זו לא העת לנקמות, אלא זמנם של המנצחים והמנוצחים להושיט יד של פיוס זה לזה
הלוואי שהמנצחים יגלו נדיבות. הלוואי שנתניהו, סביבתו, אוהדיו, מצביעיו וחברי מפלגתו יתעלו ברגע הזה, יושיטו ידם לשלום, ירגיעו את אלה שלא הצביעו להם ולא ילבו את חרדתם. יש ישראלים רבים שבאמת חוששים כעת, לא תמיד בצדק, וזה הזמן של מי שנתפס בעיני אנשי מרכז-שמאל כדמונים, לא לצאת למסע נקמה, אלא לנהוג בבגרות ולהבהיר שפניהם לעשייה עבור כל אזרחי ישראל. זה הזמן של בכירי הליכוד וגם של אנשי הציונות הדתית לשנות את התדר, להבין שהקרב תם. ניצחתם, חברים. המפסידים מביטים בכם בחשש. גשו אליהם והושיטו יד, הציעו נחמה. כרגע הם רואים שחורות. הם פוחדים שישראל תשנה את פניה באופן שלא יזהו אותה. החשש שלהם, גם אם אינו מוצדק, הוא אותנטי. וזה הזמן שלכם, המנצחים, להרגיע. ואתם יודעים מה, אולי באמת לא יהיה כזה נורא עבור הצד המפסיד? הרי החיים מפתיעים ויכול להיות שאיזה סמוטריץ' כזה ימונה לשר אוצר, יהיה חרוץ וישקע בעשייה ויתגלה כאדם חכם שלא כפוף למוקדי כוח, ואולי החשש מפניו יהפוך בהדרגה לשביעות רצון מתפקודו?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אני לא יודע מה יהיה. אני גר במקום שבו אנשים מרגישים שניצחו, אבל עובד עם אנשים שמרגישים שהפסידו; אני מתפלל בבית הכנסת עם אנשים שחשים שישראל הדליקה את האור, וחבר של ישראלים שחוששים שהארץ נכנסת לעלטה. והתקווה שלי, וזו בעצם פנייה למנצחים, אל תחפשו נקמה, חפשו שלום.
לא יודע אם זה רלוונטי, אבל אם כן, הלוואי שהמפסידים ישקלו שוב את החרם על נתניהו. לא את ההצדקה של החרם, זכותם להחזיק בדעתם, אלא את התועלת שיש בו. בזמן כתיבת שורות אלה נראה שישראל בדרך לממשלה צרה, ממשלת ימין-חרדים הומוגנית. כותב שורות אלה לא הסתיר את רצונו באחדות, אבל בואו נודה, לאור התוצאות בכלל לא בטוח שיש מי שרוצה את זה חוץ ממני. יש אפשרות שנתניהו יעדיף ממשלה צרה עם חרדים ובן גביר, ויכול להיות שבגוש השני רוצים גם לראות את זה קורה, מקווים שזה יהיה מסע חתחתים שיתפוגג מהר, והם יפגינו בבלפור כל מוצ"ש ויחכו לרגע שבו יוכלו להסתער בשנית. יש בזה היגיון פוליטי; צד אחד הרי ניצח והאחר הפסיד. אבל זה לא מקדם את ישראל לאחדות. אם תהיה קואליציה שחלק כל כך גדול מהעם יחוש ניכור וחרדה מפניה, האווירה במדינה תהיה מרה וקשה.
ויש לי עדיין איזו תקווה כזו שבשבועות הקרובים, לאט ובהדרגה, יתגברו הקולות שיתהו, בעצם למה לא. למה שהליכוד והמחנה הממלכתי ויש עתיד לא יישבו יחד? לא נראה שזה בקלפים, ואולי לאחר ספירת קולות החיילים זה יתרחק עוד יותר, ובוודאות לא יקרה מחר. אבל אולי באיזו נקודה בזמן, נתניהו ירגיש שסוחטים אותו ושמכריחים אותו לחזור לחומש ולהקריב כבשים על הר הבית, והוא בעצם רוצה משהו רחב יותר ומתון יותר. ואולי בצד השני יגידו לעצמם שאין תכלית בישיבה באופוזיציה ובהפקרת ישראל לממשלה שתלויה במפלגת נעם, ובכל זאת תימצא דרך לשתף פעולה. אני יודע שהסיכוי לכך לא רב, אבל אני רוצה לקוות, בכל זאת, שזה משהו שיהיה מי שישקול ברצינות.
