בשנה שעברה, בהתקרב יום הולדתו ה־70, שאלה מיקי קם את בעלה יהודה עדר: "מה דעתך שנתחתן פעם שנייה? אבל הפעם רק שנינו". וכשהוא לא מיהר להסכים, היא הוסיפה: "תחשוב איזה כיף זה יהיה, נזמין לחתונה שלנו את כל ההורים והילדים והנכדים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
במסגרת ההכנות לחידוש הנדרים, החתן הודיע לזוגתו שיש לו שתי בקשות. "שתאהבי אותי ושתסדרי לי חניה ליד הבית". על המקום היא קפצה ובישרה "החניה עליי!" ושכרה עבורו את מקום החניה של יגאל בשן ז"ל שהתגורר בסמוך אליהם, במובלעת ירוקה של דשא וצמחייה בלב תל־אביב החפורה למהדרין. הבורות שנפערים במדרכה נושקים לאלה שבכביש.
"ועכשיו", הוא מנסה לשוות לקולו נופך דרמטי, "כאן, מולך, יושבים שני מפעלי חיים!"
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בחודש שעבר, בטקס חגיגי שאליו הפציעה יהודית רביץ, העניקה אקו"ם לעדר - יוצר, גיטריסט, מפיק מוזיקלי, מיוזמי ומקימי בית ספר רימון - פרס מיוחד "על תרומה לזמר ולתרבות, משהו כזה", הוא ממלמל. מצידו השני של שולחן האוכל הפינתי היא נועצת בו מבט מצמית. "טוב, הנה", הוא קם כאילו בחוסר חשק ומביא את הפסל, "על תרומה לזמר העברי ולתרבות הישראלית", הוא מקריא.
התרגשת?
"בטח, כן. אני אוהב את העובדה שזה פרס שניתן על ידי תעשיית המוזיקה, לא ממישהו מהצד או מתחת או מעל. נכון, זה לא פרס ישראל, גם לשם מגישים אותי כל שנה על הקמת רימון, אבל אני נהנה להתרגש. התעשייה אומרת 'עשית משהו'. זה כיף".
קם (67) התבשרה בטלפון על זכייתה בפרס אמ"י. "יואל ליבה צילצל ואמר 'אני רוצה לבשר לך' אז ישר שאלתי 'מה כבר עשיתי?' והוא צחק 'אוהו, כמה זמן יש לי? עשית הרבה מאוד'. אין לי מושג אם זה פסל או כסף וזה גם לא משנה. שני הפרסים האלה הם סוג של הכרת תודה".
"בעיניי זה הרבה יותר", הוא מתפתל. "זה גם מה שהרגשתי בערב של חלוקת הפרסים. הקהל היה בני המשפחות של הזוכים, ובאופן טבעי כל משפחה מחאה כפיים לנציג שלה. אבל מי היו הזוכים? קרן פלס מלחינת השנה ונונו (נעמי גל אהרוני) תגלית השנה. תלמידים שלי. ומי הופיע בטקס? דניאל סולומון, שפיטה, דורון טלמון, סיון טלמור, כולם בוגרי רימון. גם יסמין מועלם ונטע ברזילי ואיה זהבי פייגלין למדו אצלי. כשהגיע תורי לעלות כל המשפחות פירגנו לי. גידלתי דור, שניים, שלושה. והתעשייה מצדיעה".
זה חלום שמתגשם?
"עכשיו אני חי בתוך חלום, אבל זה לא היה הכיוון שלי בכלל. גדלתי בכפר הנשיא, בצפון הרחוק, והתגייסתי לקורס שהיה מיועד לשייטת ולבני משקים. הטירונות הכי קשה בצה"ל. הייתי אמור להיות קצין מת בנח"ל המוצנח".
"יודה", היא נוגעת בכף ידו, "אתה בטוח שזה הניסוח?"
"כן. הרבה מאוד מהחברים שלי נהרגו ביום כיפור. אני חטפתי צהבת ואחרי עשרה ימים פינו אותי באמבולנס לרמב"ם. הספקתי להופיע לפני הטירונים ואז פרצה המלחמה".
"את הדבר הכי חשוב שכחת להזכיר", היא אומרת, "בעקבות הצהבת ירד לך הפרופיל".
