לאחרונה נדמה שכולנו נמצאים בעיצומו של מסע בזמן, הרחק לימי המלחמה הקרה בשנות ה-80, לתקופה שבה ווקמנים ומחשבי קומודור 64 ניצבו בקדמת הטכנולוגיה, והסביבה התרבותית כללה פופ סינתיסייזרים ופנטזיות התבגרות קולנועיות מצועצעות מתוצרת סטיבן ספילברג ואחרים. הו, אלו היו הימים. והם חוזרים אלינו כאן ועכשיו עם שחזורים של רוח התקופה בבתי הקולנוע ("וונדר-וומן 1984") ויותר מכל על המסך הקטן כפי שהזכירה לנו "דברים מוזרים" מבית נטפליקס. אל הסחף הנוסטלגי הזה מצטרפת כעת גם הסדרה "מחלקות העיתונים" (Paper Girls) שעלתה בסוף השבוע האחרון באמזון פריים, ושעלילתה עוסקת במסע בזמן. למרות שגיבורותיה הן נערות שנשלפות מהאייטיז, מדובר בתזכורת לשינויים שעברו בדרך להוויה הנוכחית של צופים בני זמננו, ב-2022.
מחלקות העיתונים - טריילר
(קרדיט: אמזון)
למרות הזיקה לשנות ה-80, סיפור המקור של "מחלקות העיתונים" נוצר על ידי בריאן קיי. ווהן כקומיקס, שמהדורתו הראשונה פורסמה לראשונה רק לפני שבע שנים, בסתיו 2015 (ובאה לסיומה אחרי 30 מהדורות בקיץ 2019). ההתענגות הנוסטלגית שנמצאת ביצירה המקורית מקבלת מקום מרכזי גם בעיבוד הטלוויזיוני של התסריטאית סטפני פולסום, שמקפידה לכלול בתוכו קריצות חביבות לעשור ההוא: ווקמן, רובוטי מכה ענקיים ואזכורים לרונלד רייגן וידוענים נוספים מהתקופה. בשנת 1988 שבה מתרחשת העלילה, אנשים עדיין קוראים עיתונים, ואת ארבע הגיבורות - ארין, מקנזי, טיפאני וקיי. ג'יי. - אנחנו פוגשים כשהן רוכבות על האופניים לפנות בוקר כדי להפיץ אותם לקוראים עוד לפני הזריחה. לכאורה, עוד יום בעבודה בפרבר מנומנם של קליבלנד, אוהיו. אלא שאז מתרחש אירוע מקרי ובלתי צפוי לחלוטין, כשהן משוגרות בטעות אל העתיד - 30 שנה קדימה ל-2019.
אם אתם מרגישים שהתקדמתם לעבר בסגנון "חזרה לעתיד", אתם לא טועים. ברור שהמניע העיקרי מאחורי הסדרה (שבראד פיט הוא אחד מהמפיקים האחראים שלה) הוא לנסות להיאחז בשובל ההצלחה האדירה של "דברים מוזרים", אך יש בה הבדל אחד משמעותי: בסדרה המצליחה של נטפליקס החבורה כוללת ברובה בנים לבנים. כך גם בקלאסיקות האייטיז שהיא מהדהדת, כמו "אי.טי" של סטיבן ספילברג (1982), "הגוניז" של ריצ'רד דונר (1985) ו"אני והחבר'ה" של רוב ריינר (1986). ב"מחלקות העיתונים" לעומת זאת, ארבע הדמויות הראשיות הן נערות בנות 12 שמייצגות את המגוון האתני באמריקה העכשווית: ארין אסיאתית, טיפאני שחורה, קיי. ג'יי. יהודייה ומקנזי היא ווייט-טראש מחוספסת. ממש מופת לסטנדרטים הנוכחיים של הוליווד - אבל בסוף האייטיז.
המגוון האתני שבא לידי ביטוי באפיון הדמויות של ארין (ריילי לאי נלט), טיפאני (קמרין ג'ונס), קיי. ג'יי. (פינה סטראצה) ומקנזי (סופיה רוזינסקי) מקבל משקל בביוגרפיה הבדיונית שלהן, וברור שהוא נועד להיות מתואם עם תקני פוליטיקת הזהויות האמריקנית. כך גם בגזרת הליהוק ובמצבת הבימוי, שכוללת ארבע יוצרות טלוויזיה ממוצאים שונים. זהו עדכון תפיסתי עכשווי שלא היה קיים בתודעה בשנות ה-80, אבל הוא לא פוגע בסדרה כלל וכלל. להיפך. מדי פעם אפשר להבחין בעקיצות משעשעות שנובעות מהפערים התרבותיים בין הציניות המשוחררת של האייטיז לצד המצפון הפרוגרסיבי של ימינו. כך למשל, בסצנה משעשעת שבה מקנזי מגלה שכינויי גנאי על רקע זהות מינית אסורים, בניגוד לקללות על נוזלי גוף. פחות משעשע אולי הוא הלהג הגזעני של מקנזי, על כך שהיהודים עשירים ולוקחים עבודות לכל השאר, שגובל באנטישמיות (רוזינסקי שמגלמת אותה מזדהה כיהודייה) ואינו מתקבל על הדעת בשיח של ימינו. אבל היי, אנחנו מסרבים להיות Woke.