אם אתם בצד שהפסיד בבחירות האלה אני רוצה להציע לכם נחמה. קודם כל יש מצב שלא יהיו בחירות איזו תקופה, זה כבר משהו, לא? לא ארבע שנים אולי, לא צריך להגזים, אבל אולי, ככה שנתיים-שנתיים וחצי לא יהיו בחירות. מה רע בקצת שגרה?
אבל מעבר לכך, ישראל חזקה, חברים. לא כל כך מהר הופכים אותה להונגריה, בטח לא לאיראן. תראו, אני מגדולי המתנגדים לבן גביר, אבל הוא באמת מסוגל להפתיע, מה גם שלא בטוח שההתחזקות שלו מעידה על מה שאתם חוששים שהיא מעידה. זו לא הקצנה, אלא ריאקציה. זה לא שפעם היו פה מנדט וחצי של כהניסטים והיום יש 14. זו תגובה לשומר החומות ולמשילות בנגב, ולא יהיה רע אם דברים באמת ישתנו. וזו גם תגובה לתחושה שהייתה פה שממילא יש כזה בלגן, ובנט עם חמישה מנדטים היה ראש ממשלה, אז למה לא להמשיך פה בקרקס ולהצביע בן גביר? בקיצור, כמי ששם פתק לבן, רצה אחדות ומקבל כנראה ממשלת ימין צרה, אני אומר לכם, אלה שרואים עצמם בצד המפסיד: אל תיפול רוחכם, אנשי המרכז-שמאל. אתם מחנה ערכי וראוי וישראל צריכה שתרגישו חלק. שלא תוותרו עליה.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. על המפסידים להרים ראשם. השמש זורחת. הכול בסדר. על המנצחים להושיט ידם למפסידים, להרגיע. הצד המפסיד יצטרך לכבד את ההכרעה, והצד המנצח יצטרך לכבד את הצד שהפסיד
הלוואי שנתניהו יודיע שהוא לא מבטל את משפטו. אני רוצה לכבד אותו על הניצחון שלו. אני מחליט לכבד את הציבור הענק שנשאר אחריו, דבק בו ולא נטש אותו, גם כשהרבה כוחות פעלו נגדם, ואמרו להם לוותר עליו ולבחור במישהו אחר. יש בנאמנות הזו כוח, והיא הוכיחה את עצמה. גם ביכולת של נתניהו לחזור יש שיעור חשוב לחיים. לא לוותר, לא להרים ידיים, גם כשזה נראה גמור. ועכשיו אומר משהו שהוא אולי נאיבי, אבל אולי נופתע לטובה בנושא המשפטי שרבים כל כך חוששים ממנו: אולי נתניהו של הסיבוב הזה יבוא במוד אחר, ירצה לעשות משהו היסטורי ויביא הסכם שלום עם ערב-הסעודית, ואפילו יגיד שמעו, זה בהישג ידי, ביטול המשפט, אני יכול, אבל וואלה, אני לא הולך על זה. לא דרך החלפת היועמ"ש ולא דרך ביטול סעיף הפרת האמונים. החלטתי לתת למשפט להתנהל עד הסוף, זה ממילא ייקח הרבה שנים. תחשבו איזו אנחת רווחה תהיה פה אם הוא יודיע שייתן למשפטו להתנהל כסדרו.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. על המפסידים להרים ראשם. השמש זורחת. הכול בסדר. על המנצחים להושיט ידם למפסידים, להרגיע. הצד המפסיד יצטרך לכבד את ההכרעה, והצד המנצח יצטרך לכבד את הצד שהפסיד. הלוואי שישראל תשגשג כלכלית ותהיה חזקה ביטחונית ומקום בטוח וטוב לכלל אזרחיה. הלוואי שהחשש של מחנה המרכז-שמאל יתבדה, הלוואי שמחנה הימין-דתיים יעבוד כדי שכולם ירגישו פה חלק.