עדר: "התחלתי ללמד באקדמיה כשדני סנדרסון צילצל ואמר שהוא רוצה להקים להקה. צילצל ולא עזב. אומנם 'דודה' הייתה כישלון מוחץ והלהקה התפרקה בצורה קשה, כמו שקורה כשנכשלים, אבל איזה להיטים יצאו ממנה"
"נכון", הוא מעביר יד בשיערו המאפיר, שריד אחרון מימי התלתלים. "שאלו אותי 'מה אתה יודע לעשות?' ואמרתי 'אני יודע קצת לנגן', אז אמרו לי 'מצוין, דני סנדרסון מחפש לו מחליף ללהקת הנח"ל'. אירגנו לנו פגישה, דני שאל 'את מי אתה אוהב?' והתחלתי למנות 'אריק קלפטון, בוב דילן, ג'ימי הנדריקס'. דני קם והודיע לכולם 'הוא עליי'. מאז אנחנו חברים נורא טובים. דני של אז היה נגן הרבה יותר טוב ממה שהוא היום, הוא היה נגן־על שהביא סטנדרטים חדשים ופתאום הוא, הגדול מכולם, מביא מחליף שמנגן קצת מנדולינה ובחיים לא נגע בחשמלית. התחלנו להיפגש אצלו בבית, דני לימד אותי את התפקידים שהוא כבר עשה ונכנסתי ללהקת הנח"ל המיתולוגית והזוהרת עם ירדנה ארזי וגידי גוב ואפרים שמיר".
בפרץ של נוסטלגיה הוא משחזר מצב נוסף שבו סנדרסון שינה את חייו. "אחרי 'תמוז' נסעתי ללמוד שלוש שנים בברקלי, מיקי פירנסה אותנו מעבודה בגן ילדים ישראלי, וכשחזרתי ארצה החלטתי להיות קלסיקאי. התחלתי ללמד באקדמיה כשדני צילצל ואמר שהוא רוצה להקים להקה. צילצל ולא עזב. אומנם 'דודה' הייתה כישלון מוחץ והלהקה התפרקה בצורה קשה, כמו שקורה כשנכשלים, אבל איזה להיטים יצאו ממנה. 'לידיה הלוהטת', 'ערב אבוד', 'אלף כבאים'. אם דני לא היה לוקח אותי ל'דודה' לא הייתי מתחיל להפיק את האלבומים של דיוויד ברוזה ומאיר אריאל וחוה אלברשטיין, ארצי זה אחר כך, ואולי לא הייתי מקים את רימון. זה משהו קוסמי לחלוטין".
עד לצהבת לא היה שום קשר בינך לבין צלילים?
"אחותי, שלומית, טוענת שבגיל 17 היא שמעה אותי ממלמל שאני רוצה להקים בית ספר. לאו דווקא למוזיקה. בטרשים ובבזלת של הקיבוץ היה מישהו שפתח חוג למנדולינה".
"וגם בחלילית ניגנת", היא מדייקת, "כמו קיבוצניק טוב".
"וחשוב לי להוסיף שלימים, החזרתי לדני טובה תחת טובה. בכל פעם שעשה אלבום הוא קרא לי לשמוע את החומרים. יום אחד ישבתי, שמעתי ואמרתי 'אני מרגיש שמשהו חסר לי, יש לך עוד שירים?' דני אמר שיש לו עוד שיר שחברת התקליטים פסלה בטענה שהוא קשקוש והתחיל לנגן את 'זה הכל בשבילך'. ירדו לי דמעות מהעיניים. אותו דבר קרה עם השיר 'הולכים אל הלא נודע'. אמרתי לו 'אתה חייב להקליט את זה!' ודני שמע והקליט".
קם, ילידת מנרה, חייבת את הקריירה שלה לשני גברים. הראשון — מני, אביה. "המשפחה שלי נדדה אז בין שכונת התקווה לגבעתיים והוא החליט לשלוח אותי לכפר הירוק. אבא אמר 'יהיה לך טוב ללמוד בקבוצה שגרה ביחד' ואמרתי 'פסדר'. אם אבא אומר הוא יודע. בפנימייה, כל קבוצה היתה צריכה להעלות ערב אמנותי בארוחת שישי, אז כתבנו והופענו ופתאום התהווה סביבנו קהל וקיבלנו פידבק ורגע, הם באמת צחקו ממה שאמרתי. הם אשכרה צחקו. כשהייתי בת 15 אבא ראה מודעה בעיתון, תחרות של זמרים מתחילים, והסיע אותי. דן כנר היה המנחה. שרתי את 'סבא חרמון' שכתב מישהו ממנרה ובום, זכיתי במקום הראשון. ואחר כך אבא מצא מודעה על בחינות ללהקה צבאית".
