סדרת הפשע האמיתי החדשה של נטפליקס, שהמריאה תוך שבוע למקום הראשון ב-60 מדינות שונות, נקראת "דאהמר-מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר". העובדה ששמו של הרוצח הסדרתי מופיע בשם הסדרה פעמיים עומדת בסתירת-מה להבטחה של נטפליקס כי תתן מקום של כבוד לסיפורי הקורבנות של הקניבל ממילווקי, ולא רק תפרוש את יריעת חייו של הרוצח שלקח את חייהם של 17 גברים, רובם שחורים והומוסקסואלים, בישל את חלקם, נעצר לאחר זמן רב מדי ונרצח בכלא.
תוסיפו לזה את העובדה שאיש בהפקה של ראיין מרפי לא טרח להודיע לקרובי המשפחה של קורבנותיו האמיתיים של דאהמר, או לשורדים שהצליחו להתחמק מהחיבה הפסיכוטית שלו לבשר אדם, שהם עומדים לכלול את המקרים האמיתיים בסדרה. כך תקבלו את הכוונות האמיתיות שעומדות מאחורי המילים היפות של ענקית הסטרימינג.
עוד במדור טלוויזיה:
אומנם נטפליקס לא מחויבת חוקית ליידע את המקורבים על כך שהמקרה שלהם עומד להיות מתועד בסדרה. אפילו לא במקרה של ריטה איזבל, אחותו של ארול לינדזי, אחד הקורבנות של דאהמר, שהשחקנית שגילמה אותה בסדרה חיקתה בקפדנות את ההתפרצות הרגשית שלה במעמד המשפט של דאהמר. היא לבשה בדיוק את אותם הבגדים, צוידה באותו עיצוב שיער ואמרה את אותן המילים.
אבל ההצהרה המרככת ששחררה חברת הסטרימינג - כמו גם העובדה שעליית הסדרה לא לוותה בשום השקה, הקרנת בכורה או ריאיונות נרחבים בתקשורת, כפי שמעידה מבקרת הטלוויזיה של מגזין "וראייטי" - מסמנת שאנשי נטפליקס לא אדישים למגמה שמתרחשת ממילא. דאהמר הוא אולי לא הרוצח הסדרתי האחרון שיסחוף אחריו מליוני צופים, אבל משהו בגישה שלנו להצגה רומנטית של רוצחים סדרתיים בטלוויזיה נמצא על סף שינוי.
להימשך בלי רגשות אשם
"דאהמר" אכן מקדישה פרק אחד לטוני יוז, אחד הקורבנות של הרוצחבחור חירש שאפילו יצר עם דאהמר סוג של מערכת יחסים רומנטית לפני שנרצח. היא גם מפנה נתח מהפרקים האחרונים להדגשת המחדלים המשטרתיים הבלתי נתפסים שאיפשרו את הפשעים של דאהמר (שמגולם על ידי חביב הקהל אוון פיטרס), וכן את האימה בחייהם של אלו שנותרו. אולם רוב הזמן הסדרה מדשדשת בין תיאורי החיים העגמומיים של דאהמר הבוגר לפלאשבקים לילדות האכזרית שלו – אמא אובדנית ואבא מזניח – בניסיון "להבין" או לפצח את מקור הדחף האלים שלו לרצוח ולהשחית.
נקודת המוצא היא ההנחה שלפסיכוזה רצחנית יש "סיבות", ולא פחות חשוב בהתחשב באינטרסים המסחריים של נטפליקס, שרוצח סדרתי יכול להפוך לבידור טוב אם מטפלים בו נכון. כמו שציינה איזבל בראיון ל"אינסיידר", כשהסבירה שחלק מהכנסות התוכנית היו צריכות להיות מופנות לילדים ולנכדים של הקורבנות. "אם הסדרה הייתה מועילה להם (לקורבנות, ס"ש) בצורה כלשהי", אמרה, "זה לא היה מרגיש כל כך רשלני. זה עצוב שהם פשוט מרוויחים כסף מהטרגדיה הזו. זו פשוט חמדנות".
כמו תמיד, תגובות חברתיות לסדרות פשע אמיתי מהסוג הזה מייצרות סוג של אמביוולנטיות. התגובה ברשתות ל"דאהמר" כללה תשואות מצד לא מעט מנויים, כולל פירגונים לעובדה שפיטרס-דאהמר נראה מצוין ("אני מחכה שפיטרס יגלם דמות חיובית כדי שאוכל להימשך אליו בלי רגשות אשם!", כתבה צייצנית אחת). ומנגד מחאות על כך שנטפליקס שוב נוטה להעדיף אסתטיקה על פני המציאות המטרידה של האירועים שהתרחשו, ועל פני הכבוד הראוי לקורבנות. בניסיון לרכך את האש הסירה נטפליקס את תגית ה"להט"ב" שהוצמדה לתוכנית לאחר מחאות מצד אנשי הקהילה, שזעקו שזה לא הייצוג שהם זקוקים לו. "זה בערך כמו להוסיף לסדרה תגית של 'תוכנית בישול'", אבחן צייצן אחר.
