בדרמה התקופתית "שושנה" יש ארגוני טרור, פיגועים והתנקשויות, כחלק ממאבק בלתי מתפשר נגד הכיבוש. ויש גם שירותי ביטחון, פשיטות על בתי חשודים, חקירות ועינויים ומצוד חסר רחמים אחר מנהיג ההתנגדות. אה, ויש גם סיפור אהבה בלתי אפשרי שמסתיים בטרגדיה. די בתיאור מתומצת זה כדי להדליק נורות אזהרה בקהל ולעורר את זעמו. אבל כדאי להבהיר: אין מדובר בסרט כיבוש פוליטי מתוצרת הארץ, שמבקש להחניף לפלסטינים תוך הכפשת ישראל. במקרה זה, הקולנוע בריטי, והעלילה בכלל מתחוללת בימי המנדט הבריטי על רקע המרדף של השלטונות אחר מנהיג הלח"י, אברהם "יאיר" שטרן. "אם במאי ישראלי היה עושה את הסרט הזה, הוא היה נתפס כסרט ציוני", אומר הבמאי מייקל ווינטרבוטום בריאיון ל-ynet.
"שושנה" – טריילר
הריאיון עם ווינטרבוטום נערך בספטמבר האחרון במהלך פסטיבל הקולנוע בטורונטו, שם הוקרן "שושנה" בבכורה עולמית. כחודש לאחר מכן, ב-7 באוקטובר, ישראל התעוררה למציאות חדשה וקודרת בעקבות הטבח המזעזע של החמאס. למרות שהבמאי לא צפה את האירועים הבלתי נתפסים, את סרטו הוא יצר לדבריו כדי להצביע על מעגל האלימות שלא מפסיק לאורך ההיסטוריה. כל תנועה לאומית מוצאת לעצמה הצדקות ללחימה שלה, אבל את המחיר משלמים האינדיבידואלים. במקרה של "שושנה", המאבק הוא של המחתרות הציוניות נגד הממשל הבריטי, והפיגועים שיזמו האצ"ל והלח"י - ומנגד מלחמת החורמה של כוחות הביטחון נגד הפעילים ומנהיגם הרוחני. בין לבין הקצין האנגלי טום וילקין וחברת ההגנה שושנה בורוכוב, שחולקים זוגיות אמיצה, מוצאים עצמם תחת מתקפה מכל הצדדים.
"גדלתי באנגליה, ובמדינה שלי אין ממש תופעה של אלימות פוליטית, כך שמנקודת המבט שלי - מה שמתרחש בסיטואציה הזאת הוא נוראי", מסביר ווינטרבוטום, "בעיניי הדרך לשנות דברים מבחינה פוליטית היא באמצעות ויכוח, שכנוע, הסכמה ופשרה, אבל זה קל להגיד את זה כשהמדינה שלך לא זקוקה נואשות לשינוי. לאורך ההיסטוריה היו המון מהפכות והמון תפניות, והיו עמים ששאפו לעצמאות והאלימות נדרשה כדי להשיג את היעד הזה. הסרט הזה לא מנסה לייצג נרטיב כזה או אחר, אלא לתאר את הטרגדיה, ולהראות מה קורה כשאדם נחשף למציאות הזו, ואיך היא משפיעה על יחסים בין בני זוג. המציאות הפוליטית כופה הפרדה בין אנשים".
מאחורי ווינטרבוטום שלל סרטים, בהם "ג'וד" (1996), "וונדרלנד" (1999), "אנשי המסיבות" (2000), "9 שירים" (2004), "הדרך לגואנטנמו" (2006), "הטיול" (2010), "הרוצח שבתוכי" (2012) ועוד. הסקרנות בנוגע לאירועים הסוערים שקדמו להקמת מדינת ישראל צצה לראשונה אחרי שהתארח בפסטיבל ירושלים ב-2008. לידיו הגיע ספר של ההיסטוריון תום שגב, ואחרי קריאה בו זיהה את הפוטנציאל לסיפור היסטורי המתרחש במזרח התיכון, אליו הוא יכול להתחבר כיוצר בריטי ומתוך ביקורת על השאיפות הקולוניאליסטיות של ארצו אז והיום. "ככל שהעמקתי בקריאה מצאתי שיש הרבה קווים מקבילים בין הסיפור הזה לכיבוש הבריטי והאמריקני של עיראק ואפגניסטן", מסביר ווינטרבוטום.
