מאות אנשים הגיעו ללוויה של איש הטלוויזיה מודי בר-און, שהובא למנוחות בבית העלמין האזרחי מנוחה נכונה בראשון לציון. בר-און, שהלך לעולמו אתמול (ב') בגיל 59 לאחר מאבק של מספר חודשים במחלת הסרטן, הותיר אחריו את אשתו מיקה ושתי בנותיו, נטלי וצוף.
"יותר מכל דבר אחר, יותר מהשנינות, הוורקוהוליות והצחוקים, עצבים או כישרון או רגישות, יותר מכל נרטיב אחר שאפשר לתאר דרכו את החיים של אבא - הסיפור של אבא שלנו הוא סיפור של אהבה", ספדה בתו, צוף. "סיפור אהבה שהתחיל ביום ירושלים אחד בקיבוץ קדרים 'הקיבוץ המופרט הראשון בישראל', כמו שאבא היה אומר בגאווה, ונמשך בדיוק 40 שנה. בהרבה מובנים היה כבר עייף, אבל הוא נלחם להיות איתנו עד התאריך הזה, וכמעט עד חג שבועות, החג המשפחתי שלנו בו פגש את אמא שלי ויותר מאוחר התחתן איתה, ומאז לא יכל להיפרד ממנה. יש משהו פתטי ומרגש בלראות גבר בן כמעט 60 שאשתו נוסעת לחו"ל לשבועיים, והוא חייב לדבר איתה כל יום בטלפון כי הוא כל כך מתגעגע. למרות השוני והקשיים הבטיח להיות חבר שלה לתמיד וקיים. הרבה אנשים מכירים אותך מהטלוויזיה, מהעבודה, כחבר או כאבא הכי טוב, אוהב, תומך, שאפשר לדבר איתו שיחות עומק וגם סתם לרכל עם אנשים בעיר ולהשחיר. אבא שיבוא לאסוף באמצע הלילה בלי הסבר, אבל לא יחסוך בביקורת אם חושב שצריך. איש כריזמטי, מעצבן לעיתים ופרפקציוניסט כל הזמן שמתיש את הסביבה ובסוף תמיד מודים לו. ויחד עם כל האמיתות האלה, אבא היה עם אמא שלי שטיפלה בו, הכילה אותו עם השיגעונות שלו כמו שרובנו יכולים רק לחלום, עד היום, שעה, שנייה אחרונה וכך גם רגעיו האחרונים. כל מה שרצה זה להיות עוד רגע בזרועותיה של אהבת חייו מאז ועד היום. וככה זה היה - ברגע קטן מסתיים לו סיפור אהבה גדול. זהו, אין סוף לדברים האלה. רק אגיד שבלתי נתפס שאתה איננו. אוהבות אותך, אתה תמיד איתנו בלב, בראש ובכל מקום. יהי זכרך ברוך".
