בשיתוף עברית
פשמישל, פולין - נובמבר 1942
יש מישהו שם בחוץ. בחשיכה.
אני פוקחת את עיני.
והחשיכה היא אותה חשיכה. דף חלק. באפי עולה ריח הכרוב שבישלה אמיליקה שתי קומות מתחתינו. לצדי אני חשה באנחה זוהי נשימתה של אחותי הישנה. אבל החשיכה גם השתנתה. יש בה הד. שריד לקול שאוזני החמיצו עד כה.
יש כאן מישהו.
עכשיו אני ערה.
אני מסיטה את השמיכה בשקט, מקשיבה, שולחת רגליים אל הרצפה. קפיץ במזרן משתחרר. כמו ירייה. אחותי נושמת אבל אינה זזה.
אם יש כאן מישהו, הוא לא בחדר הזה.
1 צפייה בגלריה
כריכת ספרה של שרון קמרון, "האור במקומות המסתור"
(עיצוב כריכה: רמה חרמוני, סטודיו גאלה)
אני הולכת יחפה על קצות אצבעותי על פני לוחות העץ ומרימה באצבע את קצה השטיח שקיבעתי במסמרים לחלון. פנסי הרחוב בוהקים, ופתיתי שלג כבדים מנצנצים כמו אבק בשעה שהם צונחים מבעד לאלומות האור. אבל המדרכה מתחת לבניין שלי שוממת, החלונות מעבר לכביש שורות של עיניים מתות מואפלים בווילונות ובבגדים ובסמרטוטים. כמו החלונות שלי.
בפשמישל אור הוא כמו כרזת פרסומת לסוכריות, ומוטב לא לתלות שלטים שמציינים היכן הממתקים.
אני שומטת את קצה השטיח וניגשת לדלת, מצמידה אוזן לָעץ לפני שאני מסובבת את המפתח בחור המנעול. המסדרון הריק מחוץ לחדרנו מוביל אל החדרים הריקים האחרים בדירה הריקה. היא כפי שהיא אמורה להיות. הכול נראה כפי שהוא אמור להיות.
ואז רעש חזק מפלח את הדממה. חזק יותר מקול ירייה. רימון של פחד בתוך חזי. ואני מזהה את הקול שהחמיצו אוזני.
מישהו דופק על דלת הבית.
הם יודעים. הם יודעים. הם יודעים.
המילים הולמות עם דמי בעורקים.
עוד קפיץ משתחרר במזרן, ואני מרגישה את הלנה מתקרבת אלי מאחור. היא לא מדברת. היא בת שש ויודעת שזה לא הזמן לשאול שאלות.
ושוב דפיקה על הדלת, חזקה יותר, והפעם נלווית לה לחישה מבין הסדקים.
"סטפניה?"
זה תכסיס. הגסטפו רוצים שאפתח את הדלת בלי לעורר מהומה. כדי שלא יצטרכו לשבור אותה. כדי שיוכלו לתת דירה מטופחת ושמורה לאיזה קצין גרמני נחמד ולאשתו שומרת החוק שיש לה שיער נקי וגרבונים בלי קרעים.
אולי המשמעות היא שהם יירו בנו בחוץ, כמו שירו במר שוורצר.
ושוב נשמעת לחישה.
"תפתחי את הדלת! פושה!"
את השם הזה שלי הגסטפו לא מכירים.
אני רצה אל הדלת בידיים שלוחות, ואצבעותי כבר מגששות אחר המנעול שזה לא כבר תוקן. אני יודעת שזה לא הוא. לא יכול להיות שזה הוא. ובכל זאת אני מגששת אחר המפתח ומסובבת אותו ופותחת את הדלת בתנופה. נשימתה של הלנה נעתקת. או שמא נשימתי היא שנעתקת. כי הנורה החשופה התלויה במסדרון מגלה לי שזה לא הוא. זה בכלל לא מי שחשבתי שיעמוד שם.
"מקס!" אני לוחשת.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"האור במקומות המסתור", שרון קמרון, ידיעות ספרים, 384 עמודים.
בשיתוף עברית
