בשנה האחרונה, כשהלל מיטלפונקט רצה לברוח מהמראות הנוראיים שניבטים מהטלוויזיה, הוא התחיל לכתוב מחזה חדש, "אמא", אותו הוא מקווה להעלות בקרוב. מחזה, פוליטי בחלקו, לארבע שחקניות, שבמרכזו אמא שהייתה זמרת רוק בשנות ה-80, ושהקריירה שלה נהרסה בגלל דברים שאמרה. "כתבתי את המחזה כסוג של אסקפיזם, לא לראות את המלחמה, לא לגעת בה, ואם אפשר להימלט ממנה כמה שאפשר, כי הייתי צמוד לטלוויזיה 24 שעות", הוא אומר. "לכתוב מחזה על מה שקורה כאן עכשיו לא יכולתי, כי אין לי עדיין פרספקטיבה לזה. החלטתי לחפש פורמט של מחזה שעוד לא כתבתי, מחזה רק לנשים, מחזה עם ארבעה תפקידי נשים יפים בעיניי, שהוא באיזשהו מקום גם פוליטי".
מחזאי או קולנוען לא יכולים היום לתפוס מספיק מרחק מהזוועות כדי לכתוב עליהן?
"כשאתה רואה את הסרטון ששודר בטלוויזיה על המנהרה שבה נהרגו שישה חטופים, אתה מבין הכי חזק את עומק הזוועה. אין יצירה שיכולה להתמודד עם הוויזואליה שהראו שם: סמרטוטים זרוקים, בקבוקי שתן, כתם דם גדול, תקרה נמוכה שלא מאפשרת לעמוד שם. אם הייתי כותב היום מחזה על המלחמה, הייתי כותב על סיטואציה פוליטית שבה לא מחזירים 100 אנשים הביתה ושבה שישה אנשים מקפחים את חייהם. את 'גורודיש', למרות שהיה על מלחמת יום כיפור, לקח לי 20 שנה עד שכתבתי אותו. אתה צריך לעבד חומרים ולטפל בהם מאיזשהו מרחק. כתבתי כמה מחזות על הצבא, אבל עד 'גורודיש' כתבתי אותם מנקודת מבט של חייל צעיר, מנקודת מבטי אז.
"אחרי שהראו את הסרטון, אתה מחכה לקרוא בעיתון שהיו כמה ח"כים מהקואליציה שחשבו שצריך להתנהג אחרת כלפי החטופים. אבל שום כלום. הפכנו לעם קשה. החברה שלנו הפכה לאלימה מאוד, ללאומנית במובן הרע. לחברה שליבה גס בכל הערכים הדמוקרטים שאפיינו אותה פעם; חברה שההחלטות שלה לא יהודיות והניסיון שלה בכלל לא דמוקרטי. אתה רואה את כל המניפולציות שנעשות כדי להפוך את נושא החטופים לנושא פוליטי. אלה החטופים של השמאל, הם אומרים, וזה השמאל של ההפגנות. אתה פתאום רואה כל מיני אנשים שמתעללים בבני משפחה של החטופים כי מבחינתם הם פוגעים בממשלה, ופוגעים בראש הממשלה".
11 צפייה בגלריה
"לקח לי 20 שנה לכתוב את המחזה". מתוך "גורודיש"
(צילום: ז'ראר אלון, ארכיון תיאטרון הקאמרי)
הייאוש הזה נכון גם לגבי מה שמתחולל בצפון הארץ?
"בכל הצפון יש משהו כמו 100,000 מפונים. את אח של יעל (דן - העיתונאית ואשתו של מיטלפונקט, י"ב) פינו מקיבוץ דן והוא נוסע שוב ושוב לטפל בדגים שם. יש לך חבל ארץ שלם שאין אפילו תאריך או התכוונות לטפל בו. רוצים להתעקש על הניצחון המלא כאילו יש דבר כזה. המלחמה הזאת בחמאס תיארך עוד שנות אור, ובינתיים כל הצפון נחרב. היו פה כמה שנים שבנו מדינה, ויש פה עכשיו כמה שנים שבהן הורסים את המדינה, והורסים אותה בכישרון רב".