צוף, בתו של מודי בר-און, סופדת לו
(צילום: אריק מרמור)
בתו נטלי ספדה לאביה גם היא: "זיכרונות שעיצבו את דמותו של אבא בתודעתי הם זיכרונות של סאונד. אני מנסה להירדם, והוא יושב מעברו השני של הקיר בדירת שני החדרים שלנו בתל אביב. הוא מקליט באמצע הלילה בחירוף נפש. חורש בעל פה משפטים שהוא משחיז כמו סכיני קרב, ומעדן כמו ענני סוכר. השנים חלפו והטכנולוגיות התפתחו אבל אבא המשיך לקשר בין מילים באופנים המופלאים ביותר. 'איך הוא עושה את זה?', חשבתי לעצמי. איך יש לו את המסירות, האכפתיות והתשוקה? כנראה כי הוא פשוט אהב כל כך חזק. כמו שצוף כתבה, הסיפור של אבא שלי היה סיפור של אהבה, אהבה עזה בוערת בלתי מתפשרת. כמו ילד שרק למד לאהוב. אבא אהב הכי חזק בעולם את המשפחה שלנו, והכי חזק בעולם את הפועל חיפה ואת השחייה בבריכה, כתיבה, מצלמה וגם מיץ ענבים, קפה, טחינה וריח של כלור ואקונומיקה. בסופו של דבר היסוד שלו היה יסוד אוהב. תמיד היה מחויב באופן אבסולוטי ויותר מהכול אהב לאהוב. המפגש הכי טהור היה דרך היצירה - כמה היה כיף להיכנס ללמוד, להרגיש שלרעיונות שלך יש מקום. הוא תמיד הביא את המקסימום וציפה לכך גם מהצד השני. גם כשלכל העולם היה ברור שהוא עושה עבודה מדהימה - הוא היה עסוק במה יכול היה להיות יותר טוב. זו סיבה שהיה כל כך מוכשר בכל דבר שנגע, ושהיה מורה כל כך טוב והסיבה שעשה לעצמו חיים קשים. בתקופה האחרונה חש מסוכסך עם האבסולוטיות. אני רוצה להגיד לך אבא, שכנראה שאתה אדם מאושר אם המקום בו אתה מת הוא המקום בו בחרת לחיות, ואם הבנות שלך חושבות שאתה האיש הכי מוכשר, הכי מגניב, הכי הכי - כנראה שאתה אדם מאושר".
אביגיל, אחותו של בר-און, נפרדה גם היא בכאב: "מעולם לא עלה על דעתי שיבוא יום ואמצא את עצמי מספידה את אחי הקטן. לא יודעת למי פונים, אבל ברור לכל בר-דעת שזה לא הוגן. אותי זה מחריד. הכאב כבד מנשוא. בהספדים אחרים פונה המספיד אל המת האהוב, אני פונה למתאבלים ומי שבא לחלוק לו כבוד אחרון. בימי המחלה הנוראים ויותר אחרי מותו. ליבי עלה על גדותיו מהתרגשות להבין כמה אהוב היה. מעורר השתאות לראות איזה אדם מדהים היה ועוד יותר קסמו האישי הכובש שהותיר את חותמו בכל דבר וכל אדם שנגע בו. רוצה להגיד כמה מילים. כאחותו אשתף בזיכרון ילדות שלא מרפה ממני; כשמודי נולד הייתי בת 13, אחותנו בת שש, זוכרת איך טיילתי עם התינוק החדש והמתוק הזה בעגלת-עץ לבנה שרואים רק במאה הקודמת, כמה גאה הייתי באחי התינוק וכמה מוקסמת ממנו. קיבל את שמו לזכר אבא של אמא שלנו. אני זוכרת איך התווכחתי עם אמא, לא רציתי בשבילו את השם הגלותי הזה. כמה שמחה הכניס למשפחתנו שתמיד שרתה עליה נימה של עבות שואתית מסוימת. בפולניות שלי, זה המקום שתמיד אומרת 'בלי עין הרע' אבל גמרנו עם זה - אין פחד מעין הרע כי הגרוע מכל כבר קרה. כאן נגמרות לי המילים. לחיים יש סוף אבל האהבה היא נצחית".
אביגיל, אחותו של מודי בר-און, סופדת לו
(צילום: אריק מרמור)
אייל אופנהיים, מייסד "אולפן ליגת האלופות", ספד לבר-און: "מודי היקר, כולנו ידענו בחודשים האחרונים שהיום הזה יגיע ועדיין ההלם והאובדן קשים מאוד. בכל פעם כשמישהו ביקר אותך שלחנו אחד לשני הודעות מעודדות על כך שהנה - הנס קורה. קיווינו לעוד רגעי חסד ומפגשים. רק אתה היית יכול להגדיר את מצבך הרפואי, הרופאים הודיעו לי שהם פיטרו אותי. אם הייתה בחילוניות הישראליות סמכות עליונות זה היית אתה. לימדת אותנו על סקרנות, הרחבת אופקים, אהבת אדם. לימדת אותנו איך לספר סיפור אבל בעיקר לימדת אותנו שהסיפור תמיד יותר גדול ממי שמספר אותו. היית מהפכן. אין דרך להיכנס לנעליך כי כבר לא מייצרים נעליים כאלה. אנחנו אולי נפרדים ממך היום, אבל בעצם אתה תישאר איתנו לנצח, כי ליצירות שלך ולשפה שלך אין תאריך תפוגה. מודי אחי הגדול והיקר היית המגדלור שלנו. הייתי רוצה עוד הזדמנות לפגוש אותך ולספר לך על המשמעות שהייתה לך בחיי כולנו. תודה שהפכת את העולם שלנו ליותר מקסים, חכם, מרגש. אוהבים אותך מאוד מודי".
