השחקנית-במאית-תסריטאית הצרפתייה ממוצא אלג'ירי, מייוון (שמה המלא הוא מייוון לה בסקו), היא אחת הדמויות הפרובוקטיביות בקולנוע הצרפתי העכשווי. הסיבה המרכזית לכך היא סירובה המובהק לקחת חלק במאבקיהן של עמיתותיה נגד ניצולן, וכן כמה התבטאויות מקוממות, מבחינתן, שהיא השמיעה בגנות תנועת MeToo. "נשים שנוצלו מינית על ידי גברים הן חלשות", היא אמרה בעבר. "אם אני הולכת לחדרו של גבר באחת בלילה, אני מניחה שזה לא כדי לדבר על התפקיד". בנוסף, בחודש מאי האחרון, היא תקפה עיתונאי צרפתי במסעדה משום שזה פרסם את ההאשמות באונס ותקיפה מינית שהופנו כלפי הבמאי לוק בסון, שלו נישאה מייוון בהיותה בת 16 בלבד והוא בן 33 (בתקופת נישואיהם היא גם הופיעה בסרטיו "ליאון" ו"האלמנט החמישי").
"ז'אן דו בארי" - טריילר
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
בראיון ל"פארי מאץ'" היא הייתה אפילו בוטה יותר ביחסה לנשים. "כאשר אני שומעת נשים מתלוננות על כך שגברים מתעניינים בתחת שלהן אני אומרת להן: 'תיהנו, כי זה לא יימשך'", אמרה. קל, על כן, להבין מה משך אותה לדמותה ההיסטורית של ז'אן דו בארי, אחת מנשות החצר של המלך לואי ה-15, שהפכה למאהבתו, ואחרי המהפכה הצרפתית הוצאה להורג בגיליוטינה. בגרסתה של הבמאית, שאף מגלמת אותה, זוהי דמות שמנצלת את מיניותה כדי להתקדם, אישה מרדנית ושנונה ששמה ללעג את כל כללי האטיקט, נימוסי וגינוני חצר המלוכה, ובעיקר מייצגת נשיות פרועה המנוגדת לגמרי לזו של נשות החצר האחרות, ובראשן בנותיו הצדקניות של הוד מעלתו.
לביקורות נוספות במדור קולנוע:
ב"ז'אן דו בארי" (Jeanne du Barry), שפתח את פסטיבל הסרטים בחיפה ומוקדם יותר השנה היה גם סרט הפתיחה של פסטיבל קאן, מייוון מגלמת את הדמות שבכותרת לצידו של ג'וני דפ בתפקיד המלך. עבור קנאי התקינות הפוליטית זהו ציוות מהגיהינום, אם לוקחים בחשבון שזוהי הופעתו הקולנועית הראשונה של דפ מאז משפט הדיבה המתוקשר מול אשתו לשעבר אמבר הרד שהאשימה אותו באלימות כלפיה (בעקבות ההאשמות הוא פוטר מסדרת סרטי "חיות הפלא" שבה הופיע). אין לדעת אם אלה אותות המשפט או משהו אחר, אבל דפ נראה ונע בסרט כמומיה. הוא מתקשה להניע את שפתיו, דיבורו מונוטוני, ונראה שהצרפתית שבפיו אינה שגורה כך שהוא נדרש להסתפק במשפטים קצרים שמזכירים קלטת לימוד למתחילים, על אף שדפ עצמו מתגורר באחוזה בדרום צרפת.
3 צפייה בגלריה
מייוון, אחת הדמויות הפרובוקטיביות בקולנוע הצרפתי העכשווי. מתוך הסרט "ז'אן דו בארי"
(צילום: Stéphanie Branchu)
דו בארי ההיסטורית, בתם של טבחית ענייה ונזיר, התגלגלה בין מנזרים בצרפת של המאה ה-18, שימשה כמאהבתו של הרוזן דו בארי (מלוויל פופול) שהעניק לה את שמה, עד שהגיעה לארמון ורסאי בשנת 1768, וירשה את מקומה של מאדאם דה פומפדור המנוחה כפילגשו הרשמית של המלך. סיפורה של מי שהתחילה כבת המעמד הנמוך והגיעה, בזכות מיניותה ואופייה המניפולטיבי, עד למיטתו של המלך מובא בסרט באמצעות קריינות אנונימית - מפי גבר, אגב - שמזכירה באופייה הדיווחי את הקריינות שליוותה את יצירת המופת הגדולה של סטנלי קובריק, "בארי לינדון" (1975). ז'אן דו בארי לינדון. אבל מול הממד האירוני שליווה את הקריינות בסרט הנ"ל והדגיש את התנועה הכמעט מכאנית של גיבורו אל עולם האצולה - בסרטה של מייוון היא אינה נושאת שום משמעות מעניינת.
