באחד מהנאמברים המושקעים שידע טקס פרסי האוסקר בשנים האחרונות, עלה הלילה (בין ראשון לשני) ראיין גוסלינג על הבמה היוקרתית בלוס אנג'לס וביצע את להיט הקיץ I'm Just Ken מתוך להיט הקיץ "ברבי". כשהוא לבוש בחליפה ורודה, ולצידו הגיטריסט סלאש, כותב השיר מארק רונסון ועוד שלל ושלל גברים (בדומה לסצנה מהסרט) - גוסלינג שם את החותמת הסופית על העובדה שבסוף מה שנשאר מהסרט שניסה לחרוט על עצמו את ערכי הפמיניזם - זה, ובכן, גבר.
מתוך טקס פרסי האוסקר 2024
(באדיבות A.M.P.A.S.© 2024, yes ו- +STING)
כשבאופן צפוי רוב תשומת הלב הוענקה ל"אופנהיימר", האוסקר הכריע סופית בתחרות הברבינהיימר (הלא באמת קיימת, לפחות מבחינת טיבם הקולנועי) שהציפה את אתרי חדשות התרבות והרשתות החברתיות בחודשים האחרונים. אבל לא היה צריך לחכות לטקס עצמו כדי להבין שזה המצב, שכן אחרי פרסום המועמדויות בינואר האחרון נודע שגם כוכבת הסרט מרגו רובי וגם הבמאית גרטה גרוויג נותרו מראש מחוץ למרוץ.
"הסרט לא היה זוכה להכרה ללא הכישרון, החוצפה והגאונות שלהן", זעם אז גוסלינג, שדווקא כן הצליח להשתחל לרשימת המועמדים. "להגיד שאני מאוכזב שהן לא קיבלו מועמדות בקטגוריות שלהן זה יהיה בלשון המעטה. כנגד כל הסיכויים, עם זוג בובות חסרות נשמה ובלבוש דל, הן הצליחו להצחיק אותנו, לשבור לנו את הלב ולעשות היסטוריה. העבודה שלהן צריכה לקבל הכרה יחד עם שאר המתמודדים הראויים".
גם כשמניחים לרגע בצד את הדיון לגבי הפמיניזם של "ברבי" - לאור השאלה אם אפשר בכלל לייצר סרט פמיניסטי כשמחזקים את התעשייה הקפיטליסטית שייצרה מלכתחילה את אחת הבובות הבעייתיות בעולם - ניכר שגם גוסלינג הבין אז את האבסורד. לאקדמיה הזכות להחליט ש"ברבי" הוא סרט לא ראוי (למעט בקטגוריות המוזיקליות) והבעיה היא לא שהן לא מועמדות - אלא האירוניה הצורמת שדווקא הגבר, הסייד-קיק שלה, הוא זה שמקבל מקום בתחרות היוקרתית שבה עצם המועמדות נחשבת לסוג של ניצחון, בעוד האישה שנשאה את משקל הסרט על כתפיה - ועשתה בו עבודה לא רעה בכלל - זכתה להתעלמות. וזה עוד בלי שאמרנו מילת ביקורת על השיר שלו, I'm Just Ken, שנדחף על ידי ההפקה להיות הנאמבר ה"איקוני" - ואולי ההופעה הכי מדוברת של הערב. מזל שהוא נתן לרובי וגרוויג רגע קצר של תשומת לב מהמצלמה כשהן שרו משפט מהשיר.
4 צפייה בגלריה
איך ייתכן שדווקא הגבר הוא היחיד שכן מקבל מקום בתחרות היוקרתית? מרגו רובי וראיין גוסלינג
(צילום: EPA)
בשנים האחרונות, האוסקר - כמו גם טקסים הוליוודיים נוצצים אחרים - מצהיר על מעין חשבון נפש. יותר גיוון אתני, יותר נשים, יותר שוויון הזדמנויות. ואכן, גם האוסקר הזה נראה טוב יותר ממקבילו עשור אחורה - שלושה מתוך עשרה סרטים שהיו מועמדים לפרס הכי חשוב - הסרט הטוב ביותר - בוימו על ידי נשים. וואו. לא בציניות, באמת. בואו נזכור שעד לא מזמן בקושי היינו יכולות להתהדר באחד כזה.
"ברבי", "אנטומיה של נפילה" ו"חיים שלמים" - כולם בוימו על ידי נשים (גרטה גרוויג, ז'וסטין טרייה וסלין סונג) ושמו דמות נשית במרכזן. ובכל זאת, שלושתן הלכו הביתה בידיים כמעט-ריקות (גרוויג כאמור אף לא הייתה מועמדת לפרס הבמאית), למעט השיר What Was I Made For? מ"ברבי" שזכה בפרס השיר המקורי ו"אנטומיה של נפילה" שזכה בפרס התסריט המקורי. מזל שיש פרס "השחקנית הטובה ביותר" באוסקר, כי אם לשפוט על פי ההיסטוריה - ספק אם נשים היו מקבלות כמעט פרסים בלי זה.