את, ביוזמתך, לא היית ניגשת?
"בחיים לא. אני? הבוחנים היו אפרים שמיר וענת גוב ועוד מישהו שלא ידעתי את שמו, אבל היה לו מבטא הונגרי מאוד חזק. הוא שאל 'מה הכנת מיידלע?' ולא ידעתי מה לענות, לא הכנתי כלום, אז התחלתי לדקלם את 'חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי' בכל מיני אופנים. פעם כמו ילדה, פעם כמו סבתא והאיש עם המבטא, אפרים קישון כמובן, אמר 'אין לי מושג מה היא רוצה, אבל יש לה את זה'. אחר כך שאלו אותי איזה שיר הכנתי והייתי כזאת תמימה - מאז, דרך אגב, לא השתניתי בהרבה, גם היום אני האחרונה ששומעת על אודישן כזה או אחר. שרתי משהו של אילנית או של צילה דגן. הן היו אז הכוכבות. היום, כל נבחן מגיע עם הפסנתרן שלו. אני עשיתי אקפלה, וקישון למזלי, זיהה את מה שיש בי".
קם: "משהו בקיבוצניקיות שלו, בבגדים המרושלים, בחיספוס, בסיגריה שתמיד תקועה בצוואר של הגיטרה, הוא נראה אחד שלא שם ז־ן, וכשלא שמים עלייך את עוד יותר רוצה. הוא לא הסתכל עליי, אבל שמתי לב שהוא שם לב"
עדר, הגבוה עם הגיטרה, היה עבורה אהבה ממבט ראשון. "משהו בקיבוצניקיות שלו, בבגדים המרושלים, בחיספוס, בסיגריה שתמיד תקועה בצוואר של הגיטרה, הוא נראה אחד שלא שם ז־ן, וכשלא שמים עלייך את עוד יותר רוצה. הוא לא הסתכל עליי, אבל שמתי לב שהוא שם לב. יום אחד אזרתי אומץ, ניגשתי אליו ואמרתי לו 'יש לך חור בחולצה'. הוא לקח שאכטה ונהם 'אז מה?' ועניתי 'תביא לי ואני אתפור לך'. לקחתי, תפרתי, ומאז עברו 46 שנה ואני עדיין תופרת לו את החורים בחולצה".
"חוץ מאשר ביום שראית אותי עם בלונדינית", הוא מרענן את זכרונה.
"נכון", היא מגחכת, "יום אחד ראיתי את יודה עם בלונדינית יפה, שצעדה יחפה בהליכה של 'קומה איכה', עם הסנדלים ביד. ישר שנאתי אותה. בראש שלי כבר ירדתי על היפהפיה התורנית שתפסה לי אותו, עד שיודה אמר 'מיקי, תכירי, זאת שלומית, אחותי' ובבת אחת ראיתי את היופי שבסנדלים וב'קומה איכה'. די מהר שנינו ידענו שזה זה. יום אחד חזרתי הביתה, גרנו אז בהרצליה, וקיבלתי טלפון. 'היי, זה יודה'. איפה אתה? 'מחכה לך בווימפי'. זה היה המקום בכיכר דיזנגוף שממנו יצאנו לחזרות. בגללו שיקרתי לאמא שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שתפסתי טרמפ לתל־אביב".
מה הורייך אמרו עליו?
"בהתחלה הם נבהלו. הוא היה החבר הרציני הראשון שלי. כל היופי שאני ראיתי בו הפחיד אותם. זה שהוא קיבונציק עם סיגריה ובלי מקצוע. אבל הם סמכו עליי. יודה שכר אז דירה בתל־אביב, בסמטה אלמונית, עם חברים מהקיבוץ, ולאט לאט השתחלתי לקומונה שלהם".
היית יוצאת עם מישהו נמוך ממך?
"ברור. בכפר הירוק היה מישהו שאהבתי ושהיה הרבה יותר נמוך ממני. לי זה לא הפריע".