דמותה של דו בארי שלהבה את דמיונם של יוצרי סרטים כבר מתקופת הסרט האילם. זכורה במיוחד הופעתה של פולה נגרי בסרטו הגרמני של ארנסט לוביטש, "מאדאם דו בארי" מ-1919, שבו גילם אמיל יאנינגס את דמותו של לואי ה-15 (הסרט הוקרן באמריקה תחת השם Passion). הדמות התאימה לדימוי הקולנועי של נגרי (הפולנייה במקור) שהופיעה בעיקר בתפקידי נשים פתייניות ופאטאליות, בין היתר "כרמן", אף הוא בבימויו של לוביטש. "דו בארי" שלהם זכה להצלחה בינלאומית אדירה, ובעקבותיו קיבלו השניים הזמנה להוליווד. למעשה, סרטה של מייוון הוא הפעם הראשונה שבה זוכה הסיפור לעיבוד מנקודת מבט של במאית (שגם הייתה שותפתה לכתיבת התסריט), אם לא לוקחים בחשבון את הופעתה של הדמות בסרטה של סופיה קופולה, "מארי אנטואנט" (שם גילמה אותה אסיה ארג'נטו). זהו גם סרט שקיומו, דווקא ברגע המסוים הזה, מעורר סקרנות: נדמה שמעולם לא נראתה מתקפה חזיתית כזו על MeToo דרך סיפור ודמות היסטוריים שמייצגים ערכים שונים לחלוטין. יתר על כן: בחירתה של מייוון ללהק את עצמה לתפקיד הראשי כמו מזהה אותה עם הדמות ועם מה שהיא מייצגת כאן, וזה משהו שבהחלט לא ימצא חן בעיניי צופות וצופים רבים. הסרט, במילים אחרות, הוא פרובוקציה לשמה.
3 צפייה בגלריה
מצד אחד, דו בארי בפרשנותה היא פמיניסטית שמסרבת לכללי ההתנהגות המקובלים. מתוך הסרט "ז'אן דו בארי"
(צילום: Stéphanie Branchu)
מצד אחד, דו בארי בפרשנותה היא פמיניסטית שמסרבת לכללי ההתנהגות המקובלים. אחד מהם משעשע במיוחד, וקובע שאיש, למעט יורש העצר, אינו רשאי להפנות את גבו אל המלך ועל כן ביציאה מלשכתו יש ללכת לאחור בצעדים מדודים ומגוחכים (בנז'מן לאוורן המצוין מגלם את דמותו של משרת המנחה אותה ברזי הארמון). היא אף לובשת בגדי גברים, קוראת ספרים באמבטיה, אולי כי זה היה הזמן הפנוי היחיד ואולי כי כך פשוט היה מקובל, ולרגע אינה נחשפת בעירום מלא כפי שאולי היה צפוי. בהמשך היא מגדלת ילד בנגלי שחור שהובא לה כעבד-מתנה, והסיפור ההיסטורי הזה בהחלט מתאים את הסרט לשיח הגזעי העכשווי בצרפת. מצד שני כאמור, השיח של התקינות הפוליטית והייצוגית עבור מייוון הוא האנטיתזה לפמיניזם. אם נשקפת איזו סכנה מתוך הארמון האורבת לדו בארי, היא קיימת בדמותה של מארי אנטואנט הצעירה (פולין פולמן), שמייצגת את השיח הזה ושהפכה לצ'ילבה שלה.
ישנה כאן סצנה מעניינת שבה ז'אן מתבוננת ממחבואה בטקס הכנתו של המלך בבוקר. דפ בסצנה הזו, שכוללת גם טעימת שתן הבוקר על ידי רופא הארמון, נדמה כמו ילד קטן, והמבט המציצני בו של דו בארי כמו מהפך לרגע את ההיררכיה ביניהם (מעניין שאחת מההנחיות החצר הראשונות שהיא מקבלת היא לא להישיר מבט אל המלך). זוהי גם הסצנה היחידה שניתן לזהות בה רגש ותשוקה. שכן הדינמיקה בין הדמויות האלה היא רוב הזמן כשל צמד מתבגרים שאינם חוששים להיראות מחזיקים ידיים במסיבת הכיתה. בהיעדרם של רגש ותשוקה, "ז'אן דו בארי" שצולם באולמות וחצרות ארמון ורסאיי שמעניקים הנאה חזותית רבה, אינו מציע הרבה יותר מאשר קלישאה של סרט תקופתי, ודמות מרכזית שמאפשרת לבמאית-שחקנית שלו להתענג על הדימוי שלה עצמה.
