"מופע טוטאל"
פרויקט קולנועי המובל על ידי רועי אסף, שכתב את התסריט (יחד עם עמרי ון אסן), משחק בתפקיד הראשי - ולראשונה גם מביים לקולנוע. זהו עיבוד של מופע הקברט-קרקסי-סאטירי "בורדל טוטאל" (המופע שלהם "הפסקת אש" זכה בפרס הצגת השנה ב-2016), כשקטעי הקברט משובצים לפרקים בתוך מסגרת עלילתית-דרמטית.
"מופע טוטאל" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
המסגור של אירועי הבמה במרחב המציאות של עיירה בדרום הארץ מאפשר לסרט להעלות שאלה אודות אפשרות קיומה של סאטירה אפקטיבית. שאלה רלוונטית לגבי החברה הישראלית העכשווית שבה פוליטיקאים קטנים, ממשרדי הממשלה ועד הרשויות המוניציפליות, מנסים לצבור נקודות זכות בקרב קהליהם באמצעות חיסול אמנות ביקורתית. הנושא בהחלט חשוב, ואסף עושה סרט שמהדהד באופן ניכר מקורות השראה (מ"בירדמן" של אלחנדרו גונסלס איניאריטו ועד "שמונה וחצי" של פדריקו פליני). למרבה הצער, ניכר גם הפער בין הכוונה והביצוע.
אסי (אסף) חוזר בתחילת הסרט משירות מילואים במלחמה נטולת-שם. הוא צץ מבין גבעות החול המקיפות את העיירה, נכנס פנימה והולך ישירות אל המתנ"ס שבו מופיעה הלהקה שבראשה הוא עומד. הוא משמש כמנחה הקברט במופע שתכניו אמורים להיות פרובוקטיביים. אולי יש אפשרות שהם ייתפסו ככאלו עבור קהל שמרני ומסורתי במיוחד, אבל הקטעים שמוצגים במהלך מרוסנים במידה שהופכת את האפקט החתרני שיש להם ללא-אמין.
הגיבור, שמתפרנס מהוראת תיאטרון לתלמידי תיכון, מסתבך במהלך ויכוח עם תלמידים נמוכי-מצח על הדרך לשחק סצנה של חנוך לוין. הוא מביע דעה "לא לגיטימית" בפרמטרים של מערכת החינוך הלאומנית, ודבריו מוקלטים ומופצים. שערורייה שמזכירה כמה פרשות אמיתיות שהיו תמרורי אזהרה בנוגע לסוג המדינה שישראל הופכת להיות. אסי נדרש להתנצל כדי לא לאבד את עבודתו, אבל מסרב לעשות זאת. הוא נקלע לעימות הולך ומתעצם, כזה שמסכן את יחסיו עם אנשי העיירה - הפוליטיקאי הבכיר המקומי, מפקח משרד החינוך, קרובי משפחה של משתתפים בקברט, וגם בני משפחתו הקרובה – אביו (אורי גבריאלי) ואשתו (אורנלה בס). הסרט מנסה להיות לא רק הוקעה של מנטליות צרת-אופקים בפריפריה, אלא גם של המרכז התרבותי בתל-אביב שמשתמש בפרשה השערורייתית לכאורה לצרכיו.
הרצון לעשות ולומר הרבה מאפיין לא מעט עבודות בימוי ראשונות הלוקות בנמרצות-יתר. כאן זה בולט במיוחד בהחלטות "נועזות" מבחינה קונספטואלית שנחוות כשרירותיות. כך, למשל, יש חיקוי של שוט הצילום מרחפן בתוך אולם באולינג שהפך לוויראלי בתחילת 2021, או שימוש במריונטות כדי לתאר פלאשבקים של חוויות הלחימה של הגיבור. מקורי שהוא לא כל-כך מקורי, ומקוריות שאין בה ערך משמעותי כשהיא מתקיימת בהבלחות סגנוניות מנותקות מקונספציה כוללת. גם הדרמה של העימות התרבותי-פוליטי נותרת לא מספיק מפותחת, ובוודאי שאין לה את האימפקט המיוחל של אמירה נוקבת.
"חליסה"
סרטה השני של סופי ארטוס (אחרי "עמק" מ-2016) הוא בחינה נוספת של דמויות במרחב פריפריאלי אלים ולא-יציב. הסרט קרוי על שם שכונת חליסה בחיפה, שכונה מעורבת ומאתגרת מבחינה סוציו-אקונומית. מול הקשיים והאלימות מוצב הרעיון של אימהות – זו המתממשת בפועל, וזו המתקיימת כשאיפה שלא בהכרח תמומש, והיכולת שלה לבצע תיקון שיש לו השפעה גדולה על חיי הדמויות.
