מדי שנה, סביב חגי ספטמבר, צצים בתקשורת פרוטוקולים חדשים ממלחמת יום כיפור. ניסיון חוזר ונשנה לחטט בפצע, לעבד את הטראומה ההיא, את ההפתעה הצורבת, את הכשל, להפיק את הלקחים כדי לוודא שזה לא יקרה לנו שוב. השנה, לאחר 7 באוקטובר, הפך הריטואל הזה את עורו. הכאב הפך חי. המישוש של הצלקת מהעבר הרחוק, חמישה עשורים אחורה, הפך לפצע פתוח, כוויה שעדיין בוערת שאי אפשר לגעת בה, רק לנסות להבין לאן להוליך את הכאב החדש.
את רעיון ההקבלה בין מלחמת יום כיפור לזו הנוכחית אימצה הבמאית דניאל כהן-לוי, והוא יקרום עור וגידים במחזה "סימן חזור", שיעלה בתיאטרון תמונע בסוף השבוע הקרוב. הרעיון למחזה עלה כבר לפני שלוש שנים, ובגרסתו המקורית הוא התבסס על ספרו הראשון של יורם עשת-אלקלעי, שלחם במלחמת יום כיפור במסגרת כוח צנחנים שצלח את תעלת סואץ. שלושה ימים לאחר צליחת התעלה ספג עשת-אלקלעי פגיעה מוחית חמורה, שגרמה לו שיתוק ועיוורון חלקיים, פגיעה שאותה שרד כדי לספר באמצעות תהליך שיקום ארוך ומתיש, והפכה אותו לאחד הפצועים הקשים ביותר במלחמה. את תהליך השיקום הזה, שהיה פיזי, נפשי וקוגניטיבי, תיאר עשת-אלקלעי בספרו "אדם הולך הביתה", שכ-40 קטעים מתוכו הומחזו.
אלא שאירועי 7 באוקטובר טרפו את הקלפים והעבודה על ההפקה, שאמורה הייתה לעלות בסוף דצמבר, הופסקה. היא חודשה רק כשכהן-לוי החליטה למזג אל המחזה גם את המלחמה הנוכחית, ולייצר פרפורמנס המוצא את נקודות החיבור בין השתיים. "סימן חזור" הוא "אירוע אינטימי סביב שולחן", כך מתאר אותו התיאטרון, ובו סיפורים אישיים ומשותפים משתי המלחמות, מתפרקים ונבנים מחדש. למוד ניסיון מבקשות קודמות שהופנו אליו להמחיז את הספר, בחר עשת-אלקלעי שלא להיות מעורב בעבודה על המחזה, למעט שיחות שקיימו הוא וכהן-לוי, קרובת משפחה רחוקה שלו, בתחילת הדרך. בנוסף, הוא ישתתף בפאנל לאחר העלייה הראשונה של "סימן חוזר", במסגרת הפסטיבל "תנועה קטנה" שייפתח השבוע בתיאטרון.
"הרעיון, כמו שאני רואה אותו בדמיוני, הוא אמירה על טראומה בכלל וטראומת מלחמה בפרט", אומר עשת-אלקלעי בראיון ל-ynet. "המחזה יאפשר לקטעים המומחזים מתוך 'אדם הולך הביתה' לזלוג לתוך טראומת 2023. במחזה משתתף, בין היתר, גם בן דוד שלנו, יותם איינשטיין, מקיבוץ מגן, שנתקע בזמן ההתקפה באוקטובר בממ"ד. אז אם אני, נניח, מדבר על חווית הפציעה כטביעה בבוץ חונק, וכשאני מתעורר אני נושם אוויר ועובר מהמלחמה לחדר טיפול נמרץ, יותם יספר על המעבר לכלוב של ממ"ד שהוא יושב בו יום שלם, חנוק ומבוהל, ולא יודע איך הוא יצא משם".
המחזה, שמתרחש בכמה זמנים במקביל, מכיל תמונות מתוך הספר שמתחברות לתמונות עכשוויות. "יש רגע שנשאר אצלי חזק מהשיקום שבו יש מאבק בין יורם לאחות בבית החולים לגבי כפתור כפתורים", מספרת כהן-לוי, "היא אמרה שהוא צריך ללמוד לכפתר לפני שהוא יוצא מבית החולים, והוא עונה שהוא לא יכול לעשות את זה, לא משנה כמה הוא יתאמן, והוא מוותר לתמיד על חולצות מכופתרות. זה רגע מינורי של מפגש היד עם הכפתור, האובייקט הכי קטן וסמלי.
הפרפורמנס, או "האירוע", כפי שכהן-לוי מכנה אותו, מחולק לכרטיסיות רצפים שהסדר שלהן לא קבוע מראש, אלא מקבל צורה ככל שהערב מתקדם, והוא כולל גם תחנות השתתפות של הקהל "בדיבור או בפעולה מסוימת שאנחנו מזמינים אותם לעשות. אין סדר קבוע בגלל שהאירוע של החיים שלנו, המציאות שלנו, המלחמה הזאת, הוא כל הזמן משתנה ונשאר פתוח. אז אנחנו משאירים את האפשרות להגיב בהתאם לרגע הזה. למשל ישנו רגע בשעה עגולה שאנחנו מאזינים לחדשות בזמן אמת ומגיבים למה שנאמר שם.
