בניגוד לציטוט הידוע של טולסטוי, הסדרות המוצלחות בטלוויזיה מוצלחות כל אחת בדרכן אבל הסדרות האומללות, אומללות באופנים מאוד דומים. הגלגול הטלוויזיוני של "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", הסרט המצליח מסוף המילניום שאמזון פריים הפכה לסדרה בת עשרה פרקים, משתייך למרבה הצער לקבוצה השנייה. למעשה הוא כל כך עגום ומשעמם שהוא אפילו לא יצלח צפייה אירונית ומודעת לעצמה כסוג של פארודיה טראשית - שלא לדבר על יצירת חוויית אימה או מתח.
הסדרה "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" היא למעשה גרסה מחודשת לספרה של לויס דאנקן, שיצא ב- 1973 תחת אותו שם. שרה גודמן, שאחראית על העיבוד הטלוויזיוני, לקחה את הסיפור המקורי, שינתה את הדמויות ומיקמה אותו בתקופה הנוכחית. עדיין מדובר בחבורת בני נוער שמנסים להסתיר הריגה וברוצח מסתורי שנוקם בהם, אבל העלילה מתרחש תמשום מה בהוואי (יש מי שיטען שמדובר באילוצי קורונה), עובדה שאין לה שום הצדקה בסדרה, והנרצח בתאונה שמאתחלת את הבלגן הוא לא דייג עלום אלא אחת משתי תאומות זהות (מדיסון אייסמן בתפקיד כפול) שמתגוררות על האי ונמנות עם חבורת המתבגרים.
החולשה העיקרית של "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" נובעת כנראה מעצם ההחלטה השגויה לעבד את הסרט לסדרה. מאה הדקות של הסרט המקורי הספיקו בהחלט לעלילה המדממת שהשתרעה לאורכו. גודמן לא הטריחה את עצמה בחישובים, ומילאה את זמן המסך הנוסף בחומרים אחרים, שהקשר בינם ובין הז'אנר והסיפור נראה קלוש במקרה הטוב. וכך, במקום לייצר עלילה מהודקת ורוויית פלצות קיבלנו מעין דרמה פסיכולוגית רדודה על בני נוער שלא מפספסת אף קלישאה. כאילו מישהו כינס בחדר הכותבים חבורת בומרים שכתבה נוער שטחי, שמכור לסמים קשים בקז'ואל (בני 18, כן?), עושה סקס בשלישיות כאילו אין מחר וכל מה שמעניין אותו זה הפוסט הבא באינסטה. "אופוריה" סטייל, אבל בלי התוכן. אני רוצה מאוד להאמין שאת הטקסטים שהכניסו להם לפה כתבו אלף קופים עם מכונות כתיבה, ולא בן אדם אמיתי עם עבודה אמיתית בטלוויזיה.
מי שיחפש ב"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" אדרנלין של אימה ודם לא יצא מסופק. גודמן לא מצליחה להכניס חיים בעלילה שלה (הטוויסט המשמעותי מגיע בסוף הפרק הראשון, והוא קשור, ספוילר, בתאומות. לא משהו שטירון טלנובלות לא היה צופה). לא יעזרו גם הפלאשבקים הנואשים שמנסים להעניק לדמויות אישיות מורכבת (או אישיות כלשהי), הרמזים המטעים שמושלכים באקראיות, המוזיקה המאיימת והדיאלוגים שמאכילים את הצופה בכפית. בולטים בהיעדרם: רפרנסים או קריצות לסרט המצליח, שיש לו תרומה משמעותית בחזרתו של הז'אנר לקולנוע, ולו כדי לעורר תגובה נוסטלגית או להזכיר לנו במה אנחנו צופים. כשדאנקן צפתה בגרסה הקולנועית הראשונה של הספר שלה היא נחנקה מהפופקורן כשהבינה כמה קיצוניים הפכו הסקס והאלימות. אני לא רוצה לדמיין מה הייתה חושבת על הסדרה.
קשה להאמין שששת הפרקים הנותרים, שישוחררו בקצב של אד לשבוע, יצליחו לעשות את הבלתי סביר ולהפוך סדרה מגושמת ומפוהקת לסדרת אימה מהפנטת. עד אז, אם אתם עדיין זקוקים למנת הבלהות שלכם, חכו לסרט החמישי בסדרת "צעקה" שיוצא ממש אוטוטו, עם השחקנים המקוריים. ככה או ככה, "אני יודעת מה עשית בקיץ האחרון" לא תחמם אתכם בחורף הבא.
