חשבנו אולי לטוס בפסח, חיימקה ואני.
להתאוורר. למלא מצברים. לנוח קצת.
"אחרי שלושה חודשי מילואים הרווחת את זה ביושר", אמרתי לו.
אז ישבנו מול הלו"ז, בדקנו תאריכים ושנייה לפני שסגרנו טיסה הוא זרק לי:
"אתה יודע שזה אומר שלא נהיה פה בליל הסדר, כן?".
"אה... אז חכה רגע!", עצרתי אותו.
הרגשתי שמשהו בתוכי זז.
מין איתות מהבטן.
התכווצות כזאת שלמדתי להקשיב לה.
"חשוב לי שנהיה פה השנה בליל הסדר", הבהרתי לו.
חיימקה שתק ואז אמר: "גם לי חשוב".
אנחנו טסים לא מעט בחגים. כמו הרבה ישראלים, זה הזמן הפנוי היחידי שלנו לחופשות. אף פעם לא הרגשתי שזה קריטי להישאר פה בתקופות האלה. אבל פתאום השנה אני בכלל לא רואה אופציה אחרת. פתאום השנה ליל הסדר מקבל משמעות רחבה ועמוקה יותר.
גם ארוחות שישי אצלנו הפכו פתאום להיות אחרות.
גם הכיפה שמונחת לנו במגירה ושמורה להלוויות או להדלקת חנוכייה.
והמזוזה שממוסמרת לנו למשקוף הדלת.
להכול כאילו נוספה עוד שכבה.
בכלל, אני מסתכל סביבי על חבריי החילונים ומגלה שרבים מהם התקרבו למנהגי היהדות – אחד התחיל להניח תפילין. אחת התחילה לשמור שבת. וגם אצלי פועם מין צורך כזה להיצמד למקומות שנדמו לי כרחוקים ממני.
כן, גם לאיש חילוני מותר להיאחז ביתדות המסורת.
לא, אני לא מתחזק.
אני לא חוזר בתשובה.
אני חילוני-ליברלי, וסביר להניח שאישאר כזה עד אחרון ימיי.
אבל מאז 7 באוקטובר נולדה בי כמיהה או דחף לאמץ לחיקי חבלי מסורת עתיקים, כאלה שהכרתי אבל לאו דווקא הכנסתי לחיי.
לא מתוך מקום דתי כמו מתוך צורך בשייכות וחזרה למקורות.
כשנושבת רוח סערה, האדם נאחז חזק יותר בשורשים.
אחרי מה שקרה, הבנו עוד יותר עד כמה אנחנו שותפי גורל. קיבלנו טעימה מבעיתה ממה יקרה אם התוכנית הגדולה של אויבנו אכן תצא לפועל.
המושגים האלה – בית, אחדות, ערבות הדדית – פתאום הופכים לצורך קיומי, ואני מוצא אותם ביסודותיהן של הדת והמסורת. אני מזהה אותם בערכים הבסיסיים עליהם נבנתה היהדות, שהיא בסוף, החוט שמחבר בינינו.
המנהגים האלה שלנו, שתמיד ייחסתי להם ערך תרבותי יותר, פתאום שולחים שורשים ארוכים, מקבלים משמעויות סמיכות, מפלסים את דרכם בידיים פנימיות ונקשרים אל מקומות קדומים, בסיסיים ובלתי נפרדים מהזהות שלי. השייכות הזאת נוסכת בי תחושת בטחון והיא כל כך חיונית להישרדות שלנו.
ההרגשה הזאת שאנחנו חלק ממשהו – אומה, קהילה, שבט, משפחה, משהו עצום, עתיק יומין, בעל משמעות והיסטוריה ומסורת – הכרחית לקיום שלנו פה.
ודווקא עכשיו, כשמנסים להשמיד את המשהו הזה, דווקא עכשיו, כשמתנוססים שלטים בקמפוסים ופוסטים ברשתות שקוראים למחוק אותנו – דווקא עכשיו חשוב לי, הכרחי לי – לשבת סביב שולחן הסדר עם המשפחה.