"מרוב שאני מוקף באנשים לא אופטימיים, החלטתי לנסות להיות אופטימי"
7 באוקטובר לא מרפה ממיטלפונקט, מבכירי המחזאים והבמאים הישראלים ומהפוליטיים שבהם, שחוגג היום (ד') 75, ומאחוריו קרוב ל-70 מחזות, ביניהם "גורודיש", "עיר הנפט", "אנדה", "הזאבים", "מכולת", "סטריפטיז אחרון", "בובה", "עיר הנפט", איסמעיליה" ו"מדריך למטייל בוורשה". "אתה מתעורר בשבת בבוקר ולא מאמין שזה קורה וממשיך לקרות, פשוט גיהינום", הוא אומר. "כל מיני תנועות אזרחיות לוקחות אחריות על מה שקורה כאן, אבל אין פה ממשלה וראש ממשלה שלוקחים אחריות".
הוא משתדל לפקוד כמה שיותר את ההפגנות בקפלן. "יעל הייתה איתי פעם-פעמיים בהפגנות", הוא אומר. "כעיתונאית היא לא רוצה לזהות את עצמה יותר מדי, על אחת כמה וכמה בגלל מה שאומרים עליה. בהפגנה הגדולה שהייתה כאן לפני כשלושה שבועות, מצאתי את עצמי קרוב מדי לבמה, ובשלב מסוים הרגשתי שזה כבר לא לגיל שלי. הרגשתי שכשאני מנסה לסגת, אין לי לאן, ועוד מעט לא יהיה לי אוויר. אני כבר לא בגיל להפגנות ארוכות".
ההפגנות יכולות לשנות משהו?
"לפני שנים, כשהייתה מחאת האוהלים ברוטשילד, הייתה לי תחושה טובה שמשהו ישתנה. אני זוכר שפגשתי את המרצה שלי באוניברסיטה, ניסים קלדרון, והוא אמר לי בעיניים נוצצות שמשהו קורה פה. 'הייתי בטוח שההתעוררות תהיה על עניין פוליטי', הוא אמר, 'אבל היא על עניין חברתי. אבל גם זה טוב מאוד'. אבל זה לא עזר.
"ההפגנות שכן הזיזו משהו היו של מוטי אשכנזי אחרי מלחמת יום כיפור, וההפגנה על סברה ושתילה, אבל הפגנות לא מזיזות כלום ובטח לא לממשלה הזאת. זו ממשלה שנשענת על חרדים, מסורתיים וימין, ותמונת החטופים ותמונת המנהרה האיומה הזאת לא עושות לחברים שלה כלום. הם ימשיכו להעביר את התקציבים שלהם, וזה איום ונורא.
"אשת ראש הממשלה אומרת למשפחת דנינו, שבנם נהרג בעזה, 'אתם אומרים את מה שאומרים לך'. זה הדבר הכי איום ונורא. את באה למשפחה שכולה שהבן שלהם נהרג, וזה מה שאת אומרת, ועוד מסיתה נגד הצבא יחד עם בעלך?! איפה האחריות שבזמנו הוא דרש מאהוד אולמרט לקחת? הוא רק אומר, לא אמרו לי, לא משכו בדש בגדי? הוא לא לוקח אחריות על שום דבר".
11 צפייה בגלריה
"יכול להיות שבעוד שנתיים לא יהיה בכלל מה לתקן". מתוך "גורודיש"
(צילום: ז'ראר אלון, ארכיון התיאטרון הקאמרי)
אתה פסימי לגמרי?