"אבל לו זה הפריע מאוד", מציין המטר שמונים.
קם: "כשהרב ערך את הכתובה הוא שאל את יודה 'מה אתה עושה?' ויודה ענה 'אני מוזיקאי' אז הרב כתב 'חקלאי'. אחר כך הרב שאל אותי מה אני עושה ועניתי 'שחקנית', אז הוא כתב 'ע.ב.' ראשי תיבות של 'עקרת בית'. זה היה אז היחס לנשים. משהו השתנה?"
"אני מטר שבעים וארבע", היא מזדהה, "לא כזאת גבוהה, אבל אני ארוכת גפיים. היום אני משחקת ב'מאמא מיה' עם אורנה דץ, שיותר גבוהה ממני, אבל אני נראית יותר גבוהה ממנה בגלל הרגליים הארוכות. מבחינתי, הגובה שלי בכלל לא היה אישו, אבל הסביבה דרשה ממני להתייחס אליו. בגיל 16 כבר היה לי חזה גדול והייתי נורא אישה ולא ידעתי מה לעשות עם כל האיברים שצמחו לי. זה היה השלב שבו התחלתי ללכת כפוף. לקח לי שנים להזדקף".
ראיתם את עצמכם כזוג לנצח?
"הכי", היא מסמיקה. "מבחינתי, ברגע שהפכנו לזוג זה היה פוראבר. לכן פחות הטריד אותי מתי ואיך נתחתן. לא הרגשתי שאני זקוקה לחותמת. גם ההורים שלנו היו נשואים לנצח".
"היו", הוא מרצין.
"הוריי התגרשו כשהייתי בת 40 והם היו בני 60", היא מבליעה אנחה. "ולפני שלושה חודשים אמא אהובה נפטרה".
בקורונה, במקום לטפס על הקירות, הם כתבו מופע משותף, "אהבה בת עשרים פלוס". הם העלו אותו בבתים, בקפסולות, ובבתי אבות, "ופתאום נהיה ביקוש, שמונה הופעות בחודש", היא קורנת, "ופעם אחת אפילו פתחנו קופה. הקהל שלנו הוא אנשים כמותנו, בגיל שלנו, וזה נורא מתוק, מין רטרוספקטיבה לחיים המשותפים, אנחנו מכניסים את הקהל לסלון שלנו ולמטבח. יש שם קטע מהחיים על איך יהודה הציע לי נישואים".
איך? הוא אירגן מופע אור־קולי? קפץ ממטוס?
"איפה", היא שמחה להדגים. "יום אחד, באמצע שיחת טלפון עם אחותו, יודה שאל אותי 'את רוצה להתחתן?' ואמרתי 'פסדר'. הוא שאל 'ב־26 לעשירי טוב לך?' ואמרתי 'כן, אבל למה אתה מדבר עם אחותך?' ויודה ענה 'בגלל שהיא מתחתנת איתנו'. ככה זה בקיבוץ. חתונה כפולה".
"הזוג השני היה אחותי שלומית והרי ליפשיץ שהוא חברי הטוב בעולם", הוא מוסיף. "הוא ייסד איתי את 'רימון' שבו הוא עובד כבר 38 שנה כאיש הכספים. הרי גם כותב איתי שירים והוא שותף לדרך האמנותית שלי. גם הוא ושלומית עדיין נשואים. אנחנו מבלים איתם הרבה".
"במופע אני מספרת שכפר הנשיא הוא קיבוץ אנגלוסקסי, עד עצם היום הזה התושבים לא מדברים עברית כמו שצריך", היא מתיזה חיקויים, "ואילו אני חצי עירקאית. לחתונה שלנו הגיעו מלא אורחים מהצד שלי ושלושה אורחים מהצד של יודה ולכי תחלקי בקבוק קוניאק 777 בין אלף אורחים".
מתחת לחופה, ב־26 לעשירי 1976, היא לבשה את שמרית אור. "היה לה אז בוטיק קטן בדיזנגוף. כבר אז היה לי סטייל וידעתי בדיוק מה אני רוצה. חצאית לבנה וחולצה לבנה מעליה, עם חגורה. ועל הראש ענדתי זר מפרחי בר שנקטפו מהשדה. יודה", היא מחייכת למראה הצילומים הדהויים שהוא מוצא בסלולרי, "עשה לי טובה ולבש חולצה לבנה. וג'ינס. ולשם שינוי הוא לא היה יחף".