שרה (נועה קולר) היא אחות ראשית בטיפת חלב בסניף של השכונה. היא בת 41 וכמה שנים מאז שנפרדה מבן זוגה, היא עוברת טיפולי הפריה כדי להרות מתרומת זרע. מסורה לחלוטין לעבודתה, ולמעשה לא ניתן להסיק מהמוצג על קיומם של חיים פרטיים – אין משפחה, אין חברים (מלבד חברויות של מקום העבודה), ואין בגדים או איפור שרומזים שיש לה עניין לנסות ולחרוג מחייה הסגורים.
במקום העבודה יש לה מפגש חזיתי עם הקשיים של אימהות. עלילת-משנה אחת עוסקת באם (מורן אמי אליהו) שחושפת את ילדתה לסכנה של אלימות פיזית ומינית. התערבותה של שרה, חיובית לכשעצמה, מעלה את שאלת האחריות של נשות טיפת חלב ושירותי הרווחה. בקו העלילתי המרכזי יותר צעירה בשם אניה (דנה ברקוביץ') חיה עם התינוקת עדן בתנאים קשים ביותר יחד עם בעלה העבריין. ככול שהקושי של שרה להיכנס להריון ניכר, כך גוברת הנכונות שלה לחרוג מהגבולות הרשמיים של תפקידה ולסייע לאניה בדרכים שעשויות לסכן גם אותה. במקביל ישנה גם התחלה מהוססת של מערכת יחסים עם שיפוצניק רוסי סימפטי (אנטולי בליי), שאיתו אולי יושלם חלק חסר אחר בחייה של הגיבורה.
"חליסה" היה מועמד לחמישה פרסי אופיר (לסרט, לשחקנית ראשית ולשחקן ושחקנית משנה, ולליהוק). כפי שמעידות המועמדויות, זהו סרט שמתבסס על היכולת לבסס קרבה רגשית בסיפור אנושי קטן (בהקשר זה ראויה לציון גם עבודת הצילום של מאי עבאדי גרבלר). התכנים הרגשיים של הסרט לא פשוטים, ורק כשהוא מתקרב למחציתו יש סצנה ראשונה המבשרת על אפשרות להקלה. לא לגמרי השתכנעתי מהמערכה האחרונה שבה מגיעים לשיא המתחים בהם נתונה הדמות הראשית, אבל המכלול ירגש צופים רבים.
"נדל"ן – סיפור אהבה"
סרט הביכורים של ענת מלץ הוא דרמה-קומית על זוג צעיר שנמצא בצומת קריטית בחייו. מלץ כתבה, ביימה וערכה, ומפגינה יכולת מרשימה של טיימינג קומי, כמו גם עיצוב מסגרת עלילתית שהיא, לכאורה, פרגמנטרית אבל מתלכדת לשלם.
תמרה (ויקטוריה רוסובסקי) ואדם (לב לוין) צריכים למצוא בדחיפות דירה חלופית. בשכונה התל-אביבית שלהם יש עבודות תמ"א נמרצות והבניין שבו הם גרים בשכירות עומד להיהרס. היא, מאיירת ומעצבת גרפית במקצועה ובשבוע ה-36 (וחצי!) להיריון, והוא עובד כשליח וולט. היא בלחץ אטומי, והוא צף בחייו בתחושה שהכל יסתדר ויותר חשוב להתארגן על השאכטה הבאה. תמרה נחושה שלתינוקת שעומדת להיוולד יהיה בית קבוע ו"אמיתי", אבל התקציב שלהם לא מאפשר דירה נורמלית בתל-אביב. לכן היא יוזמת חיפוש דירות בחיפה – העיר שבה אדם גדל ושאליה הוא מאוד לא רוצה לחזור.
אירועי הסרט מתרחשים במהלך יום של חיפוש דירה שאליו תמרה גוררת את אדם. כבר בתחילת הנסיעה במכונית החבוטה שלו מתחיל הריב הראשון. הנושא הוא הרגלי העישון המופרזים שלו מול מה שתמרה הבינה כהתחייבות להיגמל מהוויד לפני הלידה. אדם הוא 70% מהזמן דוש ילדותי ו-30% צ'ארמר. ואילו תמרה, שלפני ההיריון הייתה בעצמה טיפוס לא מיושב, חווה חרדה הולכת וגוברת מהתנהלותו. יש גם אלמנט רגשי הקשור לתחושת הכאב של תמרה מיחסיה עם האמא המרוחקת שלה – זו שמעדיפה לחיות בפריז עם בן הזוג שלה, ולא להיות ליד הבת בתקופה המאתגרת. סיר הלחץ הזה מאופיין היטב.