4 צפייה בגלריה
לפחות זה. ז'וסטין טרייה וארתור הררי, יוצרי "אנטומיה של נפילה"
(צילום: Jordan Strauss/Invision/AP)
עם זאת, משב הרוח הנשי שתעשיית הקולנוע מנסה לאמץ לעצמה נמצא לא רק מאחורי הקלעים - אלא מלפניהם. אחד הסרטים הבולטים של השנה, מי שהפך למתחרה האמיתי היחיד של "אופנהיימר" בטקס, הוא "מסכנים שכאלה" בכיכובה של אמה סטון המצוינת - שקטף ארבעה פרסים, בהם גם פרס השחקנית הטובה ביותר. אם לתקצר אותו למשפט - דמותה של סטון היא אישה מבוגרת שהושתל לה מוח של תינוק, מה שמאפשר לה לגלות את המיניות שלה ממקום מאוד משוחרר כביום היוולדה, כשלבסוף נוצר איזשהו משל על בריאת האדם בכלל והאישה בפרט (עם רפרנסים לאלוהים, לפרי עץ הדעת האסור ולנחש המסוכן). חשוב לומר גם שהביטוי "מגלה את המיניות שלה" הוא האנדרסטייטמנט של המאה כשעוסקים במה שקורה בסרט הזה, מכל זווית ומכל תנוחה.
כן, גם ב-2024 זה לא מובן מאליו לראות אישה כל כך משוחררת על המסך. רק חבל שגם אותה כתב גבר, שהפך אותה לפנטזיה של גבר על אישה משוחררת, ולא לאישה שמבינה שגם השחרור המיני בעולם שלנו הוא כובל. בישראל, שבה רובם המוחלט של מבקרי הקולנוע הם גברים, הדיון הזה כמעט ולא התקיים. אך בעולם - כתבות שלמות עסקו בסוגיה הבאמת מעניינת - אם "מסכנים שכאלה" הוא פאר הפמיניזם או ניצחון השוביניזם.
4 צפייה בגלריה
פאר הפמיניזם או ניצחון השוביניזם? אמה סטון ברגע הזכייה על תפקידה ב"מסכנים שכאלה".
(צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)
אם תשאלו אותי, "מסכנים שכאלה" הוא האיום הגדול ביותר על העבודה הקשה שעשו הנשים (וחבריהן) בשנים האחרונות. מצד אחד הוא מתחזה למה שמכונה בסלנג "בן ברית" (Ally), כזה שלא מפחד מאישה שרואה במיניות שלה חוזקה אמיתית. אבל מהצד השני, הוא מתעלם מכל הסכנות שאורבות לנשים בעולם שלנו. מספיק לראות את הקטע שבו מחליטה בלה (בגילומה של סטון) לנטוש את הגבר שאיתו הגיעה לפריז ולממן את עצמה באמצעות זנות. זה לא שהכול שם פרחים ופרפרים עבור הבחורה הבוגרת שמבחינה מנטלית היא ילדה קטנה, אבל בגדול בלה מנצלת את המצב כדי ללמוד עוד ועוד על המיניות שלה. כאילו העובדה שהיא לא עברה עדיין חברות לעולם שלנו מציל אותה מההשלכות הקשות שיש על נשים שחיות זנות.
גם אם את ילדה, ועדיין לא למדת מה המשמעות של המילה "אונס", זה לא אומר שלא נאנסת. כולי תקווה שזה ברור לגברים ונשים כאחד. ועדיין - אולי אם יוצריו הגברים של הסרט היו מגלים קצת פחות יומרנות כשהם נכנסו כך בגסות לראש של אישה, או היו מגלים את ההפך ממה שמכונה "תסמונת המתחזה" - הם לא היו נופלים בזה. זה לא שגברים לא יכולים לכתוב נשים ונשים לא יכולות לכתוב גברים - אבל כן, אנשים לא יכולים לכתוב סרט - או לפחות סרט נטול פגמים קריטיים - שכל כולו מוקדש למשהו שהיכולת שלהם להבין אותו היא כה מוגבלת.
4 צפייה בגלריה
אולי הגיע הזמן שגברים יגלו פחות יומרנות. מתוך "מסכנים שכאלה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
אז לא, ניצחונה של סטון ושל הסרט הם לא ניצחון המיניות הנשית. גם לא הנאמבר המכובד שזכה לו "ברבי". איך אמר את זה בחור אחד לדמותו של קן בסרט? "זה לא שאנחנו לא טובים יותר בלקיים את הפטריארכיה, פשוט נהיינו יותר טובים בלהסתיר אותה".
