הסרט "האב" (2020) של פלוריאן זלר הצרפתי לפי המחזה שכתב, הוא אחד הסרטים הטובים והמורכבים של השנים האחרונות. סרט מתעתע שדרך היצמדות לתודעתו של קשיש דמנטי, בגילומו של אנתוני הופקינס זוכה האוסקר, עוסק בקשר שבין קולנוע לזיכרון וביכולתו לנוע בין זמנים. הצופה בסרט מוצא עצמו חווה את אותו ערעור זמני שהופך את העבר וההווה לזמן אחד, בדיוק כמו גיבור הסרט. השינוי במיקום המצלמה תובע פענוח בדיעבד של הסצנה שבה חזינו: האם התרחשה באמת או הייתה פרי הזיה. זהו סרט מצוין ומתוחכם שמוכיח שזלר (שאף זכה באוסקר יחד עם כריסטופר המפטון על התסריט המעובד הטוב ביותר) אינו רק מחזאי מצוין אלא גם במאי קולנוע מוכשר.
"הבן" – טריילר
"הבן" (The Son), סרטו החדש של זלר המבוסס אף הוא על מחזה פרי עטו שנכתב ב-2018 וזכה כמו "האב" להצלחה רבה ברחבי העולם (בארץ הוא מועלה בתיאטרון הקאמרי), אינו סרט מורכב כקודמו (גם הפעם כתב זלר את התסריט המעובד יחד עם המפטון). למעשה, השוואה בין השניים תעשה עוול לאחרון, ולמען האמת אין בה כל צורך. זהו סרט ישיר יותר, מסורתי יותר במבנהו, והוא נעדר אותה התייחסות קולנועית רפלקסיבית שהפכה את "האב" לסרט שנראה כאילו הגיח מבית היוצר של הבמאי הצרפתי המודרניסט, אלן רנה ("אשתקד במריאנבד"). אולי זו גם הסיבה שהסרט, שהוצג לראשונה במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל ונציה השנה, התקבל בתגובות ביקורתיות מעורבות. לטעמי, הוא סרט יפה מאוד.
לביקורות קולנוע נוספות:
גיבור "הבן" הוא עורך דין ניו יורקי אמיד (יו ג'קמן) הנשוי בשנית וזה עתה נולד לו תינוק. בתחילת הסרט מתייצבת בפתח דירתו אשתו לשעבר (לורה דרן) המבשרת לו שהיא מודאגת ממצבו של בנם המשותף בן ה-17. נראה שהוא נתון במשבר נפשי ומעדיף לעבור לגור עם אביו מאשר להישאר עם אמו. האב מגיע לבקר את בנו ומשתכנע שזהו אכן הדבר הנכון לעשות, אף שאשתו הנוכחית (ונסה קירבי) אינה מסתירה את הסתייגותה מכך. הבן (זן מקגראת') עובר לדירתם המעוצבת של אביו ואשתו השנייה, הולך לבית ספר חדש, ונראה שהמשבר בו היה נתון הולך ונפתר. משם הסיטואציה רק הולכת ונעשית אפלה ומחניקה יותר, וניכר שמצבו המנטלי של הבן חמור בהרבה ממה שנדמה היה.
כמו ש"האב" עסק למעשה בהתמודדותה של הבת עם דעיכתו המנטלית של אביה, כך "הבן" עוסק בהתמודדות של אב עם מצבו הנפשי של בנו. "הבן" הוא למעשה סרט על אבהות, ואחת השאלות שהוא מעלה היא מהי אבהות טובה, והאם כאשר אנו הופכים לאבות איננו משכפלים את האבהות שהכרנו. הסוגייה הזו מוכרת כשמדובר בילדים מוכים שהופכים בתורם להורים מכים. אף שדמותו של ג'קמן בסרט נדמית מושלמת - מבחינת המראה, הקריירה הנוסקת וחיי המשפחה החדשים, ישנה צלקת בעברו, בדמות אביו שלו (אנתוני הופקינס בהופעת אורח), והסרט תוהה האם הוא בתורו לא צילק את בנו. אין הכרעה בשאלה זו וטוב שכך. המפגש, שהופך לעימות בין הופקינס וג'קמן, מדגיש את העובדה שהאחרון רוצה למעשה לתקן ביחסיו עם בנו את הקלקולים ביחסיו עם אביו. האם זה אפשרי? בואו נרמוז ש"הבן" נדרש לקלישאה צ'כובית מוכרת מאוד במתן התשובה.
איננו יודעים כמעט דבר על העבר המשפחתי ועל מה שהוביל למשבר ביחסי ג'קמן-דרן. יש פה אומנם פלאשבקים מאוד צבעוניים - תוספת של העיבוד הקולנועי, שמראים את השניים ואת בנם בילדותו בזמנים טובים יותר. אבל זלר אינו מבהיר, ושוב - טוב שכך, האם זה מה שהאב זוכר, מה שהיה רוצה לזכור או אם זה בכלל היה. האם הזיכרון הזה, שהיה או לא היה, הוא תוצר של רגשי האשמה של האב על התפרקותה של משפחה אידילית? האם הבן מנסה להשיב את העבר המאושר ולקרב מחדש בין אביו ואמו, או שמא להכריז על עצמו כקורבן של בחירותיהם? סרטו של זלר מתנהל מבחינה זו, כטרגדיה יוונית מודרנית שסופה הוא תוצאה של טעויות שנעשו בעבר ונעשות בהווה, ושעליהן אין מי שלא משלם.
"הבן" פועל גם כסיפור מוסר שבו דמותו של ג'קמן לומדת, באיחור טרגי, שישנם דברים חשובים יותר מהצלחה והזדמנויות בתחום הקריירה. לכל אורכו של הסרט הצופה מוצא עצמו תוהה האם זלר עוסק בייסוריו של הבן או ברגשי האשמה של אביו - בהינתן העובדה שאיננו נחשפים לפרספקטיבה של הבן עצמו. זו יכולה הייתה להיות מכשלה שהופכת את דמותו של הבן לכזו הבאה להעניש את האב (הסרט נמנע מלשפוט את האם בהיותה דמות משנית בסיפור), אבל זלר פועל בטריטוריה שונה מזו של מותחנים או סרטי אימה בעלי תמה זהה. הדינמיקה המשפחתית פה כמו כולאת את הדמויות, וגם כאשר נדמה שהעניינים עומדים להסתדר ברור לנו שזוהי אשליה. זו אולי הסיבה שהסצנה החותמת את הסרט, מבלי לחשוף, מעוררת אמביוולנטיות. היא מציגה את רגשי האשם של האב כסוג של פנטזיה נרקיסיסטית, על אף האופן המדויק שבו היא כתובה ומבוימת.
בכלל, דיוק הוא מאפיין מובהק של "הבן". הדברים נכונים לא רק לגבי הכתיבה והבימוי, אלא גם המשחק. יו ג'קמן ודאי יזכה למועמדות לאוסקר, ולו רק בזכות צילומי התקריב על פניו המהורהרות בעת ישיבה במשרד. זו נשמעת, אולי, קביעה רדוקטיבית אבל הסרט אינו מתענג על הפנים האלה, כפי שאינו מתענג על סבלו של הבן. דמותו של ג'קמן בסרט, כמו זו של אביו, מייצגת את פשעיה של הבורגנות הלבנה והמשגשגת ואת המחיר הנורא של שביעות רצון עצמית. Like father like son, ואין לי מושג איך אפשר לנסח את זה בצורה מדויקת בעברית.