"הכל קורה סביב שולחן כי זה דימוי לשולחן הניתוחים, שולחן המלחמה, שולחן האוכל, אירוע משפחתי, וזה קורה סביבו. הוא ניסיון למפות משהו. אבל הטקסטים שאנחנו קוראים – אנחנו ממש מחזיקים את המחזה ביד, מנכיחים את העובדה שאנחנו נכנסים ויוצאים ממשהו".
"חברים יגידו שגרמתי לפציעה של עצמי כי היה לי אופי של גיבור, אבל במלחמה גיליתי שאני לא"
הספר "אדם הולך הביתה" (כתר, 2010) קיבל את שמו מאחד הפרקים, שבו מתאר עשת-אלקלעי כיצד הוא צופה דרך כוונת מקלע המאג שלו בחייל מצרי שהולך בצעדים מהירים בשדה מולו. הוא כמעט יורה בו עד שלרגע מפלחת את תודעתו ההבנה שהחייל הזה הולך הביתה, מה שהופך אותו באחת מאויב לבן אנוש כמוהו, והאצבע עוזבת את ההדק. כמה ימים מאוחר יותר תתרחש הפציעה שלו מרסיס של פגז מצרי ואיתה תעמיק התובנה על אנושיותו של הצד השני, תובנה שתתעצם על ידי הקשיים המתסכלים הכרוכים בשיקומו של אדם, שמתבקש ללמד את עצמו מאפס פעולות טריוויאליות כמו קריאה, כתיבה והליכה.
את השיקום מלווה תובנה נוספת: עשת-אלקלעי, יליד קיבוץ אורים שעבר בהמשך עם משפחתו לכפר ביל"ו, אינו הגיבור שחלם להיות בתור ילד. למרות שהטמיע את המסר של הדור שקדם לו, לפיו הקרבת חייו עבור הארץ היא עניין נעלה ונאצל, ברגעי האמת עשת-אלקלעי נאחז בחיים באופן שגרם לרופא שטיפל בו בשדה הקרב להעניק לו את האינפוזיות האחרונות שהיו לו, למרות שמסביבו היה ברור לכולם שהסיכוי שלו לחיות הוא אפסי.
6 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "אדם הולך הביתה", מאת יורם עשת-אלקלעי
(עיצוב עטיפה: ענת וקנין-אפלבאום, הוצאת כתר)
אתגר מרכזי בשיקום היה פיתוח מחדש של יכולותיו המוטוריות, כולל גילוי שהוא סובל מ"הזנחת צד" (תופעה שבמסגרתה המוח "מכחיש" את קיומו של צד שמאל בגוף ולא מפענח מסרים עצביים שמגיעים ממנו), אבל האתגר המשמעותי ביותר היה דווקא הקוגניטיבי. עשת-אלקלעי ידע להעתיק אותיות אבל לא הבין מילים, ידע לזהות מספרים אבל לא ספרות. יותר מכל הוא התקשה לספר את הסיפור שלו, למרות הצורך הבוער לבטא את עצמו. "אין מודעות לכלום", הוא מתאר היום, "ובדיעבד כתיבת הספר הייתה מבחינתי מעין הבנייה של תודעה. לא התכוונתי לזה, קראתי לזה 'סיפורים שלא יכולתי לספר לילדיי', כי רציתי לספר סיפור לילדים שלי, ארבל ושאול, וכשניסיתי לספר מה קרה לי גיליתי שאני לא מסוגל. אבל בהוצאת הספרים אמרו לי שזה לא שם של ספר", הוא מחייך.
"אני זוכר שהייתה לירון לונדון תוכנית בשם 'עלי כותרת', וסמוך להסכם השלום שנחתם עם מצרים הוא הזמין אותי לאחת התוכניות. ישבתי בין משפחה שכולה ופצוע מסיני, ואני זוכר שלא ידעתי להגיד כלום על מה שהיה, כי לא רואים עליי כלום, זה לא מצטלם. כל מה שידעתי זה כמה עובדות יבשות על הפציעה, שגם אותן לא ידעתי מחוויה אישית שלי. גם את 'אדם הולך הביתה' אני מספר מנקודת מבט של אנשים אחרים, שסיפרו לי מה קרה. תהליך הכתיבה היה תהליך של הפיכת העובדות היבשות לסיפור משמעותי, נרטיבי שבעצם מתאר איך אני חוויתי את המלחמה ומה למדתי ממנה".
ממש כמו בסיפורי הגבורה שהוא אמביוולנטי לגביהם, עשת-אלקלעי החל לפלס את דרכו במעלה הסיזיפי של התודעה ולמד הכול מחדש. בנקודה הנוכחית בחייו, בגיל 73, חרותים על החגורה שלו בין היתר דוקטורט בגיאולוגