ניק דרייק הוא הוואן גוך של סצנת הפולק הבריטית בפרט, ואולי של כלל עולם המוזיקה. מספרים שהצייר ההולנדי, מהדמויות החשובות בזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי, מכר תמונה אחת בלבד במהלך חייו. דרייק, משחקני המפתח של הפולק-רוק הבריטי בקו התפר שבין שלהי הסיקסטיז לראשית הסבנטיז, מכר קצר יותר עותקים משלושת האלבומים שהספיק להוציא בחייו הקצרים מדי. לפי הערכות שונות המספר התקבע בשעתו סביב 20 אלף עותקים. בהקבלה בין עולם הציור לשדה המוזיקה הפופולרית, זה שווה ערך לפחות מתמונה אחת.
לא בטוח מה הוביל למה, ובאיזה סדר: האישיות המופנמת של דרייק, סגנון הכתיבה המהורהר, המוזיקה המאוד מלנכולית שהוא ייצר, חוסר ההצלחה המסחרית שלו או הדיכאון הקליני שממנו סבל. אך אין ספק שהקשר בין אלו הפכו את דרייק לאחת מהדמויות היותר טרגיות בתולדות המוזיקה הבריטית, וגם לחתיכת מיתוס שנבנה וטופח שנים לאחר מותו. מין גאון לא מובן שהתגלה לקהל הרחב מאוחר מדי, והפך מאז למודל להשראה ליוצרים רבים - מייקל סטייפ, סולן הוורב ריצ'רד אשקרופט, ג'קסון בראון, בק ואפילו אלטון ג'ון (חלקם גם חידשו את שיריו). בדיוק כמו הצייר ההולנדי ההוא שאהב לצייר חמניות.
- עוד בערוץ המוזיקה:
כל מי שהתיישב להקשיב פעם לשלושת האלבומים שדרייק השלים בחייו, התקשה כנראה להכריע מי מהם הוא הנשגב ביותר. רבים יאמרו שהתואר מגיע ובדין לאלבום הבכורה מ-1969, Five Leaves Left, שבו הוצגו יכולות הכתיבה והפריטה הייחודית של דרייק על הגיטרה האקוסטית. אחרים יטענו שדווקא Bryter Layter, אלבומו השני שיצא כעבור כשנה והיה מתוזמר ועשיר מקודמו, הוא היפה והחשוב מבין מרכיבי הטריו. לעומתם, יש רבים שגורסים כי Pink Moon, שחוגג כעת יום הולדת 50, הוא התגלמות היצירה הדרייקית, הפרק החשוב - ובעיקר האותנטי - בגוף העבודות המצומצם שלו. למעשה, שלושתם צודקים. מי שהאזין לאלבום אחד של דרייק, הגיע די מהר גם לשני האחרים. לרוב הוא גם נשאר איתם.
החיים של דרייק כנראה היו צריכים להתנהל אחרת. הוא נולד בקיץ 1948 בבורמה למשפחה אנגלית אמידה - אב מהנדס ואם שהייתה זמרת. אח לגבריאל, שחקנית ואשת טלוויזיה, שתרמה לא מעט לפמפום המורשת המוזיקלית של אחיה המנוח. בתחילת שנות ה-50, אחרי תקופה קצרה שבמהלכה המשפחה חייתה בהודו, הדרייקים חזרו לבריטניה. הם התיישבו בכפר קטן בשם טאנוורת'-אין-ארדן הנמצא במחוז וורויקשייר, וניק הצעיר נרשם לבית ספר פרטי. הוא היה טיפוס שתקן שאהב ספורט, והגיע די מהר למקהלת בית הספר. בכל זאת, כשאתה גדל עם אמא זמרת ואבא חובב מוזיקה, וכשהפסנתר בבית לא משמש רק כמתקן להנחת ספלי תה חצי ריקים, כנראה שהמוזיקה תתפוס אותך במוקדם או במאוחר. בגיל 18, קצת לפני שעזב את הבית לטובת לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג', דרייק גילה את הגיטרה.
לפחות על הנייר, לימודים בקיימברידג' אמורים לסדר לך כרטיס בכיוון אחד - להצלחה. רבים מבוגרי המוסד המכובד ההוא הוסיפו בהמשך איזה תואר אצולה לפני שמם הפרטי. אחרים רק הפכו לאנשים מאוד עשירים – בזכות כישרון, קשרים או שילוב בין השניים. דרייק התעניין בדברים אחרים. לימודי הספרות חידדו והרחיבו את יכולות הכתיבה שלו, ובהשראת אמני הפולק באותם ימים, מבוב דילן דרך ברט יאנש, דונובן ואחרים, הוא החל להופיע עם הגיטרה שלו במועדונים קטנים.
