המלחמה בסרטון מגיעה לפסגות חדשות, שבהן אני נאלץ להדוף כל היום אנשים שרק רוצים להראות לי
"אני חייבת להראות לך סרטון", היא אומרת לי. "אתה חייב לראות את זה".
השעה עשר וחצי בערב. אני גמור. הילדים סוף־סוף התפנו. הדבר האחרון – למעשה, אחד אחרי האחרון – שאני רוצה לעשות זה לראות סרטון. אבל מתברר שאני חייב.
למה, בעצם, אני חייב לראות את הסרטון? מה הופך את הדבר הזה לחובה? זה חוק מדינה? קונבנציה חברתית שאסור לשבור? משהו שאילה חסון תפרסם אם אני אסרב לעשות?
אני לא חייב. לא חייב כלום. "אני לא רוצה לראות עכשיו סרטון", אני אומר לה במלוא חוסר החשק שאין לי שום בעיה לגייס.
"לא, זה קורע. אתה ממש תצחק מזה".
"אני לא צוחק מסרטונים".
"מזה אתה תצחק".
בשלב הזה אני מבין שבזמן שביזבזתי על המלחמה בסרטון, יכולתי כבר לראות את הסרטון ולהמשיך בחיי, ולכן אני נשבר: "טוב, תביאי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
היא מוסרת לי את הטלפון הנייד שלה, לוחצת "פליי" ונעמדת לידי כדי לראות אותי נקרע מצחוק. עכשיו אני אצטרך לעמוד בציפייה ולהיקרע מצחוק. זה מלחיץ אותי. אני מציץ בטלפון. זה קטע של סטנדאפיסט לא מוכר שאומר שבתל־אביב החליטו לבנות רכבת תחתית, אבל גילו באיחור שאין מקום, אז בונים אותה במקום הכביש.
זה קצת מצחיק. אבל רק קצת. אני מגחך בנימוס, כי אני תמיד מגחך בנימוס כשמראים לי סרטונים שאני "חייב", ואז מחזיר לה את הטלפון ואומר: "מצחיק", כי אני תמיד אומר "מצחיק" כשאני לא צוחק מסרטונים שאני "חייב".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הרוטינה הזו חוזרת על עצמה כל השבוע, כל יום. הילדים שלי רוצים להראות לי סרטונים כל הזמן. חברים רוצים. אנשים בעבודה רוצים. לעזאזל, אין פגישה שבה, בשלב מסוים, מישהו לא שולף טלפון ואומר, "לא, אתם חייבים לראות", ומכריח את כולם לראות לו את הסרטון.
כולם רוצים להראות לכולם סרטונים, ובאמת שבשלב זה של חיי נראה לי שאני פשוט אכריז על בוקר קבוע בשבוע שבו אכנס את כל האנשים שרצו להראות לי סרטונים לאורך השבוע, אתן לכל אחד מהם מספר סידורי, אתיישב במשרד ואבקש מהמזכירה להכניס אותם לפי התור ולהגיד לכל אחד: "רענן יראה את הסרטון שלך עכשיו".
אין לי, כמובן, איך לעשות את זה, בעיקר כי אנשים מתעקשים שתראה את הסרטון שלהם כאן ועכשיו, לידם, בנוכחותם, בפיקוחם האישי, וגם תיקרע מצחוק כמו שהם נקרעו, או שתגיד שזה גדול כמו שהם אמרו שזה – בכל מקרה, עדיף שהדבר הזה יחלק את חייך ללפני ואחרי.
זה תמיד משהו שהם ראו בטיקטוק או ביוטיוב או ששלחו להם, ולאף אחד, כנראה, אין בעיה לעשות את האבי חימי ופשוט לשלוף – את הנייד – ולדרוש ממך להחזיק לו את זה ולראות. זו, כמובן, עליית מדרגה במארג היחסים החברתיים בעולם ובענף פעולות האיבה הבין־אישיות. כי פעם עוד יכולת סתם לעשות לבן אדם לייק, להוסיף עוקב, אפילו לכתוב "ריגשת" בתגובות, וזה היה מעל ומעבר, אבל היום אתה חייב לראות סרטון שהבן אדם מוצא לך אצלו בטלפון – אחרי שחיפש זמן ארוך, אבל אתה מה־זה חייב לראות! - וגם להגיב בהתאם. ואם אתה מצטיין משימה, אולי אפילו תתפוס בעצמך חבר שלישי שעבר בסביבה ותשפיט גם אותו: "צביקה, בוא שנייה, אתה חייב לראות את זה!"
אם אני מנסה לחשוב על רשימה של עשרת אלפים הדברים שבן אדם חייב לראות לפני שהוא מת - סרטי מופת, סדרות מופת, "יש לי חלום" של מרטין לותר, פרסומת "הקרב על המילקי" - עדיין לא נכלל ברשימה הזו אפילו סרטון טיקטוק אחד
עכשיו תראו; עוד לא נולד – וספק אם ייוולד – הסרטון שאני, או מישהו בכלל, נהיה חייבים לראות. כן, גם הסרטון של הטמבל שמפיל פעמיים את אותו עמוד על אותו אומלל שנועל נעליים. כן, גם הריקוד של ג'ודי ניר. כן, גם הפרודיה על הפרודיה על הסטירה של וויל סמית', וגם הדבר הכי לא ייאמן – מאז הקודם – שגלית דיסטל חירטטה באיזה נאום במליאה. אפילו היצירות מעוררות ההשראה האלה הן לא משהו שמישהו ממש חייב, או אפילו צריך לראות. למעשה, אם אני מנסה לחשוב על רשימה של, נניח, עשרת אלפים הדברים שאדם חייב לראות לפני שהוא מת – סרטי מופת, סדרות מופת, נאום "יש לי חלום" של מרטין לותר, פרסומת "הקרב על המילקי" המקורית – עדיין לא נכלל ברשימה הזו אפילו סרטון טיקטוק או יוטיוב אחד.