"ממש כמו בפלסטינה של שנות ה-30, הם פלשו ותפסו את השטח והם היו בשליטה, אבל לא היה להם באמת מושג מה המדיניות שלהם ומה בעצם הם מנסים להשיג. הם היו שם, והיה להם את הכוח, אבל להנהגה לא היה מושג מה המטרה. התובנה הזאת גרמה לי להתחיל בתחקיר כי לא ידעתי יותר מדי על התקופה הזאת, ואז צצו כל נקודות ההשקה לזמנים שלנו והכיבוש של עיראק ואפגניסטן". הבמאי מוסיף שהתסריט קיבל תפנית עם הגילוי המפתיע על סיפור האהבה של טום ושושנה: "כל כובד המשקל של הסרט השתנה. זה סיפור שהוא יותר כללי והולך מעבר להקשר של ישראל ופלסטין. זה ביטוי אישי של הלחץ שאלימות פוליטית מפעילה על החברה האזרחית ואיך היא פוגעת באינדיבידואלים וביחסים ביניהם".
כפי שאפשר להסיק משמו של הסרט, עלילת "שושנה" מובאת מנקודת מבטה של בורוכוב (אירינה סטרשנבאום) על רקע יחסיה עם אהובה, ווילקין (דגלאס בות'), קצין הבולשת הבריטית שמוצב בתל אביב. בעוד שהשסע בין הנהגת המנדט, היישוב היהודי והקהילות הערביות הולך וגדל, הזוגיות בין טום לשושנה הולכת ומתהדקת תחת עינם הבוחנת והאף המעוקם של הסובבים אותם, על רקע המתיחות הגוברת. למרות שווינטרבוטום מעדיף להתרכז בסיפור האהבה של השניים, אי-אפשר להתכחש לחשיבות התסבוכת הפוליטית והאלימות שבצדה, הקשר היסטורי אפל שלא נלמד לעומק בבתי הספר בישראל. בהשראת שטרן, תאי הטרור של האצ"ל מבצעים פיגועים במרכזי אוכלוסייה ערבית ובמקביל עורכים סיכולים ממוקדים בנציגי המנדט. הכל בשם המהפכה הלאומית שבדרך, מהפכה אלימה לה מתנגדים ראשי ארגון ההגנה הפועלים בשיתוף פעולה עם הבריטים.
האידיאולוגיה הלאומנית הקיצונית של שטרן, כפי שהוא מבטא אותה בטקסטים שהוא מקליד על מכונת הכתיבה במקום המסתור שלו, וההשלכות המעשיות המזוויעות שלה, נוכחות מאוד בסרט. סדרת פיגועים והתנקשויות מגבירות את הלחץ על הרשויות לפעול בתקיפות נגד שטרן ואנשיו באצ"ל, ולאחר מכן בלח"י. ווילקין מאמין ששיתוף פעולה והידברות עם ראשי ההגנה יביאו לבלימת ההסלמה, אולם אחרי שמפקדו מחוסל, מתקבלת ההחלטה לשנות מדיניות. ג'פרי מורטון (הארי מלינג), שהופקד על מיגור המרד ביישובים הערביים בגדה המערבית, מביא לתל אביב את טקטיקת ההפחדה שלו עם החקירות, העינויים וההוצאות להורג. הוא מבקש ליישם את השיטות הללו גם מול החתרנות ביישוב היהודי, ומסמן לעצמו מטרה: ללכוד את מנהיג הלח"י ויהי מה.
ואכן, כשמתקבל מידע מודיעיני, ווילקין ומורטון מובילים פשיטה על דירת המסתור שלו, שבסופה שטרן נהרג. לפי גרסה אחת הוא נורה כשניסה להימלט, לפי גרסה אחרת, מורטון הוציא אותו להורג בדם קר. ווינטרבוטום מעדיף להשאיר את התעלומה הזאת פתוחה, ובעוד אפשר לשמוע את יריות האקדח, אנחנו לא חוזים בהתרחשות: "העדפנו להשאיר את סיטואציית המוות עמומה מכיוון שיש לה שתי גרסאות. ווילקין למשל משוכנע שזו הייתה הוצאה להורג אבל אנחנו לא יודעים, וכשמדובר באירוע אמיתי אתה תמיד נאלץ לשחק בין ההשערה שלך למה שקרה לבין הגרסה הבדיונית של הסיפור. מכיוון שהמוות היה חשוב מהותית לסיפור, העדפתי לא להכריע חד-משמעית".
בעקבות מות שטרן, לוחמי הלח"י נשבעו לנקום והתנקשו בווילקין בירושלים. סצנת הרצח דווקא כן מופיעה בסרט, ואחד מהמשתתפים במבצע, דוד שמרון, אף שוחח עם ווינטרבוטום כחלק מהתחקיר. "הוא אמר לי את אותם הדברים שפעילים של ה-IRA נהגו לומר בצפון אירלנד: 'זו הייתה מלחמה, מלחמת שחרור, אני גאה שלקחתי חלק במלחמת השחרור הזו'. אמנם לא לקחנו את הזווית הזו כי פחות נתנו משקל לצד של המחתרות, אבל זו פרספקטיבה לגיטימית".