ברכות למנצחים. באופן אישי רציתי אחדות. הלוואי שזה עוד יתאפשר. זה לא נראה ככה כרגע, אבל יש בפוליטיקה דברים שמתרחשים דווקא כשנראה שאין להם סיכוי. שבת שלום.
המטרה: לשמר את הלהט. האמצעי: לצאת מהשידורים החוזרים של יציאות שישי
"דווקא נראה מקום מגניב", אני אומרת לרן, ומיד שואלת את עצמי אם המילה "מגניב" היא משהו שעדיין אומרים בשנת 2022. יש לי במאי קבוע שיושב על הכתף, מין קול ביקורתי שלוחש לי כל מה שלא בסדר איתי. עכשיו, למשל, הוא אומר לי "אל תשבו פה, לא חבל שתרסקו לצעירים שיושבים פה את מדד הקוליות? ברגע שתשבו, כל הסטודנטים בני ה-27 מרייכמן יימלטו בבהלה".
אנחנו עומדים על המדרכה העמוסה שליד המסעדה. היא מפוצצת בצעירים שמחזיקים ביד בירת בוטיק ישראלית עם שם מוזר כמו "רכסים אדמונית ממבשלת הר שוף", ונדמה לי שיש מתח מיני מחשמל בין קבוצת הבנים הזו לקבוצת הבנות שרוקדת על המדרכה לצלילי המוזיקה היוונית. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרגשתי מתח מיני, זה מהדברים האלו שמוותרים עליהם בשביל אהבת אמת, ולא, אין טעם לשחק משחק של "בואי נגיע כל אחד לבר ונעמיד פנים שאנחנו שני זרים". ניסינו את זה פעם אחת. רן חיכה לי על הבר כשהגעתי לבושה בשמלה השחורה היקרה שהוא קנה לי לפני עשר שנים. "שלום, אני שמרית", אמרתי לו, ולרגע אחד היה נדמה שזה עובד, אבל בדיוק באותו רגע, הבת שלי התקשרה. "אמא, איבדתי את המנעול של האופניים", היא אמרה ולכן המשפט הבא שיצא לי מהפה היה "מאמי, איפה שמנו את המנעול ספייר? זה במגירה של הגרביים, נכון?"
לא כל כך בא לי לשבת פה, זו האמת, אני לא כל כך אוהבת מוזיקה יוונית מחוץ ליוון והמלצרית היחידה שמתזזת בין השולחנות נראית כאילו בא לה להתאבד. אבל לא בא לי לתת לבמאי שעל הכתף לנצח אותי, אז אומרת לרן, "כן, בוא נשב פה, בא לי סביצ'ה".
כבר יותר מדי ימי שישי אנחנו יושבים בבית, מנצלים את היום החופשי כדי להשתלט על הבית ולעשות ניקיונות, או מבשלים לילדות דגים חריפים לארוחת שישי, לא משנה שבסוף, בסביבות השעה שבע, כמעט כולן נזכרות שהן ממלצרות היום או שיש משהו חשוב בצופים ומבריזות. הגיע הזמן לצאת מהבית, לנצל את העיר התוססת שבה אנחנו חיים, אחרת זה יוצא שאנחנו סתם משלמים אלפי שקלים על דירה שמשקיפה על דרך השלום, כולל לקום בבוקר ולשמוע אוטובוס מברך אותי מלמטה "קו 63 ,יהוד".