אבל סרטונים הם רוב מה שאנשים בגיל של הילד שלי, וכנראה גם בגיל שאחרי, רואים עכשיו. הילד לא מתקרב בכלל לשום רשת חברתית שבה אנשים מחליפים, נו, מילים. מה זה זה. לא; הוא גולל את הטיקטוק שלו שעות כאילו היה שייח' סעודי שממולל מסבחה, וכל מה שבוקע משם – ואני שומע את הטרטור ברקע – הוא עוד סרטונים, צרחות, קללות באמריקאית דלוחה. אבל אפילו הילד כבר מיושן, כי הילדה בכלל בזומרנג, ואם לא שמעתם על זה, נסו להמשיך ככה. מדובר באפליקציה שמייצרת את הסרטונים הכי מיותרים בעולם, כולם בכיכובך.
אני לא באמת מסוגל להבין את זה או להשתתף בזה – אני מבוגר מדי, ובינינו, גם אני גולל את הפידים שלי באדיקות, רק שהם מורכבים בעיקר ממילים – אבל זה עדיין מדכא אותי, כי דלדולה של הרוח בעולם וכל זה, וגם כי נדמה לי שסרטונים מקבעים את סף הריגוש שלנו במקום שבו אנחנו כבר לא מוכנים לשום דבר שאיננו קוויקי.
אז אני מבין שהעולם פשוט עבר להעדיף את צורת התקשורת הזו – וידיאו שאפשר להכריח מישהו לראות במיידי, תקציר של הלייף, ואל תיתנו לנו את המערכון המלא, אל תיתנו את המערכה, המשחק, המשחקון, ובעיקר אל תיתנו קונטקסט, למי יש זמן לקונטקסט. תנו רק את הרגע. את המיני־רגע. ואם מילים היו הדבר בעידן פייסבוק, תווים בעידן טוויטר ועכשיו סרטונים בעידן טיקטוק, אני מניח שהדבר הבא יהיה פשוט רצף של כמה פריימים באיזו רשת חברתית שבטח יקראו לה "חחח".
סרטונים הם רוח התקופה – וב־30 שניות לא מדובר בשום רוח אלא יותר בנאד – אבל במסגרת הדמוקרטיה שעליה אנחנו נלחמים, עדיין שמורה לי הזכות לא לראות אותם, גם אם אדם קרוב ואהוב מכריח אותי בנעימים. ובואו: אני מבין שכוונותיכם טובות, שאתם באמת חושבים שזה משהו שיקרע אותי, ידהים אותי, ילמד אותי, יגרום לי להגיד לכם תודה.
אז לא. זה לא.
אל תראו לי, ואני לא אראה לכם. זה מגונה להראות למישהו סרטון, וזה, כמאמר סבתא מוסקונה בשעתה, לא נעים לי. בואו נשמור, כל אחד, את הסרטונים שלנו לעצמנו. רוצים להראות לזולת? זה מין דחף כזה? חפשו קבוצת תמיכה. כי הבא שמראה לי סרטון ואומר שאני "חייב" יהפוך בעצמו לכוכב סרטון – ותאמינו לי, הדבר הזה ירוץ בטירוף.
ילד מחבק מדינה / ציף ציף הוא ילד בן שמונה שנעלב כמעט מכל דבר. כולל מהאחראי על מזג האוויר שלא הוריד כמעט גשם עד השבוע. אז כשאתה קטן הכל נראה לך גדול, וכשאתה גדול? קשה לדעת...
ציף ציף הקטן נעמד בחצר וחיבק את המדינה חיבוק דמיוני מחמם לב, כזה שהמדינה זקוקה לו עכשיו. רק שאיש מהמבוגרים לא הבין איך ילד בן שמונה ממלמל משפטים של מבוגרים, כמו למשל "מה יהיה עם החוסן הלאומי?" או "איפה זה איראן ואספהאן". כמו כולנו הוא בכה בכי מר על הנרצחים בטבח המזעזע בנווה יעקב, וכשהבטתי בו ושאלתי את עצמי איך קלט בשנייה שאנחנו כואבים וחצויים כמו טיפות ביום סגריר. לא, אין לי מענה. אולי הכל חודר גם דרך מעטה השתיקות של המבוגרים והחדשות בכל מקום. וככה הילדים האהובים שלנו רואים ומרגישים. זה בערך כמו זוג שמתקוטט כל הזמן וחושב שהילדים שלו לא מבחינים, ואז כשהם מתגרשים הם שומעים מהם: ידענו, ראינו, שמענו.
"המדינה הזאת שלי", אמר ציף ציף בקולו הלא־רדיופוני וחיבק את המדינה שוב ושוב. ואיזה מזל שהאסטרואיד שחלף בקרבת כדור הארץ השבוע החטיא.
הכרטיס הלבן / אלעדיק ישב מהורהר ושאל אותי: האם אתה יודע מה זה להוציא כרטיס לבן באמצע משחק כדורגל שעה שיש כבר כרטיס צהוב (אזהרה) ואדום (הרחקה)?
"שמעתי על 'הלוטוס הלבן', אבל לא על כרטיס לבן", עניתי.
אז הכרטיס הלבן הוא ההמצאה החדשה של הליגה הפורטוגלית לנשים בכדורגל, שבאה לעודד משחק הוגן (פייר פליי). השופטת שולפת לבן כשהיא מזהה חוסר הוגנות במגרש, וכשהשחקניות מבחינות בו הן מיד שבות לעצמן.
"אוי זה נהדר, אני ממש בעד", מלמל אלעדיק, "רק מי יוציא את הלבן?"
חלום כזה / היה רגע של כנות באוויר, אז החלטתי לספר לו חלום שחלמתי על תחושת אובדן אמון. "זה קצת כבד", הזהרתי את החבר שלי.
טוב, אז בחלומי הלכתי לצלול בים עם חברים, ולפני הירידה למים קיבל כל אחד מאיתנו שנורקל לצלילה.
"אם תחוש בסכנה תנשוף חזק בשנורקל, תוציא בועות ונבוא להציל אותך", אמר לי המדריך.
קפצתי למים, שחיתי כברת דרך, ואז החלטתי לנסות אותם. הוצאתי בועות וחיכיתי 20 דקות שיבואו להציל אותי, רק שאף אחד לא בא.
"אפילו לא אני בחלום?" נעלב לרגע אלעדיק.
"אף אחד".
"ומה זה אומר כל זה?" שאל בעצבות.
"שאין שום דבר מוחלט בהבטחות. או שהכל בועות".