הקהל שנאסף כדי לראות אותו היה לרוב די מצומצם, אבל באחת מההופעות שלו, זו שהתקיימה באולם Roundhouse בלונדון, נכח אשלי האצ'ינגס - הבסיסט של פיירפורט קונבנשן, להקת הפולק-רוק הבריטית החשובה של אותם ימים. הצופה האצ'ינגס מאוד התלהב מהזמר הצעיר, וסידר לו פגישה עם המפיק המוזיקלי ג'ון בויד (שעבד בין היתר גם עם פינק פלויד). בזכות ההמלצות החמות של שני אלו, דרייק חתם ב-1968 על חוזה לשלושה אלבומים עם חברת התקליטים איילנד. לפחות לפי מה שהשלושה דמיינו בראשם אז, הסטודנט לספרות עמד להפוך לכוכב החדש של סצנת הפולק-רוק הבריטית. היו לו את כל נתוני הפתיחה למשימה: יכולת כתיבה ונגינה, וגם מראה מושך.
עם האמונה הזאת, בויד ודרייק החלו לעבוד על מה שיהפוך בראשית הסתיו של 1969 ל- Five Leaves Left, אלבום הבכורה היפהפה שלו, ואפילו גייסו את חברי פיירפורט קונבשן לסייע בנגינה. למרות ההבטחות, השמות והכישרון הברור של האדם שבפרונט, שירי הפולק הראשונים והמאוד נוגים של דרייק שיצאו לא הותירו רושם רב. דרייק עבר ללונדון במטרה לקדם את הקריירה שלו. הופיע פה ושם במקומות קטנים, אך לא נהנה במיוחד מהעניין. הוא לא היטיב לתקשר עם הקהל ולא פעם ירד מהבמה גם במהלך ההופעה, ואפילו באמצע השיר.
לאחר מותו זכה שם האלבום למשמעות מיסטית-טרגית. לפי סברה אחת השם הגיע מספרו של או. הנרי "העלה האחרון", שבו הגיבורה המחכה למותה מונה את העלים שטרם נשרו מהעץ ויודעת שכשאחרון שבהם ייפול, גם תורה יגיע. לפי גרסה אחת חמשת העלים האלו הגיעו מהפתקה שמצויה בחבילות ניירות לגלגול סיגריות המתריעות בפני המעשן שתיכף הוא יתקע בלי. ואולי חמשת העלים האלו הם בדיוק מניין השנים שנותרו לדרייק מהרגע שהאלבום הופיע ועד ליום שבו הוא יילך לישון ולא יקום יותר. כמו הרבה פרטים בסיפור החיים העצוב של דרייק, ובמיתוס שהתעצם לאחר מותו, אין תשובה אחת נכונה.
ב-1970 הגיע האלבום השני של דרייק - Bryter Layter. גם הפעם בויד הפיק, ושוב חברי פיירפורט קונבנשן התגייסו לסייע, ואפילו הביאו שחקן חיזוק בדמות ג'ון קייל מהוולווט אנדרגראונד. העיבודים המוזיקליים היו עשירים יותר, ולפולק הרך של דרייק נוספו משיכות עדינות ומאוד יפות של ג'אז וכלי קשת. היו כמה מבקרים שהתלהבו, אך המכירות המשיכו להיות זעומות (4,000 עותקים ליתר דיוק). אפילו הסינגל Northern Sky, שדרייק ואנשיו האמינו שיהפוך ללהיט הפריצה של הזמר, לא עשה את העבודה.
דרייק, שהיה בטוח שהפעם יילך לו יותר טוב – או לפחות קצת פחות גרוע מאשר בסיבוב הראשון שלו – לקח את הכישלון ללב. הוא צרך לא מעט סמים, נכנס לדיכאון והלך ושקע בתוך עצמו. גם להופעות, שבהן נתקל לרוב בקהל מועט וחסר סבלנות לחיבוטי הנפש שלו, כבר לא נשאר לו הרבה כוח. ואם לא היה די באלו כדי להוציא את מעט האוויר שעוד נותר איכשהו במפרשיו, בויד, המנטור המוזיקלי שלו, עבר ללוס אנג'לס במטרה להשתלב בתעשיית הקולנוע. דרייק עזב את הלימודים, יצא לטיול בצרפת, וחזר לגור בבית הוריו. הוא הסתגר במשך שעות בחדר שבו גדל, החל ליטול כדורים נגד דיכאון, ויצא מהבית רק לטיפולים פסיכולוגיים.
בין טיפול לטיפול ובין התקף דיכאון אחד למשנהו, דרייק הספיק לצאת לחופשה קצרה בספרד, ולאחריה החל לעבוד על יצירת המופת האחרונה שלו – Pink Moon. היא הוקלטה בראשית 1972 במהלך שני סשנים ליליים קצרים (כשעתיים וקצת כל אחד), כשרק הוא והגיטרה נמצאים באולפן, ורק בהמשך נוספה נגינת פסנתר לשיר הנושא. התוצאה הייתה 11 שירים שהרכיבו אלבום קצר מאוד – 28 דקות וטיפה. קצר ויפה עד כאב, בדיוק כמו האיש ששר בו לעצמו. מהצד השני של הזכוכית היה המפיק וטכנאי ההקלטות ג'ון ווד, שעבד בין היתר עם זמרת הפולק סנדי דני, עם ג'ון מרטין (חבר קרוב של דרייק), קאט סטיבנס ופינק פלויד. לאחר שבויד עזב לאמריקה, דרייק ידע שווד הוא האיש שהוא רוצה לצידו, ואף ציין זאת בריאיון היחיד שהעניק בחייו לתקשורת.
