בין חומות עכו העתיקה, מרחק פסיעה מדוכני הרחת לוקום ומסעדות הדגים הריחניות, נפתח זו השנה ה-42 פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר. הפסטיבל אכן מפליא להדגים חגיגה של "אחרוּת", עם מבחר משובח של הצגות, מופעי פרפורמנס ומיצבים. זוהי הפקה גדולה ומרשימה שניכר שהושקעה בה מחשבה, מרמת הארגון - התפרשות בחללים המרהיבים של מתחם אולמות האבירים, התאורה והדוכנים שמסביב -ועד לבחירת ההצגות עצמן, שהוכיחו רמה גבוהה והפתיעו בנועזותן.
והמילה נועזות לא גונבה לכאן במקרה. שלוש הצגות הספקתי לדגום מתוך התוכנית, שלושתן היו שונות בתכלית אחת מהשנייה, ואף אחת מהן לא הותירה אותי אדישה. על כל אחת מהן הוספתי לדבר גם בארוחה שאחרי, ביום שאחרי ובפגישה אקראית עם אנשים מהקהל, בהעברת רשמים כמו לאחר מסע משותף. גם בנסיעה הביתה מצאתי עצמי הופכת בחוויה האמנותית האחרת. השורה התחתונה: כל אחת משלוש ההצגות הבאות שווה צפייה, אבל אחת מהן שווה צפייה רק בתנאי שאתם לא ביישנים ופתוחים לחוויות הזויות.
"קרוי: מעבר ליש ולאין" | יוצרים: נעם רובינשטיין, עודד הירש, יונתן לוי
ההצגה המרשימה מכולן, מאלה שראיתי בפסטיבל, מתחקה אחר דמותו המרתקת של ד"ר משה קרוי – פילוסוף ומיסטיקן ישראלי, גאון ומטורף שזכה להערכה בשנות ה-70 ומת בנסיבות מסתוריות בסוף שנות ה-80. ההצגה משלבת באופן מעורר השתאות בין קטעי ראיונות עם קרוי, משנתו הפילוסופית, מוזיקה ואף תעתועים מעולם הקוסמות. על הבמה הפסנתרן אבנר חנני מלווה בנגינה חלקים מן הטקסט, ועובד בדיוק רב לצד השחקנים ממש עד כדי ניגון של תווי הדיבור שלהם, במהלך יפהפה ולא טריוויאלי. השחקנים נטע זייד, יונתן לוי ובעיקר נעם רובינשטיין המצוין בתפקיד קרוי – מאפשרים לקהל להתמסר לידיהם הבוטחות ולהישאב פנימה אל עולם אניגמטי ומסקרן. השימוש בטכנולוגיה להקרנת הריאיון עם הדמות האמיתית הוא מקורי, הקסמים יוצרים אווירת כישוף של ממש, ובאופן כללי מדובר במופת של תוכן מעמיק ומעורר מחשבה מצד אחד ותצוגת משחק ובימוי מענגת מהצד השני. התוצאה מיוחדת מאוד.
"רצח בהסכמה" | בימוי: חנה ואזנה גרינוולד
מה גררת אותי לכאן עכשיו? למי יש כוח לראות הצגה על רצח נשים? שואלת אחת השחקניות לקראת סוף ההצגה, כאילו הייתה גבר אקראי בקהל שפונה לזוגתו בטרוניה. הרגע הזה הוא אחד החזקים בהצגה, המבוססת על פואמה מאת איריס אליה כהן, אותה כתבה אחרי הירצחה של אסתי אהרונוביץ' ז"ל בידי בן זוגה. הרגע הזה מייצג בצורה מודעת לעצמה ולא מתייפייפת מה שרבים אולי יחושו כלפי הצגה העוסקת ברצח נשים. לאף גבר נורמטיבי, כזה שלא רוצח בחיי היומיום, אין כוח להרגיש אשם במשך שעה בחדר סגור. ובכלל – יגידו - תיאטרון זה להנאה, לבידור, ופחות לכבדות מהסוג הזה, השמור למהדורות החדשות. אבל ארבע השחקניות הנפלאות תהילה אזולאי שאול, סלי ארקדש, זיטה יגודייבה זינגר ורחלי פנחס, העלו הצגה שמעבר לכמה שהיא חשובה, היא גם מצליחה לעסוק בנושא באופן רגיש, אמנותי ולא דידקטי.
לכל אישה יש את המשא שלה, את השבר שלה. הן פותחות, וזה כל כך נכון ולופת. אחר כך ממשיכים לארבעה מונולוגים שמפגישים אותנו עם סיפוריהן של ארבע נשים ממגזרים שונים ומנסיבות חיים שונות. הן עושות זאת עם מבט עיניים אינטימי וחודר אל הקהל, ובעיקר יש לומר - אל הגברים שבקהל. מרצדות מאדם לאדם בלי לקפח אף אחד. בהצגה נעשה שימוש מדוד ובטוב טעם באביזרים ובפעולות המבוצעות עימם, ולכל אחד משמעות - לשיח הנענע, לבגדי התינוקות המתקפלים, לעפר המושלך מחולצה, לכדור, ליריעת בד הנמתחת לכל עבר, לסרט האדום-לבן של זירת הרצח. הן משתמשות בגוף, בקול, ובדינמיקה קרובה שמחברת ביניהן, כדי לבנות ולנתץ את חייהן של הדמויות פעם אחר פעם באופן נוגע ללב. הטקסט בהצגה מעובד בצורה נהדרת. הוא ספרותי, ולכן גם מוליך את הצופה כמו בספר מומחז לכל אורכו.