במסעדה הזו אין כיסאות, זה כבר משהו שלמדנו להתרגל אליו. במקום זה, אנשים יושבים פה על ארגזי ירקות הפוכים. מתי זה נהיה תקין לשבת על ארגז? האם כולנו הפסקנו להיות בני אדם בוגרים עם גב ועצמות וגפיים ארוכות והפכנו לילדי גן קטנטנים בזמן מפגש? בינתיים כבר הזמנו מהמלצרית האובדנית משהו שנקרא ג'ין רימון עם אורגנו. הנה עוד טרנד שאני בחיים לא אבין, משקאות אלכוהוליים שמגיעים עם שיח תבלין שלם תקוע מעל. "איזה כיף לנו", אני אומרת לרן, פחות מתחושה אמיתית, יותר מרצון לקבוע עובדה. גם לזה אני שמה לב, שאנחנו המון פעמים משמשים כלהקת עידוד זה של זה. שאני אומרת המון, "איזה כיף לנו", או "נכון שזה מלון נהדר מאמי?" במין חוסר ביטחון כזה שמגיע כשנמצאים 12 שנה יחד.
אנחנו עדיין אוהבים, ואפילו חזק. במובנים רבים רן של היום הוא כל כך הרבה יותר חבר נפש שלי ממה שהיה בהתחלה. ובכל זאת, מה שכן חסר לנו זו ההתרגשות מלהתלבש יפה ולצאת בצהרי שישי לשוטט בתל-אביב. את הכל עשינו כבר, את הכל חווינו שש ושבע פעמים, יש איזו מין תחושה של דז'ה וו זוגי כזה בכל פעם שרן אומר, "מה נעשה בשישי? רוצה ללכת לטייל בפלורנטין?". "מה, שוב פלורנטין?" אני אומרת לו, וחושבת שאני כבר יכולה לשרטט את הטיול שלנו במדויק מרוב שכבר עשינו את זה. שוב נחפש בר או בית קפה לא מפוצץ, שוב ניתקע בבית הקפה היחיד שיש בו מקום, ורק כשיגיע הקפה השרוף בטעם של צמיג הפגנות ועוגת המשמש "של אמא" שתתברר כעוגה עבשה, רק אז נגלה גם למה הוא ריק כל כך. ואחרי שנגמור את קפה הצמיג אני שוב אגיד, "היי, יש פה חנות יד שנייה, בוא נסתכל". ורן, שהוא באמת החבר הכי טוב בעולם, ייכנס איתי וישתדל לא להיראות משועמם כשאני שוב אמדוד שמלת מיני מהסיקסטיז.
המלצרית מגיעה עם שני המשקאות, הג'ין רימון שלי אדום, כמובטח, אבל מפוצץ עד הקצה שלו בקוביות קרח. 67 שקלים עלה לי הקוקטייל הזה, שנשמע כל כך מבטיח שקראתי אותו בתפריט. "כבר שכחתי מה אמורים לעשות ביציאה", אני אומרת לרן, "אבל כיף לנו, נכון שכיף?"
אף פעם לא אהבתי דייטים זוגיים מהסוג שחברות שלי אוהבות לעשות, מה שנקרא דייט נייט. ערב אחד בשבוע שאת יוצאת עם הבעל בלי הילדים. לא הבנתי מה אמורים לעשות בהם, על מה מדברים, ולמה לשבת במסעדת שף ולאכול מנות שנראות כמו ציור מדוקדק של אמנית דיו יפנית זה משהו שמעורר את זיק האהבה ומחדש. אז מהר מאוד רן ואני הפסקנו ללכת למסעדות שף, ואחר כך גם הפסקנו לצאת למסיבות, כי שנינו לא בדיוק רוקדים. כל מה שנותר הם השיטוטים שלנו, לצאת ולעלות על הכביש, לנהוג בעיר, ולעצור במקום שנראה לנו שכיף בו. רק שלא כיף לנו עכשיו. איך יהיה כיף כשהקוקטייל שלי אפילו לא מרים כי בפועל אני פשוט שותה מים קרים?