עוד סטייה מהנורמה הפרוגרסיבית היא עיצוב דמות הנבל כאישה שחורה המכונה פריורס (בגילומה של אדינה פורטר). מדובר במחסלת חסרת רחמים מהעתיד שפועלת בשליחות רשות מיוחדת שמטרתה לשמור על רצף הזמן, ולהילחם בעיוותים בו בכל מחיר. היא יוצאת למסע ציד אחר מסתננים למיניהם לאורך הדורות, ובין השאר מענה ומוציאה להורג מתנגדים פעילים לארגון שהיא מייצגת. אפשר לרמוז שבהמשך העונה גם העיוות התדמיתי הזה יתאחה בהתאם לדרישות התקינות הפוליטית בארצות הברית.
עוד בביקורות טלוויזיה:
אך מה שלא מוסדר בעלילת הסדרה הוא התשתית ההגיונית שעליה מבוסס המסע בזמן. התסריטאית פולסום לא מקפידה על ההיבטים הטכניים, הלוגיים והתיאורטיים של אפשרות המסע בזמן, וגם לא בכאוס שעלול להיווצר בעולמנו בעקבותיו. בניגוד למה שלמדנו ברוב רובם של הסרטים והסדרות שעוסקים במסע בזמן, והקוד האתי שמגיע איתם - לשמור על פרופיל נמוך ולהימנע מפגיעה ברצף השוטף של ההיסטוריה - גיבורות "מחלקות העיתונים" פורצות את כל הגבולות וחותרות למגע עם קרובי משפחתן, ואף עם הגרסה הבוגרת של עצמן. אולם עלילת המסתורין והאקשן הם לא העניין המהותי פה. עזבו קונספירציות ומלחמה על העתיד, או העבר, או ההווה של האנושות - הלב של הסדרה הוא ההתמודדות של הנערות עם החוויות האישיות שלהן בצל המסע בזמן: הסודות שנחשפו, החלומות שהתגשמו והתקוות שהופרכו, דרך מפגש עם מי שהן עתידות להיות - לשמחתן, להפתעתן או לאכזבתן.
כולנו היינו שם בגיל העשרה. כבר לא ילדים, אבל ממש לא בוגרים. שאלות כמו "מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול" הן לא רק שאלות שסבא, סבתא והדודים שאינך מכיר מפנים אליך, זוהי תהייה מהותית שאתה מהרהר בה בעצמך. בזכות המסע בזמן, ארין פוגשת את עצמה כשהיא בשנות ה-40 לחייה, ומתוך הפלונטר הבלתי נתפס הזה, הגרסה הצעירה והגרסה הבוגרת שלה דנות כחברות קרובות-זרות בקורות החיים והמשפחה, ומה התפקשש בדרך. תהליך דומה קורה גם לשאר הילדות, שאולי נמלטות מרודפיהן - אבל לא מגורלן. משם נובע העומק הרגשי של הסדרה, והוא מאתגר כפי שהוא מספק.
באחת הסצנות המרגשות ב"מחלקות העיתונים" מקנזי המתוסכלת ניצבת מול אחיה, שהוא היום גבר מבוגר. הם הספיקו להשתטות יחדיו כמו פעם, להתרוצץ ולשחק וגם לקלל אחד את השנייה. כך היא זוכרת אותו, כאינפנטיל. אבל עתה, ברגע של רצינות, הוא מסביר לה למה הוא נוהג בה באחריות בוגרת, אבהית: "את עדיין בת 12. אני השתניתי, התבגרתי, אני לא יכול לשנות את זה". המפגש המיידי והבלתי מתווך הזה עם הבגרות, עם החלומות והאכזבות שמגיעות איתה, הוא מנוע רגשי סוחף. חיתוכי הזמן האלה, כשהגיבורות קופצות מעשור לעשור ונתקלות בגרסאות שלהן או של קרוביהן שעברו תהליכי שינוי איטיים לאורך השנים, הם שמצדיקים את חוסר ההיגיון בעלילה. אבל הן לא מחפות על ההופעות הבינוניות של השחקניות הצעירות הראשיות והלא מנוסות, בעיקר ברגעי השיא הרגשיים. הדיאלוגים הצולעים שהוטמנו בפיהן גם לא מועילים, וגם לא ההשהיות המאולצות שנועדו לצורך העצמה מזויפת של סצנות האקשן. את זה גם מסע מואץ בזמן לא יצליח לתקן.
ובאשר לעניין החזרה אל העבר, מהו אם כן סוד הקסם שטמון באייטיז שכולם רוצים לחזור אליו שוב ושוב? לפחות על פי הקולנוע של התקופה, זהו הפער התודעתי בין הילדים למבוגרים. בעוד שהמבוגרים היו מודאגים מסוף העולם, בצל המלחמה הקרה ואיום הגרעין שאיתה, הילדים נותרו תמימים ואופטימיים. לא יודעים מי זה גורבצ'וב, שלא לדבר על איך לבטא את שמו. ב"אי.טי", "הגוניז" ו"אני והחבר'ה" הנערים טובי הלב והנאיבים פועלים אל מול המבוגרים הנוקשים, הנבזיים וחורשי הרעה. מאז הופעת האינטרנט והתקשורת הרב-ערוצית המגוונת כל כך, הגבולות היטשטשו לחלוטין. הפער והמתח הבין-דורי הזה בין הילדים של פעם למבוגרים של היום הוא המחולל הדרמטי העיקרי של "מחלקות העיתונים" - והדרך שבה היא מגשרת ביניהם היא סוד קסמה.