"מרוב שאני מוקף באנשים לא אופטימיים החלטתי לנסות להיות אופטימי, שאולי בבחירות הבאות יהיה איזה מאמץ כולל, אבל צריך לשרוד שנתיים עד הבחירות הבאות. יכול להיות שבעוד שנתיים לא יהיה בכלל מה לתקן. בשטחים יש סכנת אינתיפאדה שהולכת ומתעצמת, גבול הצפון הרוס לגמרי והפילוג בעם הולך וגדל. ארתור פינקלשטיין, יועץ הבחירות שביבי הביא בזמנו לייעץ לו, אמר שצריך להדגיש את המתח השנאה, וביבי לחש לרב כדורי, ש'השמאל שכחו מה זה להיות יהודי'. אתה גם שומע את נתן אשל, שלא ידע שמקליטים אותו, אומר, 'ידענו שצריך כמה שיותר שנאה כי הקהל שלנו אוהב לשנוא'.
"פוליטיקה נתניהו יכול ללמד את כולם, לא מוסר. הוא מעדיף להרוס כמה שיותר ולהישאר עם הגרעין שכולל את בן גביר וסמוטריץ' והחרדים, במקום לנסות לשנות את המצב. ממשלת ישראל הפכה למיליציה נוראית. אתה רואה את מי ממנים שם, אתה רואה את ההתלהבות של השוטרים, איך הם מפרשים בדבקות את כוונת השר. אתה רואה מה קורה בשטחים – פרעות נוראיות בכל מיני יישובים ערביים, והצבא, גם כשהוא מגיע, לא עושה כלום. הבחורה הזאת, נועה גולדנברג, זרקה או לא זרקה חופן של חול ומיד מוציאים אותה מהבית לנווה תרצה. מתחוללות פרעות בכפרים ערביים ואף אחד לא נוקף אצבע".
כשמיטלפונקט אומר שהוא כבר "לא בגיל להפגנות ארוכות", הוא אומר זאת כמי שיש לו קילומטראז' רחב כאן בעולם. לא רק בזכות עשרות הצגות, אלא גם כאבא לארבעה וסבא לארבעה. דניאל, בנו הבכור, אחראי על כל תחום המדיה באוניברסיטה בלונדון. שאול, גם הוא מנישואיו הראשונים לאירית סלע, הוא דוקטור להיסטוריה באוניברסיטת יורק באנגליה. נישואיו השניים הם כאמור לאשת התקשורת יעל דן, ולהם שני ילדים - מאיה ואלון העוסקים בהייטק. ולמרות ששניהם עסוקים מאוד בפוליטיקה ובמה שמתרחש במדינה, אי-אפשר שלא לעצור להתבונן גם בסיפור האהבה שלהם. "יעל תמיד מזכירה שלי שנפגשנו והתאהבנו בתקופה שבה כתבתי את 'מאמי'", הוא מספר. "גרתי אז בדירה שכורה, אחרי שהתגרשתי, והשמעתי לה את השירים על המזכירה האלקטרונית של הטלפון כי זה מה שהיה לי אז".
איך הכרתם?
"כמה בנות – ציפי פינס, חיה הורביץ, רחל רונן וחנה מוניץ - חגגו יום הולדת משותף והזמינו אותי ואותה. היה ברור שהן רוצות שנכיר. רק מהמבוכה שהן כל הזמן הסתכלו עלינו לראות מה קורה, לא החלפנו מילה. למחרת הרמתי לה טלפון ונסענו לנתניה".
למה דווקא לנתניה?
"כי רוב העיר באותה תקופה הייתה בפאב השופטים, באבטיחים ליד הים או בבר של דיטה בצפון העיר. ידענו שאם אנחנו רוצים להיפגש בלי עיניים שיבלשו אחרינו, כדאי לנו להרחיק. נסענו לנתניה, ומצאנו איזה בר על שפת הים, ושנינו הבנו מיד שזה זה. שנועדנו זו לזה. זה היה רעיון של יעל לנסוע לנתניה. אין ספק שפרק ב' שלי מאוד מוצלח והאהבה היא גדולה. בזה אני מודה בלי סייגים. אנחנו מאוד שותפים בכל. אם אני לא נורא עסוק בבוקר, אני שומע את התוכנית שלה, בטח בתקופה האחרונה. אחרי שאני שומע אותה ברדיו אנחנו מדברים עליה. אנחנו מאוד מעורבים זה בחיים של זו".