"אנחנו בעצם סיפור פתור", אמר לי רן, "כבר ברור שאנחנו זוג שיישאר לנצח. זה נפלא מצד אחד ומצד שני זה משאיר אותנו, שני הגיבורים, בלי מניע. בלי סיבה להתאמץ, לאתגר את עצמנו, לחפש הפי אנד"
היו תקופות שלמות שלצאת היה משהו שכל כך אהבתי וחיכיתי לו. כבר ביום ראשון הייתי מתכננת מה אני אלבש, אסטרטגיות אופנה שלמות שהייתי משקיעה בהן שעות ארוכות. ההכנות היו החלק הכי גדול. ללכת לסופר-פארם אחרי העבודה כדי לקנות מסקרה חומה שתתאים למכנסיים, ומסכה לשיער כי אני מתכננת ללכת פזור. מה היה לי אז שהיום כבר אין לי? התשובה המתבקשת זה בן זוג. אהבתי לצאת בשביל האפשרות שהנה, הערב אני אולי אתאהב, בגלל הלא-נודע הגדול הזה, האולי, העוד מעט, שהם סיבה ממש טובה לחיות.
"אנחנו בעצם סיפור פתור", אמר לי רן לפני כמה ימים, "כבר התאהבנו, כבר ברור שאנחנו זוג שיישאר לנצח. זה נפלא מצד אחד ומצד שני זה משאיר אותנו, שני הגיבורים, בלי מניע. בלי סיבה להתאמץ, לאתגר את עצמנו, לחפש הפי אנד". ונכון, יש משהו נעים בלחיות את ההפי אנד שלך יום אחרי יום, בלי שינוי. לפעמים קשה לי להאמין כמה רגועה אני ליד רן, שוכבת על הספה וקוראת ספר פנטזיה, כפות הרגליים שלי בחיק שלו והוא מלטף אותן למרות הג'יף. אבל כל הרוגע הזה של "מצאתי" גם מוציא ממני את הפדלאה. הנה, היום אפילו לא טרחתי להסתרק לפני הדייט, רק תקעתי עט של מאיה במאחורה של הגולגול והיי פרסטו, קוקו מזכירה מרושל.
בדיוק אז מישהו קורא את השם שלו מהדלפק, ואני מתמלאת בתקווה מחודשת. אני מתה מרעב, וכבר אני מדמיינת את המנות שלנו, סביצ'ה דג טרי ומשהו שנקרא ברבוניות קרועות. כשרן חוזר מהדלפק, הוא נושא בידיו שתי צלחות מנייר חום כעור וממוחזר. וזה כבר יותר מדי, מילא מסעדה שבה יושבים על ארגזים בשביל הקטע, ויש שירות עצמי בשביל הקטע. אבל אשכרה להתקמצן עלינו ברמה כזו שאוכל חם מגיע בחד"פ?
כשאנחנו קמים מיד מגיע זוג חדש. הם מתיישבים בלי לבקש על הארגז שולחן שלנו עם צלחות נייר שקורסות מרוב אוכל לוהט וגרוע. אבל לא נראה שזה מפריע להם, אולי כי הם צעירים. "בגילנו", רן אומר, "המשאב הכי נדיר, זה שהכי קשה להשיג, הוא להט".
"לא יכולה עם התחושה הזאת שאין מה לעשות בשישי", אני אומרת לרן, "אני כל הזמן רואה באינסטגרם אנשים עושים דברים של שישי, מכינים עוגת קומות או לוגמים כוס רוזה על איזו מרפסת עץ בגולן, ואני פשוט לא מבינה, מאיפה באים להם כל הרעיונות האלו? ומה זה אומר עלינו, שכל הרעיונות נגמרו לנו פתאום? זה כאילו שאין לנו יותר דחף לכלום, וזה מפחיד אותי. כל מה שבאמת בא לי זה להישאר איתך בבית, בלי להתאמץ. אני מפחדת ששנינו נירדם בעמידה".
ואולי זו תמיד השאלה כשזה מגיע לאהבה - כמה זה יותר מדי רגוע ונעים? כי עם רן אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה לעבוד. לא כמו עם הבחור המסודר מדי שגרתי איתו ובכל רגע נתון הייתי מסתכלת על עצמי ותוהה אם עכשיו, ככה כמו שאני, בבגדי הבית ותוך שאני מחליפה שקית זבל, זה מספיק סקסי בשבילו? יש הבדל בין לגור עם מישהו שמוכן להיות איתך ללגור עם מישהו שנולד להיות איתך. אין לי טיפת ספק שרן נולד להיות איתי וההפך, רק שאני מפחדת שכל אובדן הלהט לחיים וללעשות משהו חדש יתחלף בסוף לאובדן כל להט שלו כלפיי.
