לא בכל פעם מתאפשר לצופה הישראלי להיחשף לבמאי משמעותי במסגרת ההקרנות המסחריות הסדירות, ואף לצפות בשניים מסרטיו במקביל. אך זה קורה עתה, ברשת בתי קולנוע לב, שהעלתה אך לפני כחודש את "הנהגת של מר יוסוקה" זוכה האוסקר של היפני ריוסוקה המאגוצ'י, והחלה בסוף השבוע האחרון בהקרנותיו של "גלגל המזלות" (Wheel of Fortune and Fantasy), שאף אותו הוא כתב וביים. הסיבה לכך נעוצה, בין היתר, בעובדה שהמאגוצ'י ביים את שני הסרטים אשתקד, ושניהם הוצגו בפסטיבלים של ברלין ("גלגל המזלות") וקאן ("הנהגת של מר יוסוקה"), ויצאו מהם מעוטרים בפרס הגדול של חבר השופטים ובפרס התסריט, בהתאמה. ללא ספק, זוהי שנת הפריצה שלו.
גלגל המזלות - טריילר
מי שכבר צפו ואהבו את "הנהגת של מר יוסוקה" ודאי לא ירשו לעצמם להחמיץ את "גלגל המזלות". שני הסרטים מעידים על יכולת התבוננות אנושית מדויקת, ותבונה רגשית מעוררות התפעלות. אך בעוד הסרט הראשון מבוסס על סיפור קצר מאת הרוקי מורקמי (שעובד בהצלחה רבה לסרט באורך של כשלוש שעות), הסרט השני מורכב למעשה משלושה סיפורים קצרים, מקוריים, ששבים ומוכיחים לנו את כוחה של הנובלה הקולנועית. אנו כה מורגלים לסרטים המתמקדים בציר עלילתי אחד, עד שהאופציה של הקולנוע להביא אסופה של סיפורים קצרים כמעט ונשכחה מאיתנו.
בעבר היו נהוגים סרטי אפיזודות. אלה נקראו "סרטי אומניבוס", ורבים מהם הופקו בצרפת ובאיטליה של שנות ה-60. כל אחת מהאפיזודות בוימה בידי במאי אחר - רובם מהיוצרים המובילים בקולנוע האירופאי של התקופה. כאלה, למשל, היו "המכשפות" (1967), סרט בן חמש אפיזודות שביימו ויטוריו דה-סיקה, פייר פאולו פזוליני, לוקינו ויסקונטי, מאורו בולוניני ופרנקו רוסי; או "סיפורים יוצאים מהכלל" (1968) - עיבודים לשלושה סיפורי אימה מאת אדגר אלן פו שאיחדו את פדריקו פליני, לואי מאל ורוז'ה ואדים. נדירים יותר הם סרטי האפיזודות שבוימו בידי במאי אחד. דה-סיקה ביים את "שבע פעמים אישה" (1967) שבו גילמה שירלי מקליין שבעה דימויים נשיים, ולאחרונה היו אלה האחים כהן שהביאו את "הבלדה על באסטר סקראגס" (2018), סרטם המשותף האחרון עד כה, שמורכב משישה סיפורים מקאבריים מהמערב הפרוע.
שלוש האפיזודות הנפלאות שמניעות את "גלגל המזלות" מעמידות במרכזן נשים, ומעצבות סיטואציות קאמריות, אינטימיות, שמזכירות מאוד את סרטיו של אריק רוהמר הצרפתי. כולן מאורגנות סביב התמה של צירופי מקרים ודמיון. באפיזודה הראשונה, ששמה "קסם (או משהו פחות מבטיח)", מגלה דוגמנית צעירה (קוטונה פורוקאווה), שהחבר החדש של חברתה הטובה הוא בעצם החבר-לשעבר, שבור הלב, שלה. באפיזודה השנייה, שנדמית רלוונטית במיוחד לעידן MeToo ושמה "דלת פתוחה לרווחה", מגיעה אישה נשואה (קאצוקי מורי), בשליחות המאהב-סטודנט הנקמן שלה, אל משרד המרצה שלו באוניברסיטה, שהוא גם סופר מוערך (קיוהיקו שיבוקאווה), על מנת לפתותו בקריאת קטע מיני נועז מספרו החדש.
האפיזודה השלישית בעלת האופי העתידני, "פעם נוספת", מתרחשת כאשר וירוס מחשבים מונע מבני האדם לשלוח הודעות טקסט ומיילים, ומפגישה באקראי בין אישה בשנות ה-40 לחייה (פוסקו אורבה) המגיעה לכנס מחזור של התיכון בו למדה, עם מי שהיא מזהה כחברתה הטובה מאז (אובה קאוואי).
המאגוצ'י הוא אמן המילה המדוברת. על פניהן נדמות האפיזודות כפטפטניות, אבל שימו לב לתנועה העדינה, כמעט בלתי מורגשת, שמשנה את הדינמיקה בין הדמויות. הנקודה הזו בולטת במיוחד באפיזודה השנייה, ששמה בא לה מהתעקשותו של המרצה להשאיר את דלת משרדו פתוחה לרווחה. לכאורה, זה נובע מרצונו להימנע מכל סיטואציה שעלולה להתפרש כאינטימית עם הסטודנטים שבאים אליו, אך בהמשך משמשת הדלת הפתוחה ביטוי לדיון המתהווה באפיזודה בין קוראת וכותב סביב כוחו החושפני של הטקסט הספרותי. יש משהו כמעט טכנופובי בסרט, שמזהה באימיילים מקור של איום - בעוד התקשורת האנושית, הבלתי אמצעית, היא הדבר אליו הוא שואף, לפחות באפיזודה השנייה והשלישית. זה נשמע אולי פשטני, אבל הסרט מאמין ביכולתם של בני אדם להיות כנים יותר.
אכן, "גלגל המזלות" הוא סרט על כנוּת. על התשוקה אליה, אך גם על המחיר שבהסתרתה. בכל אחת מהאפיזודות מגלה מי מהדמויות את המשמעות, לעיתים כואבת, של כנותה. גיבורות שלושת הסיפורים הן נשים, ולפחות בשני הסיפורים הראשונים - הן גם משלמות מחיר על כנותן. מבחינה זו, יש משהו שממקם את המאגוצ'י במסורת של הקולנוע היפני שגוללה מלודרמות נשיות - סרטיהם המפוארים של יאסוז'ירו אוזו ("אביב מאוחר", 1949) ומיקיו נארוזה ("עננים נודדים", 1955).
"גלגל המזלות" שב ומזכיר לנו את מקומם של צירופי המקרים בחיינו. הסמליות שהסרט נוקט בה - למשל, שתי הנשים באפיזודה השלישית נפגשות על גרם מדרגות נעות, חולפות זו על פני זו, כשהאחת עולה והשנייה יורדת - אינה נתפסת כמעיקה, מבחינה זו. קשה שלא לחייך נוכח הדימוי הזה, ונדמה שהמאגוצ'י מחייך יחד איתנו. סצינת הסיום של האפיזודה הזו היא אחת היפות והמרגשות שנראו בשנים האחרונות בקולנוע. מעין הודאה בכנותה הרגשית של העמדת הפנים. מי שיראו - יבינו.