בשנים האחרונות הייתה "עושים צהריים", תוכניתה המוערכת של דן בגלי צה"ל, על המוקד וזמנה אף קוצץ בחצי, אך הוא לא מודאג."קודם כל יעל כבר פנסיונרית", הוא אומר, "מחדשים לה חוזה כל כמה חודשים, כך שממילא – או שיאריכו לה אותו או שלא. אני מקווה שיאריכו כי היא מאוד אוהבת את העבודה שלה ועושה אותה נהדר, אבל אני חושב שבגיל מסוים אתה מאבד את החרדות ממה שיקרה. אני יודע את זה אפילו לגביי".
"ב'מאמי' הוצאתי את האנטי שהיה לי על הכול - המלחמות, הכיבוש והמצוקות החברתיות"
38 שנים עברו מאז יצאה אופרת הרוק "מאמי" שכתב מיטלפונקט, אותה אופרת רוק עליה עבד כשפגש את דן. זה היה שנה לפני האינתיפאדה, ועד היום היא נחשבת לאחד הדברים המשמעותיים והמיוחדים ביותר שעשה בקריירה שלו. כשאהוד בנאי ויוסי מר חיים כתבו את השירים, ההפקה הייתה של שפי ישי ויוסי אלפנט ומזי כהן נצבה בתפקיד הראשי - התסריט פורש דרך עיניו של כתב זוטר במקומון נידח את סיפורה של מאמי. מאמי היא מלצרית במזנון דרכים בתחנת דלק בדרום, שנישאה לפועל פשוט וחסר אמצעים שחזר כצמח מהמילואים. כדי לנסות ולשפר את חייה, היא ובעלה מגיעים לעיר הגדולה, שם היא נאנסת על ידי עובדי מטבח פלסטינים שסוגרים איתה חשבון על מעללי הציונות. "מאמי יא מאמי, תפתחי את הרגליים לשבעה מדוכאים, שבעה פלסטינאים. עשרים שנות כיבוש יותר לא נמתין. בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין", הם שרים רגע לפני שהם מסבירים לה למה בחרו להשתמש בנשק הכיבוש הגברי האולטימטיבי.
"מאמי", שזכה לעיבוד לקולנוע גם ב-2018, היה תמיד הפקה לא פשוטה לעיכול - אבל גם היום היא עדיין רלוונטית בעיניו כמו אז. "אני לא רוצה להחמיא לי, זה די אידיוטי, אבל בעצם כל 'שיר האונס', שנאסר אז להשמעה ברדיו, היה נבואה לגבי האינתיפאדה. עכשיו הוא בכלל נכנס למאבק הלאומי בגלל המלחמה", הוא מוסיף להיזכר ברעש שההפקה עשתה בתחילת הדרך. "הרעש היה מעצם זה שהיו בה הרבה שירים שלא נתנו להשמיע אותם ברדיו. מתי ידעתי שפרצנו? יום אחד הייתי במסיבה אצל חברים, שבה היה גם אהוד ברק, שהיה אז סגן רמטכ"ל, והוא אמר לי, 'בוא רגע, אני רוצה להשמיע לך משהו'. הוא הכניס אותי לחדר פנימי בבית והתחיל לשיר לי את שיר האונס. שאלתי אותו, 'מאיפה לך?' והוא אמר לי, 'הייתי לפני כמה ימים בסיור בבה"ד 1, ובריצת בוקר הסוהרים שרו 'מאמי יא מאמי תפתחי את הרגליים, לשבעה מדוכאים שבעה פלסטינאים'.
כשכתבת את "מאמי" חשבת שאלו יהיו פני הדברים גם כיום?