זה מזכיר לי מכר שלנו, שהולך לסדנאות רוחניות בלי הפסקה. לפני חודש הוא קיעקע על זרועו משפט בלטינית "ממנטו מורי". זכור את המוות. למען האמת, די צחקנו עליו, האיש גדל בקיבוץ, מה לו וללטינית? אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי זה הטריק, ממנטו מורי, זכור את המוות. ולא את המוות של הגוף, את המוות של האהבה. אם האהבה שלנו עלולה למות, אני צריכה לזכור את זה בכל רגע. בכל יום שישי שאני מתפנקת ואומרת לרן, בוא נישאר בבית, נחליף ארונות קיץ לחורף ואז נראה סדרה. כל החלטה כזו יכולה להצטבר להמון ימי שישי מתים שבסופם גם אנחנו נמות. ואם אני זוכרת את המוות, אני זוכרת גם שקוקו מזכירה משלומפר זה משהו שפחות מגיע לאיש שנותן לי כל כך הרבה מאמץ ותשומת לב. זה שנלחם איתי פיזית כדי שאסכים לעשות איתו משהו מאתגר וחדש, ריטריט כתיבה ביוון שבסוף עשינו והיה חוויה מהממת. זה שלא מוכן לתת לי לוותר, לקבל את חיי הספה האלו, נטולי הלהט.
"ביום שישי הבא ניסע בכל זאת לירושלים", אני אומרת, "היא מהממת בסתיו", ולא אומרת לי שמי שתהיה באמת מהממת בסתיו זו אני, כי הפעם אני אבחר תלבושת ואקנה מסכה לשיער ואני אתכנן את כל הלוק שלי, ואולי, אם אני אראה ככה, גם יבוא לי למשוך אותו לאיזה כרכוב נסתר באחת הסמטאות, ולהפתיע אותו בנשיקה.
בלילה / בליל שלישי (התחלת רביעי) באמצע הלילה התעוררתי כשאני רכוב על הכורסה לשעבר של אבא שלי האהוב, שאהב לשבת עליה בימי ההצבעות (כמו שהוא כינה את זה). ואז קמתי, כבד וחצי ישן מהכורסה, הבחנתי שהשעה שלוש לפנות בוקר לפי שעון החורף החדש, וכשגיששתי דרכי לרחוץ פנים באמבטיה, ראיתי בטלוויזיה אנשים קופצים באוויר. לא, זה לא היה אימון כושר באמצע הלילה בחדר הכושר והאושר. זו הייתה הפגנת שמחה מסיבית לשמחים. ובאשר לעצובים? נו טוב, עליהם נדבר בפעם אחרת. כתבתי כבר פעם שזאת לא חוכמה להיות עצוב. אז ציחצחתי את שיניי ונרדמתי שוב.
למחרת, השכם בבוקר ברביעי לפי התוצאות החלקיות, כל מיני פוליטיקאים כבר שפשפו את עיניהם העייפות והסבירו מה שהסבירו (כלומר תירצו מה שתירצו), הפרשנים עם הניידים פירשנו, אבל הייתה תחושה של עולם של אתמול שהתחלף בעולם של מחר, כשאיש כולל המנצחים והמפסידים לא ידע באמת מה יילד יום כי הכל היה מהיר, עצבני ומפתיע. ואז נזכרתי בעניין זה בסיפור שהוא כמו משל בחיי ושהתרחש לפני עשרות שנים. הסכיתו אם עוד יש לכם כוח להקשיב אחרי מה שעברנו השבוע, כי זה סיפור חביב במהותו ובמסקנתו.