דרייק, שהיה טיפוס שפוף ושבור עוד קודם לכן, התקשה להאמין שמישהו יתעניין בשירים העצובים עוד יותר, שכתב והקליט עכשיו. הוא הביא את סרטי ההקלטה למשרדי חברת התקליטים, הסתובב שם קצת, שוחח בקצרה עם קצין העיתונות של הלייבל שהופתע לראות את הזמר, ולבסוף הניח אותם על שולחן הקבלה ויצא מבלי לבדוק האם מישהו האזין להם. הסטודנט לשעבר בקיימברידג' לא התכוון להפר את חלקו בחוזה שחתם מול חברת התקליטים, גם כשהבין בצער שלאף אחד באמת אין עניין בו.
גם לעטיפת האלבום יש חלק באווירת המסתורין סביב אקורד הסיום של דרייק. קית' מוריס, שצילם את הזמר לעטיפת אלבום הבכורה שלו, היה אמור לתעד אותו גם הפעם. בחברת התקליטים ניסו ללכת על כיוון אחר – שבתקווה גם יהיה מושך יותר – ובחרו בציור סוריאליסטי סטייל סלבדור דאלי, אותו צייר אמן שהיה מיודד עם אחותו של דרייק.
האלבום יצא, וכקודמיו זכה לביקורת נלהבות ולמכירות עלובות. דרייק המשיך להסתגר בבית הוריו ולספור את העלים שנותרו על העץ שמול חלונו. מצבו הנפשי הלך והחמיר, ובמהלך 1974 הוא אף אישפז את עצמו למספר שבועות בבית חולים פסיכיאטרי. ב-25 בנובמבר אותה שנה נכנסה אימו לחדרו ומצאה אותו ללא רוח חיים. בין שהייתה זו תאונה או כפי שנכתב בדוח הפטירה הרשמי – מנת יתר של תרופות נוגדות דיכאון, עולם המוזיקה הפסיד באותו הרגע את אחד מהיוצרים המעניינים שפעלו בו אז. הכאב של דרייק, שהפך מאז לאייקון מוזיקלי, היה כה גדול, שהוא אפילו לא הצליח "לזכות" בכרטיס למועדון ה-27. הוא מת בגיל 26.
לאורך השנים זכה דרייק למספר מחוות מוזיקליות שהשאירו את המורשת שלו בחיים, בינתיים רק על אש קטנה. הראשונה שבהן, התרחשה עוד בחייו. ב-1973 הוציא מוזיקאי הפולק הבריטי ג'ון מרטין – שכאמור גם היה חבר קרוב של דרייק – את אלבום המופת שלו Solid Air, והקדיש את שיר הנושא שלו לדרייק. בסוף הסבנטיז יצא האוסף Fruit Tree שאיגד כמה שירים של דרייק, כולל כאלו שלא הופיעו קודם לכן בשלושת אלבומיו. אוספים ברוח דומה יצאו גם לאורך שנות ה-80 וה-90. למרות אלו, דרייק המשיך להיות סוד השמור למעטים, כזה שרק מוכרים בחנויות תקליטים ממליצים עליו – אבל רק ללקוחות שהם אוהבים במיוחד.
ב-1999 דרייק סוף סוף נגאל מאלמוניותו, ובדרך הכי לא צפויה. חברת פולקסוואגן החליטה לשלב את שיר הנושא של אלבום הפרידה שלו בפרסומת לגרסה הפתוחה של מכונית הגולף הפופולרית שלה. Pink Moon הוא שיר יפהפה ובחירה מוצלחת לכל פסקול לנסיעת לילה (ולא משנה כרגע אם זו מתבצעת במכונית פתוחה או סגורה). אך כשצופים בסרטון הפרסומת ההוא, המקדש את החיים ומציג רביעיית צעירים מחויכת למדי, קשה לחשוב על דמות מתאימה פחות מאשר אמן הפולק המיוסר והנחבא אל הכלים.
אבל זה עבד, ודרייק הפך לכוכב, כמעט בן לילה. מכירות אלבומיו זינקו – בשנת 2000 נמכרו מ-Pink Moon יותר מ-74 אלף עותקים בארצות הברית. בשנה שקדמה לשידור הפרסומת, המכירות נעצרו על פחות מעשירית מהמספר הזה. העניין המחודש בדרייק בראשית המילניום זיכה גם את שלושת אלבומיו במיקומים נאים במצעדי "האלבומים הגדולים בהיסטוריה" שערכו מגזיני מוזיקה שונים. נכון לכתיבת שורות אלו, Pink Moon בן ה-50 הוזרם מעל ל-118 מיליון פעם רק בספוטיפיי. לו דרייק היה זוכה לקמצוץ מהיחס וההילה האלו בעודו בחיים, ייתכן שהיינו מקבלים ממנו גם אלבום רביעי או חמישי, ולסיפור שלו היה סוף טוב יותר.