טויזזז (TOYZZZ) | בימוי וכוריאוגרפיה: אור מרין
לכתיבת השורות הבאות קדמה נשימה עמוקה. בכל זאת, זיכרון המופע עדיין טרי, ולא עבר די זמן כדי לעכל הכול. קשה לתאר מה בדיוק קורה שם ב-TOYZZZ, חוויה ביזארית ואינטנסיבית, שלעתים מעמידה את הצופה במבוכה. אומנם התריעו מראש כי זהו "מופע עמידה" ש"אינו מומלץ לבעלי רגישויות לאורות מהבהבים", אבל החשד הממשי התעורר כשעם תחילת המופע אחד השחקנים אסף את הצופים, וקיים עמנו שיחת הכנה: "ברוכים הבאים לטויז. כאן הקהל הוא חלק מההתרחשות". מכאן מוכנסים כולם לאולם גדול המשתנה כל העת. מן התקרה משתלשלים כדורים ענקיים שעליהם מודבקות בובות פרווה ילדותיות. וכידוע, צעצועים שמופיעים במערכה הראשונה - סופם שינגנו עליהם לאורך כל ההצגה.
את המופע מלווה הופעה חיה של תזמורת הצעצועים של איגור קרוטוגולוב, הרכב רוק מטורף שמנגן על צעצועי הילדות של כולנו - מחזרזירים נחרניים דרך אורגניות צבעוניות מחנויות "הכול בדולר", ועד תרנגולות גומי. כל אלה הופכים בערב הזה לכלי נגינה לגיטימיים, ואף מייצרים חוויה מוזיקלית עשירה ובעלת אפקט וואו מתמשך. הפליאה מקבלת גוון קצת אחר עם כניסתם של הרקדנים-שחקנים לרחבה. גוון המום, לפרקים נבוך, לפרקים רוצה להימלט מהסיטואציה ולעתים מהופנט.
התוצאה היא מופע עם ניחוח חו"ל מובהק, שמשלב את אווירת מועדוני הקיט-קט הגרמניים עם מסיבה שחוגגת את השובבות הצבעונית והפלסטיקית של הילדות. בסך הכול שילוב סטנדרטי בין ילדות למיניות - לא משהו שפרויד לא דיבר עליו קודם. אלא שכאשר מדובר במועדונים בחו"ל הכול מחליק טוב יותר בגרון בשל מרחק מסוים מהסיטואציה. זה שם, לא פה - וגם השפה שונה. אלא שכאן הרקדנים ישראלים, יש תחושה שכולם מכירים את כולם, ובשל כך גם המבוכה גדולה יותר כשהם משתחררים באופן מופרע לחלוטין, נטול עכבות, פועלים בתוך הקהל ומזמינים אותו לקחת חלק. יהיה מאתגר לתמצת את כל ההתרחשות הזו, אבל אפשר לתאר שברירים ממנה: מתקן מתנפח, קרב תרנגולים, בובות ענק, עירום חלקי, וגולת הכותרת - גליל ענק של פצפצים שנפרש על הרצפה, ומזמין את הקהל לדרוך עליו במה שהוא אולי הקתרזיס הגדול ביותר שאדם יכול לבקש בחייו.
הרקדנים-שחקנים הם פרפורמרים כריזמטיים ביותר ואפשר רק להתקנא בהם על השחרור המוחלט והטוטאלי שהם מפגינים אל מול קהל המבוגרים הקפוצים שמולם. זו ללא ספק חוויה חד פעמית. אבל היא לא מתאימה לכל אחד, והיא אפילו מאיימת באינטנסיביות שלה. אי אפשר לחשוב בתוכה יותר מדי, אלא בעיקר להתמסר למה שקורה או להתנגד לו - ואז זה קשה מאוד. באופן אישי חשתי הקלה גדולה כשהכול נגמר, ועם זאת לאחר מכן רציתי לדבר על זה עוד ועוד. זה היה בלתי נסבל, וזו כנראה אמנות במובנה הטהור והפשוט.
ועכשיו רק חסר שיבוא הקהל
נראה שעכו עדיין משתקמת ממכות השנה האחרונה. אם לא די בקורונה שהבריחה את התיירים, גם פרעות מאי האחרון הוסיפו את שלהן, והנסיבות הללו יחד הותירו את בעלי המסעדות משועממים. "בזמן הזה, בתקופה של הפסטיבל, לא הייתם רואים אותי יושב בשעה כזו", אמר הבעלים של אחת המסעדות באזור, שישב בחוסר מעש בשעה שבה הצופים אמורים היו לצאת מההצגות ולטבוע בצלחת חומוס לעת לילה. גם לפסטיבל עצמו, בניהולו של השחקן והבמאי שלום שמואלוב, מגיע ליהנות מקהל רב יותר, מאנשים שגודשים את העיר, משוחחים על ההצגות ומרכלים על השחקן ההוא שנצפה בקרן רחוב. רצוי עם מיץ רימונים צונן ביד, כי חם בעכו, ואחר וטוב.
פסטיבל עכו לתיאטרון אחר מתקיים בתאריכים 24.9-21.9