הסיפור על האגם, היער והזמן / הכל החל בחופשה פשוטה ונעימה בטוסקנה, בה הציע לי איש אחד, איטלקי גבוה ומקסים לרכוש פיסת נדל"ן שכללה המון דונמים של אדמה חומה עם אגם ויער בסכום שהיום תשיג בו דירה ברחוב קטן בתל-אביב. התארחנו אז אצל המציע לחופשה קצרה בת שבוע במכמני טוסקנה. הערב ירד על פיסת הנדל"ן כמו שערב יורד בכל מקום.
אבל שם, בניגוד לפה, שחזירים ותנים כבר ממלאים את הרחובות בהמוניהם, מיליוני פסיונים עליזים מילאו את האזור בשקשוקי כנפיים ואני הבטתי בנצנוצי הגחליליות והאורות של כפר בשם מונטאנו ד'ארביה, שהיה מונח שם לא רחוק.
ואז לרגע למרות הפסטורליה הזאת התגנבה אליי גם תחושה מטרידה שאלוהים אדירים, מה אני, שלמה בן יצחק, שגדלתי על נאות הדשא של ישראל, אעשה בחושך האיטלקי הזה אחר כך, אם אגור פה נניח אפילו לדקה? מי יהיה חבר שלי? איך אחיה כשבחיים לא אדע לאיזה כיוון פונים כשמחפשים מצומת סיינה-פירנצה את צומת שוני וקיסריה, והבית של הילדים והנכדים, כולל ביתו של אלעדיק חברי הטוב. וככה הבנתי שעם כל הכבוד לאגם וליער (ונוכח העובדה שממילא אני חש זרות כמעט בכל מקום) בוודאי שלא בא לי על הקנייה הזאת.
אחר כך עברו שנים (טוב ככה זה תמיד. השנים הרי עוברות ביעף), ויום אחד באתי לבקר שוב באזור היפה הזה וגיליתי, למרבה הפלא, שדבר לא השתנה בו. הפסיונים (אולי כבר דור הבנים שלהם) חגו באיטיות מעל האגם והיער. האיטלקים דיברו איטלקית (בונג'ורנו פאפא מאמא פיצה מיצה), החושך היה אותו חושך וכמו קודם לא היה לי שם שום חבר. ורק אז, במרחק הזמן, הבנתי שבעצם לא הפסדתי כלום כשלא קניתי כלום. נקודה פול סטופ. ולמה הדבר דומה? בעיקר לתחושה שרק הזמן יגיד תמיד אם הפסדת משהו כשהחלטת להחליט. האם המשל טוב? לא יודע. אבל הסיפור טוב. תחשבו על זה, אגם ויער במחיר דירונת בתל-אביב.
לאבד גובה כמנדטים / לפני שבוע ביקרתי ביקור חפוז בהיכל מנורה ביד אליהו כדי לבדוק היתכנות של הופעה שם. הזמרים הצעירים מופיעים שם מזמן, באט איי סטיק טו קיסריה שהמצאנו כאמפי להופעות בשנת 1985. אבל זה לא הנושא. מה שאני רוצה לספר זה שתוך כדי הסיור בהיכל פרצו במפתיע לפרקט שחקני קבוצת מכבי תל-אביב לאימון קליעות ונוכח הגובה האימתני שלהם נהייתי בשנייה ננס מארץ הננסים. אולי מלבד הרגע שבו המאמן עודד קטש ניגש וחיבק אותי (מעריך אותו מאוד על כנותו הנדירה), ובאמת לרגע נראה יחסית בגובה שלי. אבל באמת יחסית כי עודד בטוח עובר 1.90 בקלות ואני רק הולך ומצטמצם. כלומר אם הייתי פעם נניח 1.72 על סנדלים תנ"כיות, אז במשך הזמן כמו מפלגה כושלת עפו לי שניים-שלושה מנדטים לפחות מהגובה ומאזור אחוז החסימות.
שעון החורף / מעבר לכל מה שעברנו גם שעון החורף רץ פה כבר שבוע מלא-מלא. ובלב הרעיון הזה עומדת השאלה איך לא להיכנס ממנו לדיכאון אוטומטי בשעה חמש וחצי אחה"צ כשהשמש כבר שוקעת מוקדם על העולם, ומצד שני איך זה לקום ולרוץ מוקדם בפארק כי נוספה לנו שעה. ושעה אצל בני אדם תמימים זאת עוד מתנה קטנה בחיים.