לאכול את החזרת של דודה שלי שולה.
לעשות תחרות עם אחי ואחותי ב"אחד אלוהינו".
להחביא את האפיקומן לאחייניות שלי.
לשנן את ההיסטוריה הארורה שמאיימת לחזור על עצמה, ומוכיחה לנו שוב ושוב "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו".
בתוך הגבולות הצרים שלנו, בחלקת האלוהים המיקרוסקופית הזאת, כשבחוץ משתוללות רוחות זרות ועוינות, יש משהו שתופר אותנו זה אל זה.
וכוח הטבע הבלתי ניתן לפירוק הזה, שנקרא הרוח היהודית, זולג מאיתנו גם אל מחוץ לגבולות ישראל.
אני חושב על חברי אוהד אמזלג, שף חילוני שאחרי 7 באוקטובר החליט להפוך את המסעדה שלו בפריז ("גפן") לכשרה.
כששאלתי אותו מה הוביל אותו לצעד המפתיע הזה, הוא סיפר לי עד כמה הוא היה חסר מנוחה בתחילת המלחמה. הבן שלו, שמשרת בגולני, נכנס לעזה. הבת שלו איבדה חברת ילדות. הוא הרגיש חוסר אונים משווע. בוקר אחד הוא קם וקרא בעיתון שאלמונים ריססו מגני דוד על בתים בבעלות יהודים ברובע ה-14 בפריז כאקט אנטישמי.
תמונות שזרקו אותו לימי השאול.
הוא הרגיש שהוא חייב לעשות משהו.
בהחלטה אינטואיטיבית הוא החליט להפוך את "גפן" לכשרה ולתלות מגן דוד במרכז פריז בגאווה.
זו הייתה הדרך הקטנה שלו להשמיע את קולו. להילחם על מקומו. לחזק את השייכות שלו, גם כשהוא מחוץ למדינת היהודים.
המסעדה שלו, אגב, עשתה היסטוריה והיא הכשרה הראשונה שנכנסה למדריך מישלן.
מבחינתי, זה זמן להתארגנות מחדש בתוך המנעד הרחב של המסורת.
אני חושב פתאום עד כמה זה לא מובן מאליו בשבילי, לשבת סביב שולחן הסדר עם המשפחה בהרכב מלא.
כל כך הרבה משפחות לא זוכות לכך השנה.
משפחות עקורות.
משפחות בהרכב חסר ושובר לב.
משפחות מוכות טראומה ואובדן.
האקט הפשוט והבסיסי הזה של ללבוש מכופתרת, לעמוד בפקק בדרך להורים, להחליף מתנות חג ולבלות את ליל הפסח עם המשפחה פתאום נראה כמו זכות פלאית.
אני חושב על מה שקרה פה לפני המלחמה.
על השיסוי. על הפילוג. על השבר.
ומתוך ידיעה מובסת ומפוכחת שאולי לא למדנו את הלקח, שאולי נחזור להרגלים הרעים שלנו, שאולי נקרע את עצמנו זה מזה – אני בוחר לקחת את המעט שעליו אנחנו כן מסכימים. לחזק את הדבק ולא להעמיק את הסדק.
אני חושב על החטופים, ופתאום המושג הזה - "חג החירות" - מקבל משמעות מצמררת.
אני מתפלל בליבי שבערב הסדר, כולם כבר יהיו בביתם ויזכו לשבת סביב שולחן החג.
אני חושב על הלוחמים. על הגיבורים שנמצאים בעזה או בגבול הצפון כדי שאני אוכל לעשות חג עם המשפחה בעפולה. כדי שהעם הזה, שעדיין נאלץ להצדיק את קיומו ולהילחם עליו, יוכל לשבת סביב השולחן – על אפם וחמתם של אויבנו - ולהמשיך ולקיים מצוות חג בארצו אחרי 40 שנות נדודים במדבר ו-2,000 שנות גלות.