ועוד זיכרון מרעיד אותה מצחוק. "כשהרב ערך את הכתובה הוא שאל את יודה 'מה אתה עושה?' ויודה ענה 'אני מוזיקאי' אז הרב כתב 'חקלאי'. אחר כך הרב שאל אותי מה אני עושה ועניתי 'שחקנית', אז הוא כתב 'ע.ב.' ראשי תיבות של 'עקרת בית'. זה היה אז היחס לנשים. משהו השתנה?"
ממרחק השנים קשה להם לנחש איך היו מתנהלים חיי משפחת קם־עדר אילו היא היתה מורה והוא היה פקיד בנק, "אבל למרות שזה בית ששני עמודי התווך שלו עוסקים באמנות זה היה בית נורא נורמלי לילדים", היא מדגישה. "אי של שפיות. תמיד היה במקרר אוכל שאמא בישלה והילדים שלנו לא היו ילדי מפתח".
"היא מבשלת מדהים", הוא מסגיר.
"היום אני עובדת הרבה יותר קשה מאשר בצעירותי", היא מודה. "זה נשמע פסיכי, אבל זו האמת. היום, כשהילדים כבר מזמן התעופפו מהקן, אני מרשה לעצמי להגיד הרבה יותר 'כן'. אבל יש לי ברזומה סיפור גדול מאוד של הקרבה. כשיודה היה עסוק עד מעל לראש בהקמת רימון קיבלתי הצעה מיוסף מילוא - לשחק ב'גטו' את התפקיד הראשי, של חיהל'ה, בווינה, אוסטריה. אלון, הבכור שלנו, היה אז בן שנה ועשרה חודשים. הקשבתי, אמרתי 'תודה, תודה, אבל זה לא מתאים' ובהמשך צלצלתי להוריי וסיפרתי להם על ההצעה. שלושים שניות אחרי שניתקתי אבא צילצל ואמר 'אמא תטוס איתך לשמור על אלון'. וכך היה. סבתא אהובה טיפלה באלון במשך ארבעה חודשים".
"לא מדויק", הוא מוחה. "בחודש הראשון אלון נשאר איתי, וכבר ביום הראשון מצאתי לו גן".
עדר: "ההצלחה של אלון לא הייתה מהירה. הרבה פעמים מצאנו אותו שיכור ב'לבונטין', שהיה ריק לגמרי, חוץ מאיתנו. אבל הוא עבד לאט, הוציא 11 אלבומים, והיום הוא מופיע ב'שוני'. לטעמי, הוא עושה את הדרך הכי נכונה לאמן"
אלון, 39, זמר ומוזיקאי מוערך, גר בפרדס חנה ואב לשלושה. "בגיל חמש הוא כבר כתב שירים", אימו מתגאה, "ואני הייתי מסתכלת על יודה ושואלת 'מתי כולם יגלו שהוא גאון?' הדרך שלו הייתה קשה".
"לא קשה", הוא חולק עליה, "אבל לא מהירה. הרבה פעמים מצאנו אותו שיכור ב'לבונטין', שהיה ריק לגמרי, חוץ מאיתנו. אבל הוא עבד לאט, הוציא 11 אלבומים, והיום הוא מופיע ב'שוני'. לטעמי, הוא עושה את הדרך הכי נכונה לאמן. ריצת מרתון, לא ספרינט סטייל מירי מסיקה. את יודעת איך היא פרצה? המיתולוגיה מספרת שהכל התחיל בשירותים. כשמירי הייתה ברימון היא שרה בכל מקום, גם שם, עד שיום אחד קרן פלס נכנסה לשירותים להתאפר ושמעה אותה. קרן חיכתה בסבלנות עד שמירי סיימה ויצאה ואמרה 'אני רוצה לכתוב לך שיר'. ככה הן הפכו לחברות נפש. בתקופה מסויימת הייתה ביניהן סוג של תחרות סמויה, שתיהן יושבות על אותה המשבצת, אבל הן החברות הכי מדהימות בעולם".
בנם השני, נדב (31) הוא סטודנט למשחק, שנה שלישית, ביורם לוינשטיין. "גם הוא למד שלוש שנים ברימון, והיה בווקה פיפל, והתמקצע בהפקה מוזיקלית", מספר האב, "עד שבא לו לשחק".
