היא הייתה חלק מהעבודות שלי. עשיתי שתי עבודות וידאו עם אמא ואח שלי. אני בן אדם שרוצה להכניס את כל החיים שלו לתוך האמנות שלו. כל החיים שלי זה חומר הגלם שלי".
עוד מימי בצלאל, נאטור ידוע בכך שברוב יצירותיו - הן בפורמט הווידאו שממנו התחיל והן ברישומים דיגיטליים - הוא עצמו מופיע. בחלק מהיצירות הוא נתמך על ידי "ישויות" בנות דמותו שאיתן הוא עובד. הראשונה והוותיקה בהן היא ג'סטר, ישות משועשעת ושדית, והשנייה היא סייג', דמות של מנטור, חכם ושקול יותר.
איך אתה מרגיש כלפי ביקורת שאולי עולה סביב העבודות שלך, שהן עוסקות כל הזמן "בך"?
"בתערוכת הגמר שלי עשיתי עבודה עם אמא שלי ואח שלי, עלינו – וקשה לשכוח את כמות האנשים שהודו לי שהם הרגישו את אמא שלהם, חשבו על המשפחה שלהם, שזה נגע בהם. אני עצמי ממש אוהב אמנות של אמנים שמדברים על עצמם. וחוץ מזה, לגמרי יש אוננות עצמית! הנרקיסיזם שם. ואת יודעת מה, כל כך הרבה שנים היה לי קשה לקבל את האלמנט הזה, והיום אני אומר שזה מבורך. מה הבעיה עם זה שאדם או אמן הוא נרקיסיסט? למה זה מאיים עליך, כי אתה לא אוהב את עצמך? למה כל כך קל לנו היום כתרבות לראות מישהו שונא את עצמו ולהבין את זה מיד, ומנגד מישהו שאוהב את עצמו זה 'איכס, לא, אנפולואו'? אני חושב שהפתרון הוא לא אצל מי שאוהב את עצמו אלא אצל מי שזה מערער אותו. אהבה היא דבר נפלא. כמובן שזה גם מורכב ולא בהכרח אומר רק דברים טובים. יכול להיות שמי שנרקיסיסט או מאוהב בעצמו מרגיש חוסר, שלא אוהבים אותו מספיק, זה לאו דווקא בא ממקום חיובי. אבל אני מרגיש שאנחנו כל כך לא סלחניים כלפי אנשים שאוהבים את עצמם, וזו בעיה שצריך לשנות".
6 צפייה בגלריה
I've been out a long time in search for home and heart, יצירה של כרם נאטור
(קרדיט: כרם נאטור)
הוא נזכר במשהו, ומבקש להושיט יד לטלפון כדי להדגים. "פרסמתי תמונה של עבודה חדשה בפייסבוק, צילום עירום עם חתולים. ואיש אחד הגיב לי: 'לא. פשוט לא עובד. אם אני מוציא את העירום, עם מה אני נשאר? על מה אני מסתכל? אין בזה כלום. למה? ולמה למחוא כפיים ולהמשיך לטפח כאן בינוניות שהפסיקה להתאמץ'. התעצבנתי מהדרך שבה הוא ניסח את הדברים. אני מאד אוהב ביקורת, לא חושב שכל מה שאני מוציא מהתחת שלי זה ביצת זהב – הכול טוב. אבל למה לכתוב ככה? התלבטתי והחלטתי לכתוב לו: 'קשה לענות על תגובה שמתחילה במילה לא. אבל אני שם את האגו שלי בצד. אני חושב שמגיע לאמנות בינונית מחיאות כפיים, יש מספיק מקום לכולם'.
"ופה אני רוצה לפתוח את הצ'אקרה הזאת ולדבר על 'אמנות בינונית'", הוא אומר בלהט. "אם אני הולך ברחוב ורואה גרפיטי של פרח שריגש לי את האמא – אז הוא ריגש לי את האמא! זה מבחינתי אמנות גבוהה! אני מעריך מרצים ומרצות וקולגות שלי שנותנים ביקורת אמיתית על מה שיש בעבודה, ולא אומרים ישר: 'עבודה טובה! עבודה גרועה!' לפעמים זה מתסכל סטודנטים, הם מחפשים את הסיסמאות האלה ואני תמיד הורס להם את זה. אני לא רוצה להאכיל את המפלצת הזו. בעולם מתוקן צריך היה להיות 'עובר', או 'לא עובר', אין הבדל בין 100 ל-80, אמנות היא תהליך, ומותר גם לעשות עבודה פחות טובה. אז אני לא אעשה משהו שאני רוצה כי הוא לא טוב? גם אם נגיד שיש היררכיה – רק לאמנות גבוהה מגיע מחיאות כפיים? זה אותו דבר כמו למחוא כפיים רק למי שעשיר. התפיסה הזו לא משרתת אותנו, בואו נפרק אותה".
6 צפייה בגלריה
"מי אמר שאני חייב לחדש? מי אמר שאני חייב לשנות נושא?" Heartfelt, יצירה של כרם נאטור
(קרדיט: כרם נאטור)
חוץ מזה, הוא מגלה, גם לו יש יחסים מורכבים כלפי ההופעה של הגוף שלו ביצירות. זה לא שנמאס לו, הוא מבהיר, אבל גם מדגדג לו ליצור עבודות שלא מוצג בהן הגוף שלו, או גוף בכלל. הוא מדגים דרך תחום הקולנוע שהוא כה אוהב: "במאי, למשל, לא צריך שהגוף שלו יהיה ביצירה כדי שירגישו אותו. נראה לאן זה יילך. אני מרגיש שזה יפנה לכיוון אבסטרקטי. אני מדבר בשנה האחרונה הרבה עם סיי טוומבלי (אמן אמריקאי מופשט מוערך שנפטר ב-2011, ד"מ). פעם לא הבנתי את האמנות שלו. כשראיתי את העבודות שלו חשבתי 'מה זה החרטוט הזה?', ממש, סתם מצייר עיגולים! היום אני עם פה פעור. אני אוהב את האמנות שלו ואין בה זכר לשום גוף, פשוט קווים. ואני מאוהב. כמו שהגעתי לבצלאל והתאהבתי בג'ון בלדסארי, מייק קלי ו-ויטו אקונצ'י...", הוא מונה אמנים שהשפיעו עליו ובמוקד היצירה שלהם דימויים גופניים, "כל החבר'ה. אני מאוהב בהם, וגם בסיי טוומבלי.
"המעבר הגיאוגרפי אולי קשור לזה. אני מרגיש שאני בתחנה שונה. אני עדיין בודק אותה, שוחה בתוכה", הוא מעיד. "ויכול להיות גם שאני טועה. יכול להיות שזה גם ייקח אותי ממש אחורה. הכול אפשרי. אני לא חייב כלום, גם לעצמי. מי אמר שאני חייב לחדש? מי אמר שאני חייב לשנות נושא? לפי איזה ספר חוקים אנחנו עובדים כשאנחנו עובדים ככה? זו תפיסה קפיטליסטית. ואמנות היא החופש להיות הכול. אמנות זה החופש להיכשל. אמנות זה החופש להיות כלום, וגם להיות הכול".