"כתבתי את 'מאמי' כי נמאס לי לכתוב סאטירות פוליטיות, ובשלב מסוים חיפשתי פורמט אחר. ב'מאמי' הוצאתי את כל האנטי שהיה לי על הכול, כולל המלחמות, הכיבוש והמצוקות החברתיות. רציתי לקחת גיבורה ולהעביר אותה בכל מדורי הגיהינום של המציאות הישראלית – המלחמה, ניסיון אונס במסעדה שבה היא עובדת, והפיכתה לגיבורת התקשורת. בתוך זה היו כמובן פלסטינים, כהניסטים, והבוהמה התל אביבית של אותה תקופה - מה שנקרא מיקרו קוסמוס ישראלי".
שיערת לאיזו הצלחה ההצגה תגיע?
"לא היה לנו מושג. בעניין הזה אני חייב המון לניסים ציון שניהל אז את צוותא. הוא היה מסוג המפיקים היצירתיים וגם פרטנר לרעיונות. כש'מאמי' התחילה עדיין לא היה ברור מי הקהל שיבוא לראות את זה, כי מוזיקת רוק לא הייתה אז בצוותא, רק במועדוני רוק. חלק מהקהל המבוגר של צוותא, המפ"מניקים המבוגרים, יצאו אחרי רבע שעה. אחרי התופים של ז'אן ז'אק גולדברג הם פשוט ברחו. בעצם זה התחיל כפלופ שהיה מאוד יקר לצוותא. ציון עלה אז על רעיון מאוד טוב ואמר, 'בוא ניקח כמה הצגות לניסיון, או שזה יתפוס או שנוריד את זה'. צוותא הזמינה לכל הצגה מאה חיילים בחינם וזה היה רעיון מבריק. החיילים האלה הפכו להיות שגרירים של 'מאמי' בכל מקום".
איך הגעת לאהוד בנאי ולמזי כהן?
"כשהתחלתי לכתוב את 'מאמי' פניתי ליוסי מר חיים, אותו הכרתי מהעבודה בתיאטרון. היה לי ברור שאני אצטרך את המוזיקאי הנוסף, שיביא את הרוק, את הישראליות. יום אחד אני נוסע ושומע במכונית על זמר חדש, אהוד בנאי ועל להקה הפליטים, שהוציאו את 'עיר מקלט'. שמעתי את השיר ואמרתי, את האיש הזה אני צריך. הוא בא לפגישה בצוותא והתחבר לפרויקט.
"היה לנו משא ומתן עם כל מיני זמרות, והיה ברור שלטקסטים האלה צריך זמרת שלא תהיה לה בעיה לשיר חומר פוליטי שעלול ליצור מחלוקת. מאוד אהבתי את הקול של מזי, כשהיא שרה עם אבנר קנר. יש לה קול נפלא והיא נראתה כמו מישהי שכל התום של העולם שפוך על פניה. אני הבאתי את מוסקונה ואהוד בנאי הביא את יוסי אלפנט, ואליהם הצטרפו גיל סמטנה ושפי ישי".
"מתי ידעתי ש'מאמי' עשתה את העבודה?
"ישבתי בקופה בצוותא ליד ציון, והגיעו כל מיני אנשים, גם משדרות, שהזמינו כרטיסים בטלפון, ואמרו, 'אנחנו ממש לא מסכימים עם אף מילה אחת בהצגה הזאת, אבל אנחנו מתים עליה, ובאנו פעם שנייה ושלישית ורביעית'. ראית שהקומבינה של המוזיקה והעלילה הצליחה להגיע לקהלים שבחיים הם לא היו מגיעים אליה. אני זוכר ששניים-שלושה חברים ערבים שלי מהתיאטרון, נורא נעלבו. הם אמרו שהשיר נורא מעליב אותם ולא ככה נראה המאבק הלאומי שלהם. אמרתי, סוף סוף, תודה לאל, גם הערבים נעלבים מסאטירה פוליטית. הפריע להם, שבסוף, במקום לוחמי חופש, הם אנסים פלסטינאים".
היום אופרת רוק כזאת הייתה יכולה לעלות?