הכישוף / כל הזמן משווים דברים. פעם היה ככה, ואחר כך יהיה ככה. אבל שמחתי ש"הדורבנים" עם אייל מזיג, הבסיסט האהוב שלי, ואחיו גיא חזרו ועשו סולד אאוט. טוב, כל זה למול מושגים חדשים שעפו באוויר כולל אפילו "אחותי כבר לא סובלת אותך" (שיר חדש שמסעיר את ציף ציף).
"שמע, החיים הם כישוף מתמשך", אמר אלעדיק.
"מעניין", אמרתי, "כי בספר 'אחות לפליאדות' (המומלץ בטירוף) יש אפשרות לברר איך בודקים כישוף".
"וואלה, איך?" שאל וצחק כמו ילד הארי פוטר.
"ממלאים כוס מים, שמים שמן, ומביטים איך השמן צף על פני המים, ואם הוא לפתע לא צף ושוקע כבועה למטה בכוס, סימן שהוטל עליך כישוף". "שווה לנסות", צחקנו.
לפני הירידה למים קיבל כל אחד שנורקל לצלילה. "אם תחוש בסכנה תנשוף חזק בשנורקל, תוציא בועות ונבוא להציל אותך", אמר לי המדריך. קפצתי למים, שחיתי כברת דרך, ואז החלטתי לנסות אותם. הוצאתי בועות וחיכיתי 20 דקות שיבואו להציל אותי. רק שאף אחד לא בא
אילן היקר / לא יודע מה עושים עם המידע הבא שנתקלתי בו בספר עם השם המשעשע: "האם שימפנזים חושבים על פרישה" מאת יעקב בורק. מסופר שם שלפי מחקר של שני חוקרים מאוניברסיטת וירג'יניה אנחנו די גרועים בהערכות תחושותינו העתידיות. כלומר הדברים הטובים לעולם לא טובים כפי שדמיינו, והדברים הרעים אינם כה גרועים. גם את זה שווה לבדוק.
אחר כך הזכרתי לו שמלאו 20 שנה להתרסקות הקולומביה. והנה דוגמה כואבת לאי־יכולת להעריך את מה שעמד אז לקרות.
"היה לך קשר עם אילן רמון ז"ל?" שאל.
"כן. אתה יודע, כשהם המריאו לא דאגתי לו. הייתי שקט. מה גם שחודש לפני שהמריא בחללית צילצל אליי אילן רמון האופטימי והמקסים, ואמר שהוא עומד לקחת לטיסה לחלל את האלבום 'ירח'".
"תחזירו אותו או תשאירו אותו שם?" שאלתי בתמימות. והוא צחק ואני צחקתי והעולם צחק. רק מי ידע שנבכה בסוף באסון הבלתי מוכל הזה ובלכתו של אילן היקר מאיתנו.
פעם ועכשיו / השבוע שמעתי פרסומת לבתי ספר של חיל האוויר ומיד חשבתי שמתאים לצעיר כמו ציף ציף ללמוד שם כשיהיה גדול. ליבי לפתע התרחב מאוד וחשתי שאני "בארץ פעם". אבל כשחצה אותי וולטניק (שליח וולט) מהיר נזכרתי שזו ארץ העכשיו, עם כל הבעיות שלה. ואז ניגנו לפתע שיר של אושיק לוי ואני נזכרתי איך לא מזמן (לפני למעלה מ־40 שנה) שרנו אחיו לוליק, הוא ואני בטלוויזיה בשחור לבן, קאבר ל"שיר אחרי מלחמה".
אז ליבי התרחב עוד, כי מי ששר כל הרחובות כבר ריקים הסמטאות כולן שלו, שר קלאסיקה מופלאה. וגם זכרון יעקב שלי ולישון, לישון־לישון תחת השמש.
20 דקות / לבסוף, הנה סיפור אישי על דיקטטורת הזִמרה כפי שיצא לי לפגוש אותה לא פעם בעבודה שלי.
זה היה בשנות ה־70. הייתי זמר החודש של מועדון בפאתי תל־אביב־יפו, וכדי לפרנס את המשפחה הקטנה שלי הופעתי שם כל ערב 20 דקות, לפי חוזה.
בלילה ההוא אחרי חצות כיוונתי מאחורי הקלעים את הגיטרה האקוסטית שלי לפי האוזן. הסטריפטיזאית המיוזעת סיימה את השואו שלה וירדה לחדר ההלבשה, ואני קמתי כמו זמר מפורסם ועלוב מפחית החומוס הגדולה עליה ישבתי. התזמורת החלה לנגן כבר את צ'ייסר העלייה לבמה כשאמר לי המנקה של המועדון: "20 דקות, לא פחות ולא יותר. אחרת..."
מה אחרת? ניסיתי לחשוב, אבל לא הספקתי כששפריץ של גרגירי חומוס קידם את פניי בעלותי לבמה. שותקתי מפחד ומעלבון. אחר כך התעשתתי, שרתי וכאילו חישבתי במחשב פנימי את 20 הדקות שלי. אלא שכשירדתי מהבמה התברר שטעיתי והייתי על הבמה רק 15. "תחזור. מיד. בחזרה. אין פשרות!!" אמר המנקה, ואני שבתי לבמה מושפל, עשיתי עוד עשר דקות וירדתי.
אחרי ההופעה / עם השנים כבר יש לי פרספקטיבה על המון דברים בחיי, אבל באותו לילה, כשכל הרחובות היו כבר ריקים והסמטאות כמעט שלי, רק קיוויתי שיבוא יום ואופיע בפני קהל שלוש שעות מינימום (אכן זה קרה).
הגעתי הביתה. נכנסתי למיטה וחשתי כאילו הוטל עליי כישוף. אחר כך צללתי לשינה תוך שאני מתעורר כל כמה דקות בקפיצות מפחידות כאלה. זה נקרא תסמונת האחרי, וצריך להרגיע אותה כמו שמרגיעים סוס אחרי המרוץ ומייצרים דיסטנס בינו לבין עצמו והמציאות.
"זהו, זה כל הסיפור", אמרתי לאלעדיק. "יש עוד, אבל בהזדמנות".
"וואו", הגיב, "אבל דע לך שלא יוצא לי מהראש החלום על הצלילה והשנורקל. בפעם הבאה שתעשה בועות אני מבטיח לבוא להציל אותך כמו שמצילים עם, מדינה ואדם".