אנשים נוספים שהעניין המחודש בדאהמר מן הסתם לא גורם להם אושר הן הזמרות קייטי פרי, קאשה והראפר אמינם. שלושת האמנים ביצעו לפני כעשור שירים ששמו של דאהמר הוזכר בהם. ב-Cannibal של קאשה הוזכר המשפט "אני אעשה את ה'ג'פרי דאהמר'", כי אמא שלה, פב סברט, שכתבה את השיר חיפשה חרוז למילה goner. כדי להרחיב את הדימוי היא הוסיפה את השורות ""אני רוצה את הכבד שלך על מגש..", ולקינוח את "אני אמצוץ את השיניים שלך". מילים חסרות רגישות, במיוחד לאור העובדה שקאשה ניהלה ב-2007 מאבק משפטי נגד המנהל הקודם שלה, ד"ר לוק, לאחר שהאשימה אותו בתקיפה מינית, ואמורה לדעת דבר או שניים על טריגרים.
בשיר Dark Horse של קייטי פרי מבצע ג'וסי ג'יי את השורה "היא תאכל לך את הלב כמו ג'פרי דאהמר". אמינם, לעומת השתיים, אזכר את שמו של דאהמר בשלושה שירים שונים. בין אם אתם סבורים שיש מן ההגזמה או הגיחוך בזעם על שירים שנכתבו לפני כעשור, רק משום שנביאי הזעם הם אנשים שנחשפו למעשיו של דאהמר רק עכשיו הודות לסדרה, ובין אם אתם סבורים שהעניין ראוי לכל גינוי - התופעה הזאת אומרת לא מעט ראשית על האופן שבו דאהמר הוחדר אל תרבות הפופ מהדלת האחורית באופן שמוזיל את חומרת מעשיו, וגם מצביע על התפתחות המודעות החברתית - מה שהיה קביל לפני עשר שנים כבר רחוק מלהיות נסלח ומתקבל על הדעת היום.
רוצח-גיבור
דאהמר הוא כמובן לא הרוצח הראשון שזכה לעיבוד דרמטי של הפשעים הבלתי נתפסים שלו. ז'אנר הפשע האמיתי תפס תאוצה בעשור האחרון, בעיקר בסגנון הדוקומנטרי. "הג'ינקס", שעלתה ב-2015 ב-HBO והובילה לכליאתו של הדמות המרכזית בסדרה, רוברט דארסט, בעקבות פליטת פה ששחרר בסוף הסרט, נחשבת לחלוצת הגל הנוכחי. אחריה עלתה "להפוך אדם לרוצח", שהורידה עוד שכבה מהאופן שבו מטופלים פשעים בתקשורת ובמערכת המשפט ותדלקה את התחושה של הצופה שהאמת נמצאת במקום אחר.
בהמשך הגיעו גם הגרסאות המתוסרטות לסיפורי פשע אמיתיים, שהעמידו במרכזן רוצחים. "סיפור פשע אמריקני: אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון", גם היא של ראיין מרפי, עוררה התלהבות חוצת גבולות כשעלתה ב-2016 ברשת FX. "סיפור פשע אמריקני" סיקרה בעיקר את מהלך המשפט של סימפסון ושילבה קאמפ, אמירה חברתית וג'ון טרבולטה עם פאה. אחריה המחיז מרפי את סיפור הרצח של מעצב האופנה האיטלקי, ג'אני ורסצ'ה והאירועים שקדמו לו. בנטפליקס העלו את "מצוד", שתיארה את המרדף של ה-FBI אחרי היונבומבר, ששלח חבילות נפץ לאנשים ברחבי ארצות הברית.
הקורונה שהגיעה קצת אחר כך נתנה לז'אנר את הפוש המשמעותי. זמן הסגרים שפינה לפתע לרובנו זמן צפייה יקר והרצון להסיח את הדעת מהצרות הנוכחיות הפך אותו לבחירה המועדפת על לא מעט צופים. הפודקאסטים נתנו את הרוח הגבית והרייטינג הגבוה גרר תגובת שרשרת של יצירת עוד ועוד תכנים. בבציר מהשנים האחרונות אפשר למצוא את "ד"ר מוות" שהמחיזה את הסיפור של ד"ר כריסטופר דאנץ', שפיתח דפוס של רציחת המטופלים שלו (2021); "דז", שבה דיוויד טננט מגלם רוצח בריטי מקריפ; "הנחש" שעלתה בנטפליקס; "העניין לגבי פאם", שניסתה להפוך סיפור רצח אכזרי לקומדיה; "הנערה מפליינווייל", על הבחורה שדחקה בחבר שלה להתאבד וקנדי, עוד סיפור של עקרת בית מהפרברים שרצחה את השכנה שלה.