"אני לא מאמין שהייתי מצליח להעלות את זה היום כי כדי להעלות דבר כזה אתה צריך מקום כמו צוותא ומפיק כמו ציון. אם הייתי מביא לצוותא כל מחזה אחר שלי, הוא היה אומר שזה חומר לתיאטרונים אחרים, לא בשביל זה אני קיים. דבר שני, הקהל היום יותר לאומני והרבה פחות סובלני לחומרים כאלה. המלחמה האחרונה בטח לא עוזרת לזה. 'שיר האונס' והמשל שיש ב'מאמי' בעצם הגשימו את עצמם במלחמה הנוכחית בצורה הכי אכזרית שיכולה להיות, במיוחד האונס".
11 צפייה בגלריה
"כשאני התחלתי בתיאטרון, רוב המחזאים שהכרתי עסקו בפוליטיקה". מתוך "איסמעליה"
(צילום: ז'ראר אלון, ארכיון התיאטרון הקאמרי)
התיאטראות, מלבד התיאטרון העברי הערבי, מתרחקים עכשיו מפוליטיקה.
"כשאני התחלתי בתיאטרון, רוב המחזאים שהכרתי, שפעלו ועדיין פועלים, עסקו בפוליטיקה. גדלתי בתקופה שהחוויות המעצבות שלי היו מלחמת יום כיפור והכיבוש. אלו שתי החוויות שהתעסקתי איתן 30 ו-40 שנה. יהושע סובול ושמואל הספרי היו פוליטיים, וענת גוב הייתה פוליטית בדרכה, וחנוך לוין כמובן. יש היום דור - אני באמת לא מכיר את כולם ואת מה שהם עושים - שבא יותר מבידור ומסטנד-אפ ולא מנקודת מוצא פוליטית. הקולנוע הישראלי, לעומת זאת, נעשה באופן די מוזר יותר ויותר פוליטי, עובדה שמפריעה עכשיו לשר התרבות".
מה גרם לשינוי?
"יש איזו תפיסה ניהולית, ויכול להיות שרוב המנהלים שותפים לה, שאחרי הקורונה הקהל מחפש נחמה, ונחמה יש בקומדיות, בבידור, לא בפוליטיקה. אם הצלחת כבר להזיז את הקהל מהטלוויזיה בבית, שם הוא רואה את הקטסטרופה, תן לו איזו קומדיה טובה ושלח אותו מרוצה לדרך. הקהל הישראלי גם לא רוצה לראות היום דמויות של ערבים על הבמה ולעסוק בסבל שלהם. זה לא מעניין אותו.
"שפה גסה ומלוכלכת, שאני הרשיתי לעצמי להשתמש בה ב'מי תהום' בהבימה, לא תעבור היום קנייני תרבות. גם קטעי עירום על הבמה לא עוברים. הם יצונזרו מיד. כאילו הזמן קצת קפא מלכת. יכול להיות שזה דור שגדל והתעייף מפוליטיקה כי כמה שלא כתבנו על הכיבוש, הכיבוש עדיין קיים. כמה שלא כתבנו על המלחמות, המלחמות עדיין קיימות".
11 צפייה בגלריה
"מלחמת יום כיפור היא החוויה המעצבת". מתוך "עיר הנפט"
(צילום: איל לנדסמן, ארכיון התיאטרון הקאמרי)
מיטלפונקט עשה את שירותו הצבאי בגולני, מה שמשתקף בחלק לא מבוטל מהמחזות שכתב - אם זה "גורודיש" שנכתב בעקבות ריאיון של אדם ברוך עם גורודיש, שהיה אלוף פיקוד דרום, אחרי המלחמה; "איסמעלייה", שבמרכזו שלושה חברים שחברותם התחילה ביום כיפור או "עיר הנפט", שעוקב אחר קשישה ניצולת שואה שבעלה נעלם בקרבות מלחמת ששת הימים. "בסופו של דבר, ואני חושב שזה נכון לגבי רוב בני דורי, מלחמת יום כיפור היא החוויה המעצבת", אומר מיטלפונקט. "זה לא רק יום כיפור, זה האופוריה של ששת הימים ושש השנים אחרי זה, עד 73'".