ברגעים מסובכים כאלה אנחנו חייבים לדעת שהחיים הם בית הספר הכי טוב שיש לנו, חשבתי. וכשציף ציף הקטן עבר לידי בדרכו "לאיזה חוג שמבדיל בין העיקר לטפל" וחיבק עדיין את המדינה חזק־חזק, ראיתי בדמיוני בועות אוויר מתפוצצות כמו שילדים נפלאים עדיין עושים עם סבון.
המטרה: להבין למה גברים כל כך נבהלים מצעקות של נשים. האמצעי: לחזור לילדות
"ככה לא רבים", הוא אומר לי, "איך היא לא מבינה את זה? זה פשוט סוגר אותי לגמרי". הוא שותק ומגרד קצת מאחורי האוזן של הכלבה שלנו, היא מניחה עליו את הראש ומורחת את כל החוטם הענק והרטוב שלה על הג'ינס שלו. זה מרגש אותי. הוא הגיע אלינו במצברוח הכי שחור שיש, לרגע חשבתי שמת לו מישהו במשפחה. ובכל זאת, הוא זכר לעצור לרגע ולתת אהבה לגוש השערות שבהה בו בתקווה ממקומו, מתחת לשולחן.
כלבים הם יצורים מלאי תקווה. הם תמיד מקווים למשהו. שאולי במקרה יש לך חטיף בכיס של המעיל, שאולי הסיבה שבגללה קמת מהכיסא זה לא כדי להביא את המחשב, אלא כי בא לך לצאת איתם לטיול ארוך. הם לא כמו חתולים, שניחנו בציניות בריאה ומלאת בוז של פילוסוף גרמני, ומבינים שהעולם הוא לא כולו נשיקות ומרשמלו. הכלבים הם האופטימיות בהתגלמותה, ואולי בזה הם מזכירים את החבר שלנו שכבר כמה חודשים מקווה שמשהו ישתנה לטובה בזוגיות שלו ושל אשתו.
אבל הפעם הוא כועס עליה באמת. הכל התחיל כשהוא עמד לצאת עם החברים שלו ביום חמישי, כמו תמיד. "אני עולה להתלבש ולצאת", הוא אומר, "ופתאום היא נכנסת לחדר השינה ומתחילה לצרוח עליי. שאני חסר אחריות, שאני לא מתחשב, שכבר מלא זמן היא מרגישה שאני לא רואה אותה ממטר. בשלב מסוים אני מפסיק להקשיב. היא צורחת עליי והידיים שלה מתנופפות באוויר, והעיניים שלה מתות מרוב שהיא רק שונאת אותי כרגע. ואז עידו קורא לי מהחדר, 'אבא, מה קרה לאמא?'. ורק אז היא מפסיקה, כי היא פתאום קולטת ששני הילדים בבית ושומעים אותה". "ואז?" אני שואלת, "מאז אנחנו לא מדברים. אני לא מסוגל לסלוח לה ולא מסוגל אפילו להסתכל עליה. לא אחרי צרחות כאלו".
"מכיר את זה", רן אומר מיד, להפתעתי. "מה?" אני קופצת, "אני לא צורחת עליך אף פעם". ואז, כדי בכל זאת להראות לרועי שאני אישה מודעת שלוקחת אחריות, אני פונה אליו ואומרת, "אני שייכת לסוג שאוגר ואוגר ואז מתפוצץ בפיצוץ אטומי, פעם בשלוש שנים". "אוגרת ומבליגה? את?" רן משועשע, "ומתפוצצת פעם בשלוש שנים? היית מתה! פעם בשלושה חודשים במקרה הטוב. וחוץ מזה, את פשוט לא מבינה איך אני זוכר בגוף כל אחת ואחת מהתפרצויות הזעם שלך".
וזו כבר דרגה חדשה של חוצפה. אני לא זוכרת שום דבר רע שרן עשה לי. על הכל אני סולחת, מה יש לא לסלוח? הוא נאמן לי כמו כתם הלידה שיש לי על הצוואר. חשבתי שגם רן מאמין בשיטת ה"שגר ושכח", והנה מתברר שהוא נוטר לי טינה. בינתיים במטבח שלנו, שהחלונות שלו כבר מכוסים בגשם, רועי ממחיש את הטראומה שגבר מסוגל לחוות ממקצה צרחות לגמרי טבעי בעיניי של אישה. "הווליום שהיא הרשתה לעצמה להגיע אליו", הוא אומר, "הטון הצווחני והגבוה הזה שאני עדיין שומע בראש. אני לא יכול להסתכל עליה מאז, זה כאילו שראיתי צד שלה שאני פשוט לא יכול להשלים איתו. צד אלים".
*
ועכשיו אני קצת כועסת על רועי, שנותן לאשתו כבר שלושה ימים את טיפול השקט הנורא. זו לא מניפולציה, בכל פעם שהוא חוזר הביתה הוא נשבע שהפעם הוא ידבר איתה כרגיל, ובכל פעם מחדש הקול שלו יוצא שטוח, חלול ועם אפס רגש, כאילו שהלב שלו ירד להתחבא במרתף אחרי התקפת הטרור שלה. זה נראה לי לא הוגן, במיוחד שרועי כבר סיפר לנו שלאשתו הייתה סיבה להתרגז ככה. בתחילת השבוע הקטנה שלהם, בת שלוש, חלתה בקורונה. אמנם הם לרוב זוג שוויוני, אבל הפעם הקטנה רצתה רק את אמא, ולכן רעות הייתה היחידה שטיפלה בה, וגם זאת שהתעוררה חמש פעמים בלילה. במקביל, הבכור קינא, אז גם הוא רצה רק את אמא שתעזור לו בשיעורי הבית, ובעוד כל זה קורה רועי לא ממש שם לב שהילדים חונים בדאבל פארקינג על אשתו, והמשיך להתלונן שיש לו כאב ראש ועוד שנייה בטח גם הוא חולה.
בסוף הילדה החלימה, רעות סוף־סוף קיבלה יום חופש, ולכן אפשר להבין למה היא התפוצצה כשראתה את בעלה, שעד עכשיו כאב לו הראש, מדבר כרגיל על יציאת יום החמישי שלו, ואפילו לא טורח לעצור ולהגיד לה: "אני לא אצא הערב, לא אחרי כל מה שעברת השבוע. מגיע לך לנוח".