בין שני הבנים, היא מספרת, הייתה לידה שקטה. "הלם נוראי, לא היתה אז שום מודעות לנושא הזה. הייתי בחודש התשיעי, ערב קודם שיחקתי ב'מעגל הגיר הקווקזי', ובבוקר לא הרגשתי אותה. כן, זו הייתה בת. הלכתי לבית חולים, וכיוון שהעוברית מתה לפני שהספיקה להסתובב עברתי לידת עכוז נורא מסובכת. אגב, את כל שלוש הלידות שלי עשיתי בלי אפידורל מפני שככה אני. הולכת לעבוד. אחרי הלידה החזירו אותי למחלקת יולדות. שכנותיי לחדר הניקו את התינוקות ששכבו לידן וכולם אמרו לי מזל טוב וזה היה מזעזע. לא עלה בדעתי לבקש שיעבירו אותי למחלקה אחרת".
"אני אומר שהיו לנו שלוש לידות עם שתי תוצאות חיוביות", הוא משלים.
"ואני אומרת שיש לי שני ילדים ובאמצע חלום", היא לוגמת מהקפה, "אבל יש לנו נכדה, מונה, שמפצה אותי".
ליהודה עדר יש עוד בייבי שהוא גאה בו במיוחד — השלוחה החדשה של בית ספר רימון בעכו. "מתוך חמשת המקומות הראשונים של המצעד השנתי של גלגלצ, ארבעה מקומות הם של בוגרי רימון. נונו עם שני שירים, יסמין מועלם וגל ניסמן עם 'סתלבט בקיבוץ' שגם נבחר לשיר השנה. ב'כוכב הבא', נופיה וליבי ואליאב זוהר הם יוצאי רימון. אליאב כתב את 'מיכל' ברימון, בשיעור של שמרית אור".
"ונונו התחילה לכתוב בשיעורים שלך", קם מרימה לבעלה. "אני זוכרת שחזרת הביתה וסיפרת לי על תלמידה שכותבת שירים דרמטיים. השיר הראשון היה על החזייה שאמא שלה מכריחה אותה ללבוש. חיקית אותה ב'ברה, רע, רע'..."
החיוך שלו מתרחב. "אמרתי לה שזה שיר יפה והיא טענה 'זה לא שיר, זה דחקה', אז אמרתי לה שזה מה שהיא צריכה לעשות".
"זה מה שמוכיח כמה כוח יש למנטור", היא מסכמת. "הוא כיוון אותה לשם. הוא היה הטריגר של הנונואיזם. כל יוצר מספר על הקולות שהידהדו בחייו ויודה הוא מהדהדן רציני. הוא רואה דברים כמו נייר לקמוס. כל הסנסורים שלו דרוכים. תלמיד יכול לשיר על הכלב שלו שברח, שנפל ופתאום יודה ישאל 'מה קורה עם אבא שלך?' והבחור עם הכלב פתאום יפרוץ בבכי".
הוא גם המנטור שלך?
"תמיד אמרתי שהבית הוא התחנה המרכזית שממנה יוצאים האוטובוסים לכל הכיוונים. העוצמה שלי היא על הבמה. אני פשוט עומדת ופורשת את משנתי. את 'פרלה', למשל, כתב שלמה משיח, שיודע לכתוב לי את הדברים הכי נכונים ומדוייקים ואני הקול שלו, השופר והמראה. ב'בילי שוורץ' של אוהד חיטמן שרתי את 'רגע מושלם', שבעיניי הוא אחת הפסגות שלי מבחינה מוזיקלית. כשמביאים לך חומר יקר ערך, אתה חייב להשתמש בו בחוכמה. מה החוכמה? לא לקלקל".
"תכתבי שגם מיקי לימדה קצת ברימון", אומר עדר.
"אמת", היא מודה באשמה, "לימדתי איך להגיש שיר, גם ברימון וגם בבית צבי, ובטח יבוא היום שבו אתחיל לביים, אבל עד להודעה חדשה טוב לי על הבמה. החיסרון היחיד בתיאטרון הוא לוח ההצגות. הייתי רוצה יותר זמן לטייל בעולם. מי יתן לי חודש חופש?"
פורסם לראשונה: 07:31, 16.10.22