תמיד ידעת שתעסוק בתיאטרון?
"תמיד ידעתי שמה שהכי מעניין אותי לעשות זה לכתוב מחזות. כשהייתי בן 40, הייתי נורא מוטרד מה יהיה המחזה הבא שאכתוב. היום אני לא יודע מה יהיה המחזה הבא וזה גם לא ממש מטריד אותי, כי אני מרגיש שהעשייה הגדולה שלי כנראה כבר מאחוריי. אין לי את המנוע שהיה לי כשהייתי צעיר, של מה יקרה אם ההשראה תלך לאיבוד?' יצא לי לביים שני מחזות של ארתור מילר בבית ליסין – 'מראה מעל הגשר' ו'כולם היו בניי', ואני זוכר שכשקראתי את הביוגרפיה שלו גיליתי שבין גיל 34 ל-45 הוא כתב את ארבעת המחזות הקלסיים שלו. לכן אני לא בתחרות עם עצמי.
"התיאטרון היום פחות בנוי להפיק מחזות גדולים בהיקפם, כמו 'עיר הנפט', 'אנדה' ו'גורודיש'. אני מניח שגם המחזה הבא שלי יהיה הרבה יותר קאמרי. אולי מחזמר. כתבתי אחד כזה ויש לי מוסיקה של רוני וייס. יש לי חלום שיום אחד המחזמר הזה יעלה כי אני מת עליו, למרות שאם מעלים היום מחזמר הוא צריך להיות משהו מוכר 'כמו כנר על הגג' או 'גברתי הנאווה'. אף אחד לא יסתכן במחזמר מקורי עם מוזיקה שאף אחד לא מכיר".
התפכחת? התשוקה לכתוב פחתה?
"לא, אבל זו השלמה שבאה עם הגיל והניסיון. חלק מהאנשים שעבדתי איתם ושהיו פרטנרים יקרים שלי לעבודה, כבר אינם. עמרי ניצן נפטר, אילן רונן ונעם סמל הם כבר סוג של פנסיונרים. חלק מהמנהלים כיום הם כבר לא הדור שלי וזה בסדר. הצעירים מגלים את הדור שלהם".
11 צפייה בגלריה
"אף אחד לא יסתכן היום במחזמר מקורי עם מוזיקה שאף אחד לא מכיר".מתוך "איסמעליה"
(צילום: איסמעליה ז'ראר אלון, ארכיון התיאטרון הקאמרי)
הגיל נותן בך את אותותיו?
"לא איבדתי מהסקרנות שלי. אני קורא הרבה, רואה סרטים והצגות, ושומע מוזיקה. אני מקשיב לאלבום חדש הנהדר של ניק קייב. אני גם סבא. למאיה יש ילדים בני ארבע ושנה. להיות איתם, לשחק איתם, לקרוא להם סיפור, לבנות מגדל קוביות - זה פשוט נפלא. תענוג שאין כמוהו. אני מוצא את עצמי רואה איתם הצגות ילדים.
"אמא שלי נפטרה חודש לפני שהמלחמה החלה. היא הייתה בת 97. בשנה וחצי האחרונות היא לא הייתה צלולה, דעכה ודעכה, והמוות שחרר אותה מייסורים, אבל עד גיל 95 וחצי היא הייתה במיטבה, וזה מעודד. יש לי COPD (מחלת ריאות כרונית, י"ב) , הרבה בזכות הסיגריות שעישנתי בכמויות עד לפני שבע-שמונה שנים. הייתי בלונדון והרגשתי לא טוב. ניגשתי למרפאה. אני זוכר רופאה עם מבטא הודי כבד, שאמרה לי, 'Listen, you are going to die'. הייתי צריך את הבהלה הזאת כדי להפסיק לעשן. אני לוקח בבוקר כדור ללחץ דם ובערב כדור לכולסטרול, עושה הליכות שלוש פעמים בשבוע, ובסך הכול אני ממש מרגיש יחסית די טוב".