אבל במקביל להצפה בתכנים ולהתמסרות של הצופים התברר שלסדרות פשע אמיתי יש גם מחיר, ואת המחיר הזה משלמים בעיקר קרובי המשפחה או השורדים ממקרי הרצח האמיתיים שמתוארים בסדרה. כדי להפוך את התסריטים למורכבים או מפתים יותר נטו, התסריטאים שעיבדו את הסיפור האמיתי להאיר את הפושע שהוביל את הסדרה באור רב-שכבתי. לרוב נעשה ניסיון, ממש כמו במקרה של דאהמר, לספק חלון הצצה לילדות שלו או לאירועים בחייו שהפכו אותו לרוצח או להציג אותו כמאסטר-מיינד, כריזמטי, מבריק ומתוחכם. הצופה אולי התחבר לעלילה אבל האנשים שנותרו מאחור וחוו את הסיפור על בשרם - ולא פעם גם לא התבקשו להעניק את אישורם לסדרה - סבלו מתופעות פוסט-טראומה במקרה הפחות גרוע, או נאלצו להתבונן באדם שרצח את יקיריהם הופך לגיבור.
7 צפייה בגלריה
לא טרח להודיע לקרובי המשפחה של קורבנותיו האמיתיים של דאהמר שסיפורם יופיע בסדרה. ראיין מרפי
(צילום: AP)
בארץ יצא לאקרנים הסרט "מוטלים בספק", שהתבסס על סיפור רציחתו של גדי ויכמן, שנרצח ב-2012 על ידי צעיר בן 18 כשירד מביתו לבקש מקבוצת נערים שישמרו על השקט. הסרט שיצר אלירן אליה מתבסס על המקרה מנקודת מבט שונה ומציג את הרוצח באור אנושי יותר. אשתו, מיכל, הביעה את זעמה לאחר יציאת הסרט. "אמא של גדי איבדה בן יחיד, מתקשרת אליי בוכה ואומרת שהיא מבינה שעשו מהרוצח גיבור", היא אמרה בראיון ל-Ynet, "ראיתי איזו אמפתיה הסרט מייצר כלפי הרוצח... אחרי הכתבה הרגשתי כעס גדול, הרגשתי שהוא (אליה, ס"ש) תפס טרמפ על הדם של גדי כדי להצליח, כדי להתפרסם".
נקודת השיא של נטפליקס שחוגגת על הז'אנר נרשמה כנראה בסרט "משפטו של טד בנדי", שהתבסס על סיפורו של האדם שרצח ואנס – לפעמים בסדר הזה – מעל ל-30 נשים בשנות ה-70. בנדי הוצא להורג בכיסא חשמלי, לא לפני שהספיק להינשא לאחת מהמעריצות שלו בזמן שהיה נידון למוות. נטפליקס הוציאה ב-2019 את סדרת הדוקו "שיחות עם רוצח: הקלטות של טד בנדי", שבמהלכו הוקרנו שיחות שעשה איתו עיתונאי באגף הנידונים למוות בשבועות שהמתין להוצאתו להורג. לאחר שידור הסדרה, לצד הזעזוע המתבקש, צצו ברשת גם ממים שהתפעלו מכך שבנדי היה גבר נאה וכריזמטי. נטפליקס, בתגובה, העלתה בחשבון הטוויטר שלה הודעה מתחסדת שבה ציינה ש"שמנו לב שחלק מהצופים מתיחסים אל בנדי כאל גבר 'לוהט'", והוסיפה מעין נזיפה ותזכורת שמדובר ברוצח.
אלא שזמן קצר לאחר מכן יצאה הגרסה המתוסרטת, "משפטו של טד בנדי", שבאנגלית זכתה לשם המפוצץ Extremely Wicked, Shockingly Evil and Vile ("מרושע ביותר, זדוני ושפל"), משפט שצוטט מדברי השופט שגזר את דינו. את בנדי גילם זאק אפרון, ללא ספק אחד מהשחקנים המצודדים בהוליווד. הוא התאפיין בתסמיני הדור החדש של דרמות הפשע אמיתי: התסריט העצל שלו פשוט תיאר את המציאות, לא תמיד לטובת הסיפור, הבימוי היה רשלני, לא פעם הרוצח במרכז זכה לתכונות של אנטי-גיבור מעדות טוני סופרנו וניכרה שאיפה מובהקת לזעזע את הצופה. איש לא טוען שהטלוויזיה אמורה לחנך אותנו, אבל ברוב המקרים הסדרה או הסרט לא הוסיפו דבר בעל משמעות לפרשה עצמה.