כשהתעוררתי אחרי המדגם בשלוש בבוקר על הכורסה הישנה של אבא חשתי מעין תחושת שובע, אולי בגלל הכובד של השווארמה שאכלנו אחרי ההצבעה, ואולי כי העולם של אתמול התחלף בעולם של מחר
אז עכשיו בערך תשע בבוקר (מה שהיה לפני שבוע עשר), יום רביעי, כשאני כותב את הטור הזה שיודפס הלילה. הנחתי על הצלחת קופסת טונה, גבינת סקי, כמה זיתים לארוחת הבוקר ותהיתי לאור התוצאות החלקיות אבל הברורות מי היה ה-MVP של האירוע שהתרחש לנגד עינינו המשתאות. האם האישה שהתרוצצה הכי הרבה על המגרש בלי לקלוע סל אחד, או הגבר המבוגר שרצה את זה שוב. ואנחנו, כמובן תקראו לנו עם, כי בסוף הכול מסביב המשיך. הילדים הלכו לבית ספר, הפקקים התפוקקו, שוב היה פיגוע, הציפורים חיפשו מחסה מפני הגשם, שאונה של העיר ומכסחי הפחים נשמע בכל מקום. החיים נמשכו לגמרי, הזמן לא עמד מלכת כי לזמן יש פרנציפים והוא יגיד תמיד בסוף את דברו.
מי זה אל סטיוארט? / אז הזמן הזה לא פסח גם על אל סטיוארט הזמר הבריטי שאהבתי פעם מאוד בגלל שירו שנת החתול (ד'ה ייר אוף דה קאט). אל סטיוארט יופיע פה בשמונה בנובמבר כשהוא בן 77 כבר. איזה כיף שהוא שרד את הזמן. אבל האם אלך להופעה? נראה, לא יודע.
מה שכן, כשהלכנו אחרי ההצבעה לאכול שווארמה רמת-גנית כבדה נוזלת טחינה ונפלאה כדי להירגע אמרתי לה: "את יודעת שאל סטיוארט מגיע להופיע בארץ?". "מי זה אל סטיוארט בכלל?" שאלה. והזמן רעד.
שוני של סוף קיץ / בסדר, בסדר. אי-אפשר לדעת הכול. כלומר מי זה אל? ומי סטיוארט? מי זה מה זה ומי זה זהו זה? מה שכן, במוצ"ש אנחנו מסיימים את הקיץ העמוס שלנו בהופעה בשוני. והשאלה מה זה עושה לי טירטרה לי כל השבוע בשכל וברגש. ובכן אני שמח שעוד אפשר לשיר יחד, כי לשיר יחד זה בעיניי כמו לקבל בשמחה אורח שבא אליך להשתכן בביתך אבל בכיף, למרות השוני שבשוני.
"דבר אחד בטוח", אמר אלעדיק לסיכום האירוע הדרמטי. "הזמן לא עמד מלכת. היה פה מופע הצבעות מורכב ומפתיע כמעט סולד-אאוט לגמרי, כמו שאומרים בתעשיית המוזיקה. הרוב בסוף הגיעו, הצביעו, מחו, שמחו ובכו, ואחר כך נפלו עייפים איש-איש לפי בחירתו על רצפת הריקודים של המדינה". וכשהתעוררתי בליל שלישי אחרי המדגם בשלוש בבוקר על הכורסה הישנה של אבא חשתי מעין תחושת שובע מהכול, אולי בגלל הכובד של השווארמה שאחרי ואולי כי העולם של אתמול התחלף בעולם של מחר ומחרתיים, וההסתגלות החלה. אז בא לי לסיים את הטור ולומר ככה: שמרו על המדינה ויאללה בואו ניפגש כולנו באיזו הופעה. במנורה? אולי. לדעתי הם עוד מתאמנים בקליעות הענקים האלה.
