מיתוס הבריאה של קרטיס ג'קסון השלישי הוא כזה שאי אפשר להתחרות בו. בדרכו להפוך ל-50 סנט, אחד הקולות הדומיננטיים והרווחיים ביותר בסצנת הראפ וההיפ הופ של תחילת שנות האלפיים, הוא עבר שנות ילדות והתבגרות קשוחות במיוחד. רגע לפני ששחרר את אלבום הבכורה שלו הוא הותקף ונורה לא פחות מתשע פעמים, והכדורים שלא הצליחו לגמור אותו - כמעט וחיסלו לו את הקריירה. אלא שדווקא אחרי שחוזה ההקלטות שלו בוטל ונדמה היה שהטרנספורמציה מסוחר סמים לראפר כבר לא תתממש - הוא הוציא את אחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר בהיסטוריה של הז'אנר (וממש לא רק בו). במובן מסוים, המיתוס הזה - של להצליח לקום מחדש מכל התרסקות - מאפיין את הקריירה שלו עד היום.
50 סנט מבצע את P.I.M.P ו-Candy Shop בפריז
(קרדיט: הגר בוחבוט)
אם היה לנו חצי דולר על כל פעם ש-50 סנט הוכרז כגמור, מחוק, בלתי רלוונטי או סתם "לשעבר" - כבר היינו מתעשרים (או מתים בדרך לשם). בכל זאת, ממש כמו מיתוס הבריאה שלו עצמו, הוא קם על הרגליים כל פעם מחדש ועושה את זה באופן מעורר השתאות כמעט. כשהיצירה המוזיקלית דשדשה הוא המציא את עצמו מחדש כמשקיע ואיש עסקים. כשהכסף הגדול נגמר הוא הפך ליוצר טלוויזיה. כש-Power שלו הפכה לתופעה טלוויזיונית - שנייה רק ל"משחקי הכס" מבחינת אחוזי צפייה בכבלים בארצות הברית - והצליחה להביא מאסות של צופים שחורים ולטינים, הוא קיבל גם כוכב בשדרת הכוכבים המפורסמת. ואז הגיע מופע המחצית של הסופרבול ונתן את החותמת הסופית.
כמעט שני עשורים חלפו מאז אלבום הבכורה של 50 סנט וההצלחה הבלתי נתפסת שהגיעה איתו, והשנים ניכרות - אבל בקטע טוב. אמש (ו'), מול 14 אלף איש ואישה ב-Accor Arena שבפריז, נראה שהוא סוף-סוף בפוקוס. מחייך כמעט כל הערב, תקשורתי, משליך מגבות מיוזעות לקהל באופן תדיר ומחזיק את הבמה עם כריזמה שקשה לפספס. הוא בא לעבוד, אין משחקים. הסטליסט מהודק לרמת השניות - אין רגע אחד מבוזבז על הבמה, וניכר שהוא נבנה ככה כדי להספיק כמה שיותר. לפנק.
אם לשפוט לפי חתך הגילים בקהל - גם 25 שנות קריירה עוד לא הפכו אותו לבלתי רלוונטי. זו לא עוד הופעת נוסטלגיה של מוזיקאי שטוחן עצמו לדעת. זה סוג של גלגול חדש. כן, יש להיטים כמוIn da Club ו-Candy Shop שיצליחו להזיז גם גופות, אבל ג'קסון, מגובה בגרין לייט גאנג שלו, החזיק את האווירה ואת המתח בארנה גבוהים לכל אורך הערב, נותן טיפול עשרת אלפים לכל אחד מהקטעים בסטליסט - ולא ממש משנה אם מדובר בלהיט משנה קריירה או בשיר קצת פחות מעורר. ג'קסון נתן ערב מוקפד למדי. בלי נפילות וזליגות, בלי רגעים מתים, בלי מלמולים ופדיחות. הוא בוגר ובשל, ויותר מזה - מחויך ומרוכך, ורואים את זה מהדקה הראשונה של תחילת ההופעה ועד שעוזבים את האולם.
נוטרי הטינה עוד זוכרים את המופע הלא לגמרי מוצלח שלו בישראל ב-2006. הילד היה אז בן 30, רגע אחרי שטיפס לפסגה הכי גבוהה של ההיפ-הופ העולמי, מכר אלבומים במיליונים, קיבל 14 מועמדויות לגראמי (אבל זכה רק בפסלון אחד) והכניס להיט אחרי להיט לטופ של המצעדים והרשימות. בחודש הבא, בערך שעה אחרי שיחתום את ערב המופע השני שלו בישראל (הוא יופיע בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב ב-4 וב-5 ביולי), ובכך גם את הסיבוב האירופאי הנוכחי, הוא יחגוג 47. 17 השנים שעברו מאז ההופעה הקודמת שלו פה, שנים של הצלחות וכישלונות, של ניסיונות ואכזבות, של התרחבות לתחומים חדשים ושל להמציא את עצמו מחדש, עושות לו רק טוב. את הפניקס הזה, כך מתברר, אי-אפשר להטביע בחול.
הכותבת הייתה אורחת במופע מטעם חברת אייזק הפקות.