האמת? הייתי הורגת אותו אם הייתי היא. לבן זוג אמורה להיות ידיעה פנימית של תן וקח, מין מאזן כזה שכולו רשום בלב של מתי הגיע תורי לעשות כיף ומתי היא הרוויחה את תורה לאוויר. רשימה שמבוססת על הגינות ונדיבות.
ועכשיו אני קצת כועסת על רועי, שנותן לאשתו כבר שלושה ימים את טיפול השקט הנורא. בכל פעם שהוא חוזר הביתה הוא נשבע שהפעם הוא ידבר איתה כרגיל, ובכל פעם מחדש הקול שלו יוצא שטוח, כאילו שהלב שלו ירד להתחבא במרתף אחרי התקפת הטרור שלה
"בסדר", רועי אומר, "אבל היא צעקה עליי כמו שבחיים היא לא הרשתה לעצמה. אלף פעם אמרתי לה שיש דבר אחד שאני לא מוכן לקבל בבית שלי. צעקות. לא מוכן שיצעקו עליי, לא מוכן לצעוק בחזרה, לא מוכן שהילדים שלי יגדלו ככה". הוא נראה כל כך עצוב כשהוא מדבר שאני ישר נזכרת איך הוא סיפר לנו על אמא שלו, שכעסה על אבא שלו שלא פירנס מספיק יפה. איך היא הייתה צורחת עליו, בכאלו דציבלים שרועי פשוט היה מתחבא מתחת לשמיכה ורועד. "מה זה להגיד, 'בבית שלי לא יהיו צעקות'?" אני אומרת לו, "אני מבינה שסבלת בילדות מהצרחות של אמא שלך, אבל זה לא תירוץ לבקש מהאישה שלך, שלא דומה לה בשיט, להיות קדושה שקטה שעושה אומממ".
"את לא מבינה", רן אומר, "גברים לוקחים את זה קשה כשהאישה שלהם צועקת". "ונשים, מה?" אני כועסת על ההכללה, "הן לא נעלבות כשהגבר שלהן צורח עליהן?". רועי והוא מחליפים ביניהם מבט כזה של "בדיוק". לוקח לי זמן להבין. מתי בפעם האחרונה רן צרח עליי? מתי במהלך חיי בן זוג שאג עליי? אולי אני בת מזל, אבל זה לא קרה לי כמעט. היחיד שהרשה לעצמו לצרוח עליי זכה מיד לתואר "הבן אלף המתעלל והמסוכן". נפרדתי ממנו מיד.
*
אני חושבת שהיום רוב הגברים מודעים לכמה זה נורא להיות אלים נגד נשים, ולכן, הם ממדרים ומנטרים את היצר הכועס והחייתי שלהם. כלומר, רוב בני ה־40 הפמיניסטים והחמודים שאני מכירה לא יעלו על דעתם לצרוח על אישה, ובטח־ובטח שלא על האישה שלהם.
גם החברה שלי, שעומדת על סף גירושים מתלוננת על המעשים של הבעל שלה שאיכשהו אף פעם לא היה שם בשבילה, או על הדרך שבה הוא גרם לה להרגיש מרירה ומכבה שמחות. אבל "הדרך שבה הוא גורם לי" זה מושג שקוף וחמקמק; מה היה קורה אם הוא היה עומד ושואג עליה: "אני לא מאמין שאת שוב יוצאת לבלות עם החברות המטומטמות שלך ומשאירה אותי כמו איזה עבד בבית הזה! אין לך טיפה רגישות אליי, את אטומה ואגואיסטית!". כמה מהר הפסיכולוגית של החברה שלי הייתה אומרת לה שיש פה גבר אלים שכל כולו נורה אדומה? ולא סתם שמתי את המילים האלו בפה שלו, אלו בערך המילים שרעות צרחה על רועי. זה תקין אצל אישה, אבל בלתי נסלח כשגבר עומד ושואג, "אני אצא מפה ולא תראי אותי יותר", על אישה שמתכווצת.
בעוד הגברים מבינים שחבוי בהם נשק לא חוקי שאסור להם להוציא אם הם לא רוצים לצאת מתעללים, נשים רבות ממשיכות כרגיל, כלומר, לא רואות שום בעיה במטר של צרחות פעם בירח כחול. אחרי הכל, אנחנו לא החשודות המיידיות בנטייה לאלימות בעולם הזה.
רק שעכשיו אני יושבת במטבח עם גבר שנפגע הכי עמוק מהצעקות של אשתו. והוא לא הראשון שראיתי שמגיב ככה. אולי לצעוק על האהוב שלך, גם כשאת אישה, זה פשוט אלים? "יש את הפחד של הגבר מהסצנה של האישה", רן אומר, "שהיא תצרח ותשתולל ותבכה ואתה לא תדע מה לעשות. הזואולוג המפורסם דזמונד מוריס אמר פעם שלאישה יש יכולת ביולוגית לצרוח גבוה וחזק יותר כי היא חלשה יותר פיזית וצריכה להזעיק עזרה אם יתקיפו אותה". הוא מסביר לי שהקול הזה של האישה, מנפץ הזגוגיות, מכניס גברים ישר למצוקה. "זה כאילו משבית לנו את כל השעונים ואנחנו נכנסים למשולש ברמודה של הגבר", הוא אומר, "התדר זר לנו, הגובה של הצווחות מאותת לנו מצוקה של האישה שאין לנו מושג איך לעזור לה איתה, זו לא השפה שלנו".
החברות שלי ואני מדברות רגשית שוטפת, אני מכירה את כל הרגשות שלהן ויודעת לבקבק אותם כמו בושם או יין. חברה יכולה להגיד לי, "זוכרת את מה שהרגשתי עם נועם הברמן כשהייתי בת 20?" ואני ישר אדע בדיוק על איזה רגש היא מדברת, הזנחה רגשית עם כמה תווים תחתונים וחמצמצים של "יש משהו פגום במיניות שלי". אחרי שדיסקסתי את הרגשות שלי במשך שנים עם החברות שלי, יש לי ביטחון מוחלט בזכות להרגיש כל מה שבא לי להרגיש. אין תחושה אחת שהן לא נתנו לה מיד לגיטימציה. לא כמו רן, שיכול להתחיל להסביר לי למה הוא התעצבן עליי בטון טיפה תקיף, אבל אז מסתכל עליי, רואה שהשפה התחתונה שלי רועדת ומיד מתבלבל. אף אחד לא לימד אותו שהרגשות שלו לגיטימיים, ועכשיו הוא רואה אותי עוד שנייה מתפרקת כי הרשה לעצמו לומר אותם.