ללוויה הגיעו אנשי תקשורת רבים בהם חבריו מערוץ הספורט, שבו עבד ברציפות משנת 1994 ועד לימיו האחרונים - מירי נבו, אבי מלר, נדב יעקובי, רון קופמן, עמיחי שפיגלר, איציק זוהר, אלי אילדיס, עפר שלח, כדורסלן העבר גור שלף, שוער נבחרת ישראל בדימוס דודו אוואט, מאמן נבחרת ישראל לשעבר אלי גוטמן, שחקן העבר אלי אוחנה, וגם חבריו מהתקשורת כמו שדר הספורט הוותיק יורם ארבל והמגיש אורי לוי. גם משתתפי "החמישייה הקאמרית" - דב נבון, מנשה נוי וקרן מור - הגיעו לטקס. בסיום ההספדים בטקס, הקומיקאי טל פרידמן סיפר כי ההיכרות של בר-און ושלו החלה כבר בכיתה ט', ושר לזכרו את "מדוע הילד צחק בחלום" של אריק איינשטיין.
גם אנשי ספורט הגיעו לחלוק כבוד אחרון לבר-און - הבעלים של הפועל באר שבע, אלונה ברקת ואלי טביב, לשעבר הבעלים של בית"ר ירושלים והפועל תל אביב.
מעבר לעבודתו בערוץ הספורט, הוא גם היה שחקן, במאי, כותב ויוצר תיעודי. הוא יצר והפיק מספר סדרות תעודה יחד עם ענת זלצר. השניים סיפקו בכל פעם מבט שונה על הישראליות - מהדמויות שעיצבו את המדינה, דרך מקורות ההומור הישראלי ועד לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם שיתפו פעולה מעל ל-20 שנה, קשר שהחל עוד בתקופת הטלוויזיה החינוכית.
עם היוודע דבר מותו, חבריו למקצוע, כמו גם אנשי תרבות ופוליטיקה רבים ספדו לו. נשיא המדינה, יצחק הרצוג, נפרד מבר-און: "דמותו מלאת העומק שתמיד חיפשה לדעת עוד ועוד, ולצד זה חוש ההומור והחדות שאיפיינו אותו כל כך, יחסרו לנו מאוד. בין עולמות הספורט, ההיסטוריה והתרבות, הוא היה לפני הכול ישראלי אוהב עמו וארצו".
"מודי בר-און היה הישראלי שכולנו אהבנו לראות. הילד החייכן מנשר, בן לפועל במפעל המלט וניצולת שואה, שהקפיד להישאר תמיד בגובה העיניים, גם כשטיפס והגיע ללב הקונצנזוס הישראלי", ספד לו אתמול ראש הממשלה נפתלי בנט. "דמותו הייחודית תיחסר בנוף התרבות הישראלית".
ענת זלצר, שותפתו של בר-און ליצירת הסרטים והסדרות הדוקומנטריות, סיפרה ל-ynet על הקשר הייחודי שלהם: "אפשר להגיד 30 שנה, אפשר להגיד נאמנות עצומה, ואפשר לומר עבודה ויצירתיות של שני אנשים שמוציאים אחד מהשני את המקסימום. בשבת מודי אמר לי 'רצינו להיות הכי טובים'. אני חושבת שהוצאנו אחד מהשני את הכי טוב שאפשר. היינו נאמנים אחד לשנייה ובעיקר - אחים".