מה שהסרט כן עשה היה לייצר אינסוף טריגרים רגשיים. במאמר שהעלתה ג'ניפר סטאברוס באינדיפנדנט הבריטי היא הפצירה בקוראים "להתחשב באנשים בהם נגעו הרוצחים האלה. הקורבנות הם המתים, אבל זכרו את אלו מאיתנו שעדיין בחיים כדי להרגיש את הכאב. הם אנשים, שכמו המשפחה שלי, לא צריכים לדאוג שאלו שפגעו בהם עלולים להתפרסם עד כדי קהל מעריצים אם ימשיכו במשפט. כשאתם צופים ב'משפטו של טד בנדי' אל תחשבו עליו, תחשבו על אחותי". אחותה של סטאברוס לא היתה אחת מקורבנותיו של בנדי אלא נרצחה על ידי אדם אחר, ומשפחתה העדיפה שלא להגיע למשפט משום שחששה שסיקור המשפט יהפוך את הרוצח לגיבור.
ההערצה שבנדי זכה לה מעידה שהגלגול הנוכחי של ז'אנר הפשע אמיתי והפנייה הלא נכונה שלקח במהלך הדרך, ניתקו את הצופים שלו מהמציאות במקום לחבר אותם אליה. אנחנו מסכימים לשכוח כשמדובר ברוצח ונכנעים להילה שהסדרה יוצרת סביבו משל היה כוכב פופ ולא אדם שרצח ואנס נשים שנתנו בו אמון, כולל ילדה בת 12. הטענה ש"סרטים מהסוג הזה מלמדים אותנו להיזהר", היא מטופשת במקרה הטוב. בנדי היה גבר לבן שהחצין פגיעות וכריזמה כדי לפתות את הקורבנות שלו, האדם האחרון כנראה שהייתן חושדות בו. מבנה האישיות של הנשים שרצח היה כזה שנמשך אליו באופן בלתי מודע. הסרט לא הקדיש מקום לקורבנות של בנדי שאגב, מעולם לא הביע כל חרטה על מעשיו בריאיונות איתו ורוקן את הדוקו ואת הגרסה המתוסרטת של הפרשה מערך מוסרי כלשהו.
"כמה עוד אנחנו צריכים?"
בטסי פרייה נרצחה על ידי פאמלה האפ, אותה מגלמת רנה זלווגר בסדרה "העניין לגבי פאם". בתה של פרייה הודיעה לאחר יציאת הסדרה שהיא לא מסוגלת לצפות בה, למרות שהסכימה לשוחח עם מפיקי הסדרה ועם זלווגר עצמה במהלך ההפקה. "זה פשוט מחזיר את כל הטראומה והתחושות הקשות", היא סיפרה בקול רועד בריאיון טלוויזיוני. רוב הביקורת סביב הסדרה עסקה בעיקר בחליפת ההשמנה שעטתה זלווגר, הטענות של קרובי המשפחה של פרייה סוקרו קצת פחות.
ארול לינדזי היה אחד מהקורבנות של דאהמר. אריק פרי, בן דודו של לינדזי, צייץ בחשבון הטוויטר שלו שהסדרה גורמת לו ולמשפחתו כאב נוסף ומיותר. "אני לא אומר לאף אחד במה לצפות", הוא כותב, "ואני יודע שסדרות פשע אמיתי מאוד אהובות בתקופה הזאת, אבל אם באמת מעניינת אתכם דעתם של הקורבנות, תדעו שהמשפחה שלי מאוד כועסת על הסדרה. הטראומות שלנו חוזרות שוב ובשביל מה? כמה עוד סרטים, סדרות ויצירות דוקו של פשע אמיתי אנחנו באמת צריכים?"
המשיכה האנושית לרוצחים סדרתיים לא הומצאה על ידי הטלוויזיה או הקולנוע, וזכתה לאינסוף ניסיונות להסברים פסיכולוגים, ממש כמו הניסיון להסביר את הצורך הרצחני של הפושעים עצמם. בשנה שבה נלכד סוף סוף דאהמר שוחרר לקולנוע הסרט "שתיקת הכבשים", חניבעל לקטר של אנתוני הופקינס מתואר בו כפסיכופט גאוני, כמעט אצילי. דאהמר קיבל כסף בדואר ממעריצים שלא הכיר כשהיה בכלא, אבל ספק אם מישהו מהאנשים ששלחו לו מכתבים היה מסוגל להתגורר לידו ולהריח את צחנת הבשר הרקוב. לטלוויזיה אין ריח, אבל סדרת פשע אמיתי איכותית באמת היא כזאת שמצליחה להזכיר לנו לפחות לקחת נשימה עמוקה ולנסות לדמיין אותו.