נשים צועקות כשהן מרגישות שלא שומעים את הקול שלהן. שלא רואים אותן. יש כל כך הרבה מרירות מצטברת בעבודת האישה השקופה, אבל חינכו אותנו לא להיות ביצ'יות, לא להעיר הערות קטנות וחמוצות. להיות ילדה טובה ולעשות את העבודה שצריך לעשות. "תאמיני לי", רועי אומר, "אם רק נשים היו יודעות כמה אנחנו נעלבים מהתקפי הצעקות האלו". ואני חושבת שרעות הרגישה שלא רואים אותה ושזה לא פיר, אז היא גרמה גם לו להרגיש איך זה לשבת שם כאילו שאתה לא קיים, כשמי שמולך עושה מה שבא לו - ומתפרע.
על הבן שהשתחרר, על הבת שמתגייסת, ועל הרגע שבו מתחיל הפקפוק המוסרי
שלושה אירועים הצליחו להסתבך לי זה בזה, למרות שכל אחד מהם התפתח עצמונית. ואלה הם: הבת הקטנה, קטנה מאוד, קטנה כל כך שזה לא בסדר שאני שולחת אותה למכולת לחצות כביש לבד, התגייסה. הבן הגדול, גדול מאוד, שלומד כרגע במסלול ישיר "נחת לאמא" בחו"ל, הגיע לביקור מולדת בין הסמסטרים. והשלישי – שאפשר לכנות אותו אירוע מתגלגל – גוססת לי המולדת.
וכך קרה שלפני שבועיים, בשבת בערב, כשהקטנה הייתה בעיצומה של מסיבת הפתעה שהכינו לה החברות לקראת הגיוס והמרכזית הודיעה שהיא תגיע להפגנה עם החבר, נוצר לבכור ולי – לא יודעת אחרי כמה זמן, אולי חצי שנה - זמן של יחדנס. "שנלך?" הוא שאל. לא חקרתי במופלא, לא שאלתי אם כל החברים שלו מורדמים ומונשמים שהוא הידרדר עד לפת לחם של בילוי במחיצתי, רק מיהרתי לומר באדישות: "כן".
"רגע, אני רוצה להכין שלט", הוא נזכר בדלת. "בשמחה", השבתי. יזמית קרטונים זו אני. סקירה מהירה ותוך רגע כבר הורדתי את קופסת הקורנפלקס תרנגול מהמדף, שלפתי את שקית הדגנים והחזרתי את הקופסה לתקופת הדו־ממד שלה. "שוט", אמרתי. אבל מתברר שֶשֵש שנים כלוחם וכקצין קרבי, בהן היה מנוע מלהשתתף בהפגנות, שיבשו לו את מיומנות הסלוגן. הוא נראה אבוד.
"אני יודע מה אני רוצה לומר, אבל אני לא יודע איך הופכים את זה למשפט", הוא אמר. "אני אעזור לך", אמרתי, "מה אתה רוצה להגיד?". הוא היסס. ראיתי שהוא מנסה לחלץ גוש כלשהו מהגרון. לבסוף הוא לקח את הלורד השחור מהיד שלי ורכן מעל הקורנפלקס. "תעזבי, לא חשוב", הוא אמר אחרי שניות ארוכות, "אנחנו נאחר".
*
מול הנאום של בוגי יעלון – "אני, משה יעלון, מספר אישי 2057989" – בצפיפות הגדולה, בדוחק, זיהיתי פוטנציאל הידבקות. חיבקתי את הבן שלי מאחור והנחתי את ראשי על כתפו. "אני", אמר בוגי בטון של מדליק משואות, "שזכיתי להתנדב לצנחנים והסתערתי מול פני אויב לא פעם..." על המסך הענק התלוי בעזריאלי, הדוגמנית נטע אלחימיסטר עמדה חצי עירומה ומטרייה בידה. לא הצלחתי להבין מה בדיוק היא מדגמנת. "...ואיתי הסתערו ספרדים ואשכנזים, דתיים ולא דתיים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים, ערבים נוצרים ומוסלמים, מצביעי ימין ושמאל. נפצעתי, איבדתי חברים, מפקדים, פקודים ובני משפחה".
אף פעם לא חיבבתי את בוגי יעלון, איש הצבא שהכי דומה לרואה חשבון שאי פעם נולד. עוד מהימים שהיה נץ מוחלט וביכה את פינוי חומש. "אהה, הבנתי, זה מותג ביוטי", אמרתי לבן שלי, "היא מפרסמת מוצר שיזוף לחורף". הבן שלי לא זז. רואה החשבון עם פני הסנאי המשיך להפנט אותו ולהפריע לי לא להקשיב. אוח, די, שיעלו כבר נואם אחר, אני לא אוהבת מורשת קרב. "אני מעיד בזאת, מתוקף ניסיוני הפיקודי, שאם חלילה תצלח מזימת העבריינים וישראל תהפוך לדיקטטורה – לא יזנקו יותר הרבבות אל האש, וישראל האהובה שלנו תהיה בסכנה קיומית". הבן שלי הסתובב אליי, "זה פחות או יותר מה שרציתי לכתוב בשלט", אמר בעיניים לחות. ועוד אמר: "יש שתי קבוצות שאני לא מפסיק לחשוב עליהן. האחת - כל אותם אנשים דתיים מתונים שלקחו להם את האלוהים, והשנייה - הורים שכולים".
*
ביום ראשון, אחרי לילה ללא שינה, הספקתי לדחוף לתוך המזוודה, שממנה השתרבבו בגדים תרמיים וגאדג'טים בצבע זית, עוד כמה שקיות ממתקים לפני שהערתי את כולם ונסענו לבקו"ם. בהשפעת אחיה, גם התינוקת שלי מתגייסת לשירות "משמעותי". משמעותי בעיקר לסכסוך הפנימי שלי. "הלוואי שתכף יסגרו את הצבא בפני נשים וישלחו אותן הביתה לבשל וללדת, כמו בכל מדינה פונדמנטליסטית נורמלית", אמרתי אחרי שנפרדנו ממנה והיא עלתה על האוטובוס.