שטרן הוא סמל עבור רבים בישראל, אבל המשקל שאתה נותן לו כדמות בסרט זניח. הוא מוצג כמעט כגיבור מקלדת, או מכונת כתיבה בהתאם לאותה התקופה. מפיץ מניפסטים לוחמניים, ושולח אחרים להילחם.
"זה לא סרט על שטרן כדמות בפני עצמו. הסיפור עוסק בהשלכות של הפעילות האלימה של שטרן ואנשיו, ואיך הפעולות הללו השפיעו על החיים של אנשים כמו טום ושושנה שמנסים לקיים מערכת יחסים במנותק מהמציאות הפוליטית. החשיבות שלו כדמות היא יותר בדרך שבו הוא דוחף לאלימות. המעשים שלו גורמים לשינוי המצב אבל לא באופן שבה הוא חייב להיות נוכח. אם הייתי מקדיש יותר מדי לדמויות של שטרן ואנשיו זה היה סרט שונה לגמרי. מהותי יותר הוא השינוי שעוברת שושנה שמוצאת את עצמה בסיום עושה דברים שהם ההפך הגמור לאיך שהיא דמיינה את עצמה בתחילת הסרט. המצב שינה אותה. בסוף יש מלחמה היא מוצאת עצמה בשדה הקרב ואין לה באמת ברירה כי היא חייבת לבחור צד וכמובן שהיא תבחר בצד שלה".
בלי לנקוט עמדה, "שושנה" מנסה להיצמד לסיפור הדרמטי בתוך ההקשר ההיסטורי תוך עיגון עובדתי. ווינטרבוטום עצמו מאוד זהיר בדבריו, אבל סרטו מציע מעין תרשים זרימה לכיבוש והתנגדות, שמרנות ומהפכנות; תרשים זרימה שמיטיב לתאר את המתח בין השלטונות הבריטיים לארגון הייצוגי של היישוב היהודי ההגנה, והפלגים הקיצוניים והאלימים כפי שהיה בפלסטין ערב הקמת מדינת ישראל; תרשים זרימה שאפשר לזהות בו גם נקודות השקה למאבק של מערכת הביטחון בישראל להתנגדות האלימה של הפלסטינים. ההשוואות בין שתי הסיטואציות הללו, כמו רבות אחרות ברחבי העולם לאורך ההיסטוריה, כמעט בלתי נמנעות. אפשר אפילו לזהות קווים מקבילים בין הפיצול המשולש בהתנגדות היישוב היהודי (ההגנה, האצ"ל והלח"י) לזה המשולש בחברה הפלסטינית (פת"ח, חמאס והג'יהאד האיסלאמי).
"ברור שיש הקבלות בין מה שקרה אז למה שקורה היום ביחסים בין הפלסטינים לבין הישראלים, וזה כולל גם את החלוקה לפלגים שונים", אומר ווינטרבוטום, "מה שמשך אותי לסיפור היה התמונה הגדולה של ישראל, מהלך הקמת מדינת ישראל והיחס שלה לאוכלוסייה הערבית שבתוכה. זה מקום שהגיעו אליו אנשים צעירים מאירופה, עם חזון ואידיאולוגיה שמאלנית. הם באו עם המשפחות שלהם והחברה היהודית הייתה מאורגנת על פי סדרים שונים לגמרי, ועל פי עקרונות של דמוקרטיה חופשית. מאז הפוליטיקה הישראלית השתנתה לחלוטין, כך שאפשר למצוא נקודות השקה גם לצד הזה של הסכסוך. מבחינתי לא כתבתי את הסרט כדי להגיד לאנשים מה לעשות. אני קולנוען בריטי ואני לא מתכוון להציע הצעות לא לישראלים וגם לא לפלסטינים. לאלה ולאלה יש יותר ידע בנוגע למצב".
גם בלי להביע עמדה פוליטית בסרט, כשאתה מציג את שטרן ואנשיו מתנקשים בזרים או מפוצצים מטעני חבלה בשווקים, אתה מסמן אותם כטרוריסטים. ממש כמו אלה הפלסטינים של היום.
