"ארץ נהדרת נלחמת", ככה הגדיר איל קיציס את התוכנית המיוחדת של "ארץ נהדרת", ששודרה אמש (ד') בקשת. במובן מסוים קיציס צדק, מדובר בסיוע הומאניטרי לעם ששרד כמעט שלושה שבועות של חדשות, פריצות, דיווחים, פאנלים, עדויות קורעות לב ופרשנויות, והיה זקוק להפוגה. ו"ארץ נהדרת" באמת נלחמה אתמול כדי למצוא את האיזון בין הסאטירה לבידור ורגישות למצב, אחרי 19 ימים של מלחמה על הבית.
בשולי הדברים, כמובן שהיו מי שזה לא מצא חן בעיניהם וחשבו שזה מוקדם מדי. באורח פלא המתנגדים השתייכו לאותו פלח אוכלוסייה עוין ש"ארץ נהדרת" צברה וטיפחה במהלך העונות, שגם בימים כתיקונם שטמו את התוכנית. כי כמו רוב אזרחי מדינת היהודים גם "ארץ נהדרת" לקחה צד בשלב מסוים, והצופים ממקמים את עצמם בהתאם - אוהבים או שונאים אותה. ולמרות שהאסון שאירע לנו אמור לכאורה לאחד בין הצדדים, ולו רק כדי שיהיה לנו סיכוי ל"הופכים עליהם, טובים אותם", הפילוג עדיין שם, פועם בין הלוחות הטקטוניים של החברה הישראלית וממתין להזדמנות - או שאולי כבר מצא אותה? - להתפרץ בלבה סמיכה אל פני השטח. "ארץ נהדרת" לא מרעילה או מפלגת, היא משקפת ומציפה. ואין תשובה חד משמעית לשאלה האם עיתוי השידור של "ארץ נהדרת" היה מוצלח או לא, זה יותר עניין של תחושה אישית או במקרה שלנו, נאמנות פוליטית. אני מאמינה שהוא הגיע בזמן.
לכתבות נוספות במדור:
כאילו חמאס עצמו הבין שמישהו הולך לנסות להרים פה את הוודג', הושלכה בסוף מהדורת החדשות רקטה על בניין בראשון לציון, ועם ישראל הושלך לסחרור הרגיל של שידור אינסופי מזירת הנפילה, במהלכו ברהנו טגניה הפך כל אבן בניסיון לקושש עוד מידע. מצד שני קיבלה התוכנית מתנה בצורת נאום ראש הממשלה לאומה, פחות משעתיים לפני השידור, שבו הרבה לעסוק בעתיד והבטיח לספק באותו עתיד את הדבר שהוא מתמחה בו - מילים, אבל נמנע מלקיחת אחריות כלשהי על המצב. מול הנאום הזה הועצמה האפקטיביות של הנאום המקביל ב"ארץ נהדרת" - מריאנו כביבי נתניהו קובל על כך שלא נשארה לו אחריות לקחת כי כולם חמסו אותה לפניו, מערכון שהיה גולת הכותרת של התוכנית. גם אם הוא היה צפוי הוא עדיין היה כתוב היטב וממוקד. זה היה מושלם אם הנאום של מריאנו היה משודר מהמקלט האטומי-ביולוגי בבית שאליו עבר נתניהו לאחרונה עם המשפחה שלו, אבל אי אפשר לקבל את הכול.
לא חסרים בתקופה הזאת חומרי גלם לסאטירה, ויודעים מה, גם לא רגעים קומיים-מרירים של אבסורד. הומור תמיד היה אחת הדרכים של העם היהודי להתמודד עם מצבים אכזריים וכואבים. במחנות הריכוז היה הומור. אבל "ארץ נהדרת" לא הגיעה אתמול עם האצבע על המבער של הסאטירה. היא נעה בין הצורך להעניק לצופים סוג של הקלה ופורקן ריגשי עם הומור לא מזיק (רחל מאופקים מרצה לקציני צה"ל איך לתקוף בעזה), קצת גיחי גיחי הכרחי ומוצלח לשיפור המורל (שני כהן מחקה את העיתונאית המצרית, בסמה והבה, והמסר שלה לישראלים), דשדוש מוצדק בשלולית 'העולם כולו נגדנו' (מערכון ה-BBC והדיווח הכושל שלו על התקיפה בבית החולים בעזה), הצדעה לרוח הלחימה הלאומית ולעובדה שכולנו באותה הסירה (מערכון הפתיחה המצוין של אוטובוס המילואימניקים ככור היתוך), קריצה קטנה לטורנדו ההתנדבות הלאומי (הטורטלים מאכילים את צה"ל) וסגירת הבאסטה עם אלחוש מנחם בצורת ביצוע של שלמה ארצי והקאסט לשיר "יותר מזה אנחנו לא צריכים", שכתב אבי קורן בסוף שנות ה-60.
המקום של "ארץ נהדרת" בשיח החברתי שלנו הוא כבר רחב יותר מעוד תוכנית סאטירה או בידור. היא לא תשכנע את הבלתי משוכנעים, אבל היא התבססה מספיק כדי לספק לצופים משהו מוכר להתאסף סביבו, אפילו אם זה אומר לספק את הקולב לטענות הרגילות על אג'נדה שמאלנית. כשאפילו מקבץ הפרסומות שלפני התוכנית מדכא ברמות שגורמות לך להתגעגע לשטיפות המוח הרגילות, הגיחה של התוכנית אתמול בערב הייתה יותר דרישת שלום מהשפיות היחסית שהכרנו לפני ה-7 באוקטובר מאשר מופת של כתיבה או יצירתיות, ובמובן הזה היא בהחלט ענתה על הבריף. להגיע לצופים שיושבים בבית, מפורקים אחרי שבועות ארוכים של קריסה, לספק להם מרחב נשימה ולעשות את זה ברגישות, בנחישות ובאהבה. עד שיגיעו התשובות המובטחות, אנחנו בהחלט יכולים לעשות בזה שימוש.