"אני מלחמת אזרחים", כתב המשורר והלוחם חיים גורי, "ומחציתי יורה את אחרוניה אל קירות המנוצחים, בית דין שדה, העובד במשמרות, ושם אורות לא דועכים". כולם מדברים עכשיו על הקרע בעם. על הפילוג, על מלחמת האחים ועל שבירת הכלים. אבל על הכאב שנושא בתוכו כל מי שמתקשה להחזיק את שברי הציונות שלו עכשיו לא מדברים בכלל. והרי עומק הסכסוך הפנימי הוא לא פחות מייסר. זה מוסרי לשלוח היום ילדה לצבא, שואלת מחציתי.
אף פעם לא הייתה לי תשובה טובה לשאלה, איך אפשר לקיים את ה"יהודית" עם ה"דמוקרטית". גם במגילת העצמאות - יופי של טקסט - יש חזון אבל לא פתרון. שם כנראה - בניסיון לחבר את שתיהן - התחיל כל הבלגן.
נדמה לי שלכל אחת שהמדינה כואבת לה, יש את הרגע הזה על פני ציר הזמן הישראלי, שבו התחילה אצלה מלחמת אזרחים פנימית - הפקפוק המוסרי מול ההצדקה ההיסטורית. אולי לא בקרב האוחזים בקצוות האידיאולוגיים - השמאל הפוסט־ציוני מחד, או הסמוטריצ'ים מנגד - אבל אצל רובנו.
אני זוכרת הרבה מאוד רגעים שבהם חשתי את מלחמת האזרחים הפנימית שלי. רגעים שאמרתי, די, אי־אפשר לשאת את זה יותר, מה זה "חוק הלאום" לעזאזל? ואז הלכתי להפגין, וצעקתי "גזענות", ונשאתי את זה.
יום אחד, כשהוא עדיין טירון, מתקשר אליי הבכור מהבסיס ומספר לי שהמחלקה שלו נקראה לאבטח את "ריצת האבות בחברון" – אירוע מתנחלי מטורלל של ניקור עיניים ועליונות יהודית. אני זוכרת שאמרתי לו בטלפון, "תקשיב לי טוב. אם יקרה לך שם משהו, אני נשבעת לך שעוד לפני שאני אמות מעצב, אני אמות מכעס. אני פשוט אתפוצץ". מי היה מאמין שיום יבוא ואני אמצא את עצמי באותו מחנה אידיאולוגי של בוגי יעלון, שהיה באותה תקופה שר הביטחון בממשלת נתניהו.
*
אתמול אספתי את החיילת שלי מהרכבת. לראות אותה על מדים בפעם הראשונה היה כמו לראות חייזר. מישהו החליף לי את הגור בוונדר־וומן, ותוך יום, כל הסלנג הצבאי שנשטף מהבית עם נסיעתו של הבן חזר בתנופה להשאיר לי בוץ על הנשמה.
אבל אני לא רוצה בוץ. אני רוצה לחוש גאווה, לא רק על הילדה - כפרה על החוזק והנחישות - אלא גם על הגיוס עצמו. מותר לי? זה הרי לא מובן מאליו היום, חצי מחברותיה לא מתגייסות, למה לעזאזל היא כן?
7 צפייה בגלריה
"הלוואי שתכף יסגרו את הצבא בפני נשים וישלחו אותן הביתה לבשל וללדת, כמו בכל מדינה פונדמנטליסטית נורמלית", אמרתי אחרי שנפרדנו ממנה
(איור: דניאלה לונדון דקל)
עם הבן, רוב הזמן, עוד חשתי גאווה - "כוחנו באחדותנו", "שוויון בנטל", "מדינה קטנה מוקפת אויבים" וכל זה. שם עוד הצלחתי. אבל כשכך נראית ההנהגה וכל אלה הם פני המדינה, איך אפשר? ורק על זה, רק על זה שלקחו לי את הגאווה, שהיא הקביים, ההצדקה, הדבר היחיד שעומד בבסיס היכולת לשאת את הלאמתם של הילדים וחטיפתם למען המולדת - אני לא אסלח להם.
אתה יודע שמשהו בך השתנה, כשעל חוף קסום בסרי–לנקה מחשבותיך נתונות לקוף מקומי שבוי
הואיל ואני בומר וקצת מיושן באופן כללי - כנראה גם בגלל שגדלתי בחברה שקידשה ערכים אחרים - אני צריך לעבוד על עצמי כל הזמן כדי לא לזלזל ולקחת ברצינות את האזהרות על כדור הארץ, שמתחמם והולך קיבינימט. זה קטע מבאס, תדעו לכם. אני ממש רוצה להיות בצד של הטובים, בצד הנכון, אבל אני צריך לחפור די עמוק בתוכי כדי להרגיש משהו מהעוצמות שיש כאלה שחשים כלפי הסכנות לכדור הארץ. כאילו, רק אחרי עשרה פאנצ'ים שעולים לי אני מצליח לחשוב בבהירות, ולא כמו איזה טראמפ. עד כאן החדשות הרעות. החדשות הטובות הן, שהשבוע שמתי לב שלמרות הכל מתחולל בי איזה שינוי. שהתודעה שלי בכל זאת הפנימה משהו. אמנם בתחום שבו קל יותר להזדהות, בעלי חיים, ועדיין, משהו זז. וזה קרה לי בסרי־לנקה.
ראיתי על החוף אדם מקומי עם קוף קשור אליו. הוא נתן לאנשים להצטלם עם הקוף תמורת תשלום, ואני הסתכלתי על הקוף כמעט בדמעות. ריחמתי עליו מאוד. שאלתי את הבחור כמה כסף הוא רוצה בשביל הקוף. אמרתי לו שאני לא רוצה תמונה, אני רוצה את הקוף. אשלם לך ואשחרר אותו ביער. האיש ברח ממני, אבל כשסיפרתי לאפרת על הקוף המסכן, על הפנים העצובות שלו, היא שאלה אותי למה כשהיינו בטנזניה לפני כעשור זה לא כל כך הפריע לי. ונזכרתי שוואלה, גם שם היו על החוף כמה שהסתובבו עם קוף קשור ברצועה וזה באמת לא ממש הטריד אותי. כנראה חשבתי אז שאוקיי, בישראל אנשים מגדלים כלב, ופה מגדלים קוף. מה כבר קרה?