"המילה 'טרוריסט' היא מילה בעייתית כי מי שנתפס כטרוריסט בעיני אדם אחד הוא לוחם חופש בעיני אדם אחר. מה שהיה חשוב לי זה להראות את הכוח המשחית של האלימה כי במקרה של הסרט, בתקופה הזו, הבריטים היו אלה שהפעילו את האלימות הקשה מכל שאר המעורבים. ככוח קולוניאליסטי הבריטים כפו את המדיניות שלהם באמצעות אלימות על היישוב היהודי וגם על האוכלוסיה הערבית, שסבלה יותר מכולם מנחת זרועם. ואנחנו רואים שזה לא מפסיק גם היום, יש מחזוריות של אלימות בכל העולם. אתה מזהה קבוצה מסוימת כארגון טרור כי אתה מתנגד לשינוי שהם מנסים להשיג, מצד שני לסמן מתנגדים כטרוריסטים מספק תירוץ להימנע מהצורך בשינוי".
יש כאלה שחושבים שבלי ההתנגדות האלימות הזאת מדינת ישראל לא הייתה קמה.
"הסרט לא נוקט עמדה אם הייתה אפשרות אחרת שמדינת ישראל הייתה קמה ללא מאבק אלים. אני לא יודע. זה בדיוק התפר בין טרוריסטים ללוחמי חופש. יש אינספור מקרים לאורך ההיסטוריה שאלימות דחפה לשינוי. הבעיה היא איך נפטרים מהאלימות מהחברה אחרי שהמטרה הושגה. אתה בונה משהו דרך אלימות ואז אתה מנסה להשאיר אותה מאחור, אבל זה לא תמיד עובד, כמו שראינו גם אחרי שאירלנד השיגה את עצמאותה. העימותים האלימים בצפון אירלנד קרו במהלך חיי. אני באופן אישי לא יכול לדמיין אותי פועל באלימות, אבל כשאני מסתכל סביבי אני רואה אנשים שזו דרכם.
מה היית מקווה שהקהלים בישראל וברחבי העולם ייקחו מהסרט למציאות העכשווית?
"אנחנו נמצאים בתקופה שיש בה המון עוינות בין ישראל לפלסטינים שממשיכה את ציר הזמן הליניארי. אבל יש לנו נטייה להתעלם מהתרומה של הקולוניאליזם הבריטי למשבר ומתוך זה אי-אפשר להימלט מהדיון על אלימות ככלי שמקדם מטרות פוליטיות. האם זה מצדיק את השימוש באלימות? זה משהו שצריך לדון בו. לצערנו הנושא הזה תמיד יהיה רלוונטי. צריך לזכור שהשאלות שהישראלים מתמודדים איתן היום הן מחזור של התלבטויות שהבריטים שאלו את עצמם בעבר: מה לעשות עם פלסטין. אלו דיונים דומים מאוד למה שאתם מדברים עליו היום, וכמו אז גם עכשיו נראה שאין בנמצא פתרונות, אבל התקווה שלי היא שהסרט יתרום לשיח ויעורר ויכוח לפחות".
עד כמה שאתה מנסה להתחמק מהנרטיבים השונים בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אז והיום, זה נראה בלתי נמנע שיהיו מי שיאשימו אותך בתמיכה בצד זה או אחר.
"צריך לזכור שאין כמעט התייחסויות לאוכלוסייה הערבית בסרט. לי כאאוטסיידר שמתבונן במציאות מבחוץ יש המון יתרונות, אבל מצד שני אתה תמיד חושש לפספס משהו מחוסר ידיעה. ממש כפי שקשה לדמיין במאי ישראלי עושה סרט על בריטניה, מוזר לחשוב על במאי בריטי עושה סרט על המציאות בפלסטינה לפני 80 שנה. אבל האזור הזה של העולם תמיד עניין אותי, ובמיוחד מנקודת המבט של הקולוניאליזם הבריטי, ואני שמח שיצא לי להעמיק לתוך הסיפור דרך התחקיר לתסריט, העבודה עם השחקנים ואפילו הריאיון הזה".
עלילת הסרט מתרחשת בישראל ויש בו גם לא מעט עברית אבל השחזור ההיסטורי של תל אביב וירושלים של שנות ה-30 וה-40 נערך דווקא באיטליה, שם התבסס צוות ההפקה, הכוכבים בות', מלינג, סטרשנבאום, וגם השחקנים הישראלים שלוהקו, בהם אורי אלבי שמגלם את שטרן, יואב בבלי, עופר סקר, ואחרים. לפי ווינטרבוטום, התוכנית המקורית הייתה לצלם בישראל בשלושה-ארבעה ביקורים שונים, אבל בסופו של דבר התקבלה הכרעה לצלם בעיר אפוליה באיטליה פשוט כי היא יותר דומה לתל אביב של פעם. "למצוא אתרים שימחישו את פני העיר של אותה התקופה היה משימה בלתי אפשרית. זו עיר גדולה, מודרנית וסואנת מדי", הוא מסביר.
