סוס מנצח לא מחליפים, בטח לא כשהסוס הזה מצליח לנצח בשני מרוצים רצופים. אז אולפני האנימציה פיקסאר החליטו לרשום את הסוס המנצח שלהם, "הקול בראש" (Inside out) לתחרות קצת שונה - ספין-אוף טלוויזיוני, "סטודיו לחלומות" (Dream Productions), שעלתה בשבוע שעבר בדיסני+. ארבעה פרקים קצרים למדי (בין 20 דקות לחצי שעה כל אחד) שבשאיפה ירחיבו את היקום של ריילי, הבעלים של הראש עם הקולות משני הסרטים, ויאפשרו לפיקסאר להפוך את "הקול בראש" לסוג של יקום מארוולי שמבוסס על נפש האדם. זאת לא תחרות שמאתגרת מדי את הסוס של פיקסאר - היא מאפשרת לו לנוח על השטיקים המוכרים ומרגישה יותר כמו בדיקת חומרים מאשר מוצר עגול ורב-רבדים כמו שני הסרטים. אבל בואו, מה יכול להיות רע בבדיקת חומרים של פיקסאר, על הספה שלכם בבית?
"סטודיו לחלומות" – טריילר
(צילום: דיסני+)
אל הסטודיו לחלומות התוודענו בקטנה בסרט הראשון - סטודיו הוליוודי שבו מופקים החלומות של ריילי, כאלה שמסייעים לה לעבד את הרגשות היומיומיים ולפעמים צוללים קצת פנימה אל התת-מודע שלה. במרכז הסדרה הזאת, שתכלס מרגישה כמו סרט שחולק לארבעה חלקים, נמצא את פאולה (פולה פל הנהדרת, גלוריה הלסבית מ"בנות לנצח"), במאית חלומות ותיקה שנשענת על הצלחות העבר מהתקופה שבה ריילי הייתה פעוטה, אבל מתקשה להפנים את השינוי שדורשים החלומות שלה כנערה בגיל ההתבגרות (הגיל הכרונולוגי הוא שנה לפני הגיל שלה בסרט השני). היא מתעקשת שאפשר לפתור הכל עם נצנצים וחדי קרן, בעוד ריילי נאבקת בפחדים חברתיים הקשורים לנשף הריקודים הממשמש ובא.
"סטודיו לחלומות", שיצר מייק ג'ונס, עושה את המסלול הרגיל – והמעט שטחי הפעם, יש להודות – של התהליך הרגשי שעוברת ריילי מחוסר ביטחון לביטחון עצמי, ממש כמו בסרטים. אתם יכולים להבין לבד איפה זה מתחיל ואיך זה מסתיים, אבל בדרך פיקסאר מצליחה לעטר אותו בכל כך הרבה חן ושנינות, שגם אם לא תצאו ממנו עם תובנות גדולות לגבי החלומות שלכם, גם בקצת הנאה טהורה אי אפשר לזלזל.
על הדרך "סטודיו לחלומות" משחילה פנימה גם לא מעט סאטירה חמודה על תעשיית הבידור ההוליוודית, באמצעות דמויות כמו ג'ין, מנהלת האולפנים השתלטנית (מאיה רודולף, "המקום הטוב"); זני, עוזר הבמאי ההיפסטר שקיבל את תפקיד הבמאי של חלומות בהקיץ כי הוא אחיין של המנהלת ובינתיים עושה שמות אמנותיות בחלומות ("אין יותר מצלמות! רק חזון!"), בדיבובו של ריצ'רד איואדי; ג'אנל (אלי מאקי), עוזרת הבמאי השאפתנית של פאולה שמקודמת לתפקיד במאית ומאיימת על הקריירה הדועכת של פאולה עצמה, ומלטונין, הכלב של פאולה שמרדים כל מי שמלטף אותו. ישיבות תסריט, חדרי כותבים, שלל מושגים שלקוחים מסטים של סרטים, היררכיה וסאטירה קלה על המרוץ להישאר רלוונטיים - כל אלה קורצים לקהל המבוגר יותר.
מי שחיפש את הדמויות המוכרות משני הסרטים – שמחה, עצב, פחד, חרדה ושאר מיני רגשות – עדיף שינמיך ציפיות. הם מבקרים פה מדי פעם אבל יותר על תקן צופים בחלומות, וכמעט שלא מניעים את העלילה. הם עוברים יותר כעוגן שפיקסאר הייתה זקוקה לו כדי לעגן את הסדרה כחלק מהיקום של שני הסרטים, אבל אין להם תפקיד שקושר בינם לבין החלומות. לא תמצאו פה את המורכבות היפה של "הקול בראש" (הראשון יצא בשנת 2015 והשני השנה), שהתעכבה על פירוק רגשי של מושגים כמו "תת מודע" או "מחשבה מופשטת", והשימוש שג'ונס עושה בהם פה הוא קישוטי כמעט. אחרי כמה שנים שבהן פיקסאר לא הצליחה לייצר הדהוד משמעותי ליצירות הקולנועיות שלה, עושה רושם שהיא לא מתכוונת לוותר על הפרנצ'ייז הנוכחי. בואו נקווה שלא ניאלץ לחכות עד שריילי תהיה בת 30 כדי לקבל את הסרט הבא.