הרעיון של בילוי במחיצת זוג שרוב הזמן רב נשמע מאוד לא מבטיח, ואכן הוא היה כזה אם שני השחקנים לא היו עובדים מצוין יחד. המעבר בין הדירות מקנה לעלילה מבנה של אפיזודות שכל אחת מהן כוללת מרחבים ואנשים מגוונים: בעל הבית גס-הרוח ואשתו החטטנית, הדיירת העוסקת בהדרכה רוחנית לנשים בהיריון, האמא שקבורה בדירה בורגנית נטולת-זהות עם ילדים שמתקוטטים, הזוג הרוסי שהקשר שלו גווע – וכך הלאה. כל אפיזודה היא כניסה לחיים שבנקודת הזמן בה נמצאים הגיבורים מהווה השתקפות של דבר שקורה או עשוי לקרות בחייהם. כל דירה שנפסלת היא גם חלק מהתפתחות הקונפליקט בין בני הזוג לעבר נקודת ההכרעה. בתוך שלל הדמויות בולטת במיוחדת הופעתה של שרית וינו אלעד בתפקיד אימו הבוטה של אדם, זו שמאוד רוצה לראות אותו חוזר לחיפה ומתחיל לעבוד בעסק המשפחתי, בעודה חולקת את תחושת הזעם של תמרה על הבן הלא-יוצלח שלה.
אמש צפיתי שוב ב"נדל"ן – סיפור אהבה" כמה חודשים לאחר הצפייה הראשונה, ושמחתי לגלות עד כמה הוא מחזיק היטב גם בצפייה חוזרת. ידעתי כמובן למה לצפות בכל סצנה, ועדיין צחקתי לא מעט פעמים. דוגמה מצוינת לאופן בו ניתן לקחת סיטואציה מלחיצה וטעונה ולעצב אותה באופן מדויק כחוויה קולנועית מספקת ובעלת-ערך.
"בנות כמונו"
סרטה השני של הבמאית והתסריטאית לי גילת. לצד עשייתה הקולנועית עיקר הקריירה שלה הייתה כתסריטאית בשלל סדרות טלוויזיה (כמו "מנאייכ" ו"טהרן") וכיוצרת-במאית-תסריטאית של "חוליגנים". לסרט הנוכחי היא מגיעה עם ניסיון רב שמשתקף בלא מעט העזה שמופגנת בו – בנכונות להכניס אותנו לחיים לא-פשוטים מבחינת משפחתית וכלכלית, כשאליהם חוברים אלמנטים של התעצבות הזהות המינית.
גיבורת הסרט היא שחר בת ה-17 (היאלי יוסף זאדה) שגרה בשכונת שוליים יחד עם אחותה בת ה-12 ואמא לא-יציבה (בת אל מוסרי – התסריטאית של הסרט וזוכת פרס אופיר לשחקנית משנה). יש לה גם אבא (יעקב זדה דניאל – גם הוא זכה בפרס אופיר לשחקן משנה) מעורער נפשית ומאושפז במוסד. לאב יש קשר קרוב, קרוב מדי מבחינות מסוימות, לבתו המתבגרת הדואגת לו לאספקת סיגריות ומסייעת לו להתקלח. שחר לומדת במוסד לנערות בסיכון בשם בית גילה, שבו יש חבורת בנות שנדמה כי אינן לומדות דבר מלבד ריקודי טיקטוק שהן מקפידות לתרגל. לבנות במוסד, שמשוחקות על ידי מגוון מרשים של שחקניות לא-מקצועיות, יש הרבה זמן פנוי לשוחח, להתווכח ולריב זו עם זו בחצר המוסד.
לבית גילה מצטרפת מורה-חיילת חדשה בשם פרי (הדר דרור). מה שמתחיל בתור יחסים אנטגוניסטיים בינה ובין שחר, הולך ומתפתח לקשר. פרי יוזמת שבירת-דיסטנס, ונכנסת לחיים הקשים של שחף בדרכים שמעצימות את הנערה. מבחינות רבות הסרט מרשים – ביכולת שלו לעבוד עם שחקניות לא-מקצועיות, בשתי השחקניות הצעירות המובילות אותו, ובתפקידי המשנה הקיצוניים שזכו בפרסי אופיר. ישנן גם סצנות המפגינות נכונות לעורר מידה רבה של אי-נוחות – בעיקר בכל הקשור לדמות האב המעורערת. לא ניתן להתייחס לפרטים עלילתיים, אבל יש תחושה שהסרט הולך לאיבוד במערכה האחרונה שבה מתרחשים דברים שניתן היה לצפות שיקרו, אבל יש גם אירועים לא ברורים (בעצם ההתרחשות ובתגובה של הדמויות להתרחשות זו) שהסרט אינו מעבד באופן מספק. הדבר נכון הן בנוגע לדמויות של הבנות במוסד, והן למערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות.