*
היום אני חושב אחרת. מרגיש אחרת. אני רואה פה איזו מלכודת תיירים אידיוטית עם צבי ים ולא נהנה. לא בגלל שזו מלכודת תיירים, זה דווקא מהדברים שמצחיקים אותי תמיד, אלא כי אני מסתכל על צבי הים האומללים בבריכות הקטנות, ומרגיש שהם לא צריכים להיות שם. ולא, השקר של המדריך שמספר שזה בית חולים שבו הם מטפלים בצבי ים חולים ופצועים, לא ממש עוזר לי. מה שנקרא, רמת אמינות: דרעי פורש מהחיים הפוליטיים.
וזה לא שאני מצפה לאיזו מדליה מגרטה תונברג, אבל אשכרה בעבר לא ממש שמתי לב לדברים האלה. הייתי רואה אנשים שמצטלמים על פיל בתאילנד ואומר, אוקיי, נו, זה מה שעושים פה. היום אני אשכרה חושב רק על מה שעובר הפיל.
אז הדרך לצמחונות ולקיימות וכל הג'אז הזה רחוקה עדיין בטירוף, ואני ממש לא מספר לכם פה שגיליתי את האור. אבל כן, שמחתי לראות שנקודת המבט שלי בכל זאת משתנה ודינמית. אני אמנם בומר, אבל בומר עם פוטנציאל כלשהו להפנים בכל זאת מעט מרוח התקופה.
*
אנחנו בסרי־לנקה כעת, אם טרם אמרתי. חברה מסחרית לקחה אותי להופיע כאן, אז באתי עם אפרת. אנחנו פותחים כעת את חגיגות ה־25 שנה להיכרותנו, אז זה בא לנו בטוב. מה שלא בא בטוב אלה הפיגועים כמובן, שתפסו אותנו כאן וגרמו לי לקנא בתיירים ממדינות אחרות, שלא מכירים כנראה את הרגע הזה שיש לנו הישראלים בחו"ל, שבו אנחנו יוצאים מהים ורואים את הפושים, ואז המועקה תופסת לנו את הקרביים ומתחילות השיחות לארץ ולילדים. אולי אני מפספס משהו, אבל לאוסטרלי פה במלון יש חוויה שבכלל מזכירה דבר כזה? מתקשרים אליו ומספרים לו שמה, שאיזה קנגורו נדרס?
מצד שני, כשאנחנו יושבים בבית חב"ד בסעודת שבת, ומעל מאה ישראלים שהגיעו לפה לגלוש ולטייל באים לעשות קידוש יחד, אני חושב לעצמי שאמנם האוסטרלי לא צריך לדאוג כמונו למדינה שלו, אבל לו גם אין רגע כזה שהוא כל כך ישראלי כמו הקידוש בסרי־לנקה. והרי פה בקידוש אין מחלוקות ואין ויכוחים ואין מפלגות, אבל יש באמת איזה טוב משותף, צעירים שנמצאים במזרח כבר כמה חודשים מגיעים לרגע להרגיש בית, והרב לא משלה את עצמו שמישהו פה חוזר בתשובה. הוא רק מבקש בנימוס ובחיוך לא לצלם אותו כשהוא עושה קידוש, ומיד מרים לחיים.
*
החבר'ה בסרי־לנקה ניסו לשכנע אותי לגלוש, וזה היה הגיוני. לא כמו לגלוש בווייפי, אבל הגיוני. לא גלשתי בסוף, כי רבים מאלה שבבוקר אמרו לי לבוא לגלוש צלעו בצהריים במלון, וגם כי לא הצלחתי עד הסוף להבין מה כה נשגב בעשר השניות האלה על הגל, שבשבילן אני צריך להתענות עם הגלשן מהלובי למים. כשהסתכלנו על הגולשים מרחוק, אפרת שאלה אותי אם אפשר פשוט לשכב על גלשן בלי לעמוד עליו, כי הקפיצה נראית קשה. עניתי לה שאפשר פשוט לשכב על הספה במלון.
*
אבל מה שבאמת לקחתי איתי מסרי־לנקה זה לא את החופים המקסימים, אלא שני רגעים של חסד. הם קטנים, אפשר היה לתת להם לחלוף ביעף ולהתפנות לצער התקופה, אבל בחרתי להתבונן בהם, לתת להם להתפשט בתודעה ולשמח את הלב. הרגע הראשון היה כשהלכנו בחוף, וראינו חורים כאלה מוזרים בחול. שאלנו איזה ילד שישב עם אמו לפשרם, והוא ענה לנו משהו בסינהלית ולא הבנו. הראיתי לו בגוגל תמונה של נחש, והוא אמר שלא. הראיתי לו תמונה של כלב, והוא אמר שלא. ואז הוא לקח מקל, וצייר לי במשך דקות ארוכות ומרתקות על החול את הסרטן הכי יפה שראיתי בחיים שלי. הוא שירטט על החול פשוט סרטן מושלם, מפורט ויפהפה, כדי שאדע ממה החורים. ראיתי ציורי חיות בחיי, אבל נדמה לי שאם אזכור אחד בלבד מכל אלה שראיתי יהיה זה הציור הזה, שצייר עבורי עם ענף בחול ילד בן תשע על החוף בסרי־לנקה.
הרגע השני היה בארוחת בוקר במלון. אפרת הוציאה מהתיק לחם וטחינה שהביאה מישראל, ויחד עם ירקות וביצה קשה של הבופה, הרכיבה לה ארוחה כשרה. שתינו קפה ושוחחנו, עד שלפתע ניגש אלינו בחור חמוד ופנה אלינו בעברית קצת רצוצה. “שלום לכם”, הוא אמר, “לא הייתי המון שנים בישראל, אני גר בקייב ויש לי בקשה מוזרה: אפשר קצת טחינה? לא אכלתי טחינה מישראל כל כך המון שנים”. הבאנו לו את כל הבקבוק, והבטתי בו הולך לשולחן שלו ומחזיק את הטחינה כאילו הוא אוחז תינוק, כאילו קיבל פיסה מהארץ שלנו, המדממת אך אהובה כל כך, פיסה מאיזו ילדות שהייתה לו ואיננה עוד.
שבת שלום.
