“אנשים בתעשיית המוזיקה מסתכלים עליי בהלם כשאני מסרב להצעות של שמונה מיליון דולר. אני לא רוצה לצאת לטור על גבי שישה אוטובוסים, 15 משאיות ומטוס פרטי. אני לא רוצה להופיע באצטדיונים, אני לא רוצה להיות באור הזרקורים". על הציטוט החריג הזה חתום אוליבר אנתוני, זמר קאנטרי שעד לפני כשבועיים היה אלמוני לחלוטין, והשבוע הפך לאמן הראשון בהיסטוריה שמתייצב בראש מצעד 100 השירים הגדולים של מגזין "בילבורד", למרות שלפני כן מעולם לא הופיע באף מצעד.
סינגל הבכורה שלו, Rich Men North of Richmond - שעוסק בעיקר בקשיי בני מעמד הפועלים הכוללים מיסוי הגבוה, אינפלציה ועוני, אבל גם לא חוסך בביקורת פוליטית כלפי בעלי הכוח והשימוש שהם עושים בו - זוכה לתגובות נלהבות תוך כדי שהוא מנפץ שיא אחר שיא, ומאז יציאתו כבר הספיק לצבור עשרות מיליוני האזנות בפלטפורמות השונות. עכשיו, אחרי שהספיק לכבוש פסגה כה יוקרתית, סביר להניח שהמספרים הללו יגדלו בהרבה. ואסור להקל ראש בהישג יוצא הדופן הזה, שכן מי שבדרך כלל מאיישים את צמרת המצעד של "בילבורד" הם כוכבי הפופ וההיפ הופ הגדולים ביותר בעולם - מטיילור סוויפט ועד דרייק, ופחות אמנים כמו אנתוני, ילד טוב וירג'יניה.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
אנתוני, ששמו האמיתי הוא כריסטופר אנתוני לנספורד, מספר ששם הבמה שלו נועד לתת כבוד לסבו וטוען שהשיר שלו היה בעצם הפעם הראשונה בחייו שבה השתמש במיקרופון מקצועי כדי להקליט מוזיקה. והאמת, קשה שלא להתרשם מהמהירות שבה השיר עשה את דרכו לכל רשימת האזנה נחשבת, כולל יותר מ-30 מיליון צפיות בווידאו שלו שר - תוך פחות משבועיים.
לצד האהבה הרבה שהוא זוכה לה, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית, הלהיט של אנתוני סופג לא מעט ביקורת משמאל לאור המילים המאוד שמרניות של השיר והביקורת הלא ממש סמויה בתוכו. "אדוני, יש לנו אנשים ברחוב, אין לנו מה לאכול", הוא שר בין היתר בבית השני ובהמשך "אלוהים, אם אתה בגובה 5'5 ושוקל מעל 300 פאונד (גובה 1.60 ושוקל מעל 130 קילו, בערך) / מיסים לא צריכים לשלם עבור הפאדג' שלך" - מילים עם טענות כלפי המיסוי בארצות הברית, והצגת הסטריאוטיפ "מלכות רווחה" שמתייחס לנשים שמצליחות להונות את המדינה כדי לקבל קצבאות שלא מגיעות להן. מעבר לזה, הביטוי הוא גם כינוי גנאי לנשים שחורות חד-הוריות.
בנוסף, ניתן למצוא שם התייחסות ל"סחר בילדים על גבי אי איפשהו", שפורשה כרפרור לג'פרי אפשטיין והאי הפרטי שהיה בבעלותו - חלק מקונספירציה ידועה של אנשי QAnon הקיצוניים על כך שפוליטיקאים ואנשים בעלי השפעה בחברה מעורבים בפרשות של סחר בילדים שמטויחות על ידי התקשורת.
ארגוני שמאל אף טענו שאנתוני הוא שתול של הימין, בעיקר לאור הנסיקה המהירה שלו מאנונימיות לפסגות שכנראה גם הוא לא חלם עליהן - אחת מהן הייתה קפיצה ל-350 אלף עוקבים ב-X (טוויטר לשעבר), ימים ספורים אחרי שפתח שם חשבון. לא הרבה ידוע על אנתוני, אך בסרטון קצר שהעלה בעמוד היוטיוב האישי שלו - במקרה או שלא - יממה לפני שהשיר התפוצץ בכל מקום, הוא תיאר את עצמו כ"אדם שיושב בדיוק באמצע של המפה הפוליטית", ושתמיד כך היה.
"אני זוכר שבתור ילד השמרנים רצו להילחם, ואני לא הבנתי למה. ואני זוכר הרבה מהשערוריות שקרו כשהשמאל עלה לשלטון, וזה נראה כאילו ששני הצדדים משרתים את אותו אדון. והאדון הזה הוא לא מישהו שרוצה לעזור לתושבים של המדינה הזו".
(אנתוני מספר על עצמו, יממה לפני שיצא השיר)
אם אמן נמדד גם על ידי המעריצים שלו, אז אלו של אנתוני, לפחות המוכרים שבהם וכמעט בלי יוצא מן הכלל, ממוקמים בצד הימני של הפוליטיקה האמריקנית. למשל המועמדת למשרת מושלת אריזונה קארי לייק, הפוליטיקאית חובבת תיאוריות הקונספירציה מרג'ורי טיילור גרין, שתיארה את השיר כ"המנון של האמריקאים הנשכחים שבאמת תומכים באומה הזו. השיר הזה מייצג את האנשים של אמריקה שאני מכירה ואוהבת".
מלבדן, גילויי תמיכה נרשמו גם אצל הפרשן הקיצוני מאט וולש, חבר ממפורד אנד סאנס לשעבר ווינסטון מרשל, שאולץ לפרוש מהלהקה עקב דעותיו הימניות, ואיש הקאנטרי הימני-קיצוני ג'ון ריץ', שטען שערך שיחות רבות עם אנתוני והציע להפיק ולממן עבורו אלבום בכורה. כרגע אין אחד משני הצדדים שמאמין לדבריו המתונים, בעוד הימין כבר מפנטז להשתמש בו לצרכיו הפוליטיים.
דעת הקהל לא ממש השתנתה כשהופעה פומבית שלו נפתחה עם קריאת פרק ל"ז מספר תהילים, שהסתיים במילים "כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי יְהוָה כִּיקַר כָּרִים כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ" לקול תשואות המעריצים, שלא ממש ברור אם שמחו על ההבטחה להכחיד את כל אויביהם או שפשוט היו מרוצים מכך שההופעה עומדת להתחיל.
(אנתוני מקריא פרק מתהילים לפני ההופעה שלו)
"כתבתי את המוזיקה ואת השירים שלי כי סבלתי מדיכאון וממצב נפשי ירוד", הוא כתב בימים האחרונים בחשבון הפייסבוק שלו. "השירים הללו הצליחו ליצור חיבור בין מיליונים של אנשים ברמה כל כך עמוקה כי מי ששר אותם הוא אדם שמרגיש את המילים בדיוק ברגע שבו שרים אותן. ללא עריכה, ללא סוכן, ללא בולשיט. סתם איזה אידיוט והגיטרה שלו. הסגנון המוזיקלי שאסור היה לנו לברוח ממנו מלכתחילה".
עדיין לא ברור אם אנתוני התכוון להיות סמן ימני ובכך להעמיק את הפילוג בין הרפובליקנים והדמוקרטים בארצות הברית, או שהכול נתון לפרשנות והוא אכן "בול באמצע". אבל מה שבטוח, כרגע השיר שלו הפך להיות עוד כלי נשק במלחמת התרבות שמתחוללת במדינה זה זמן רב.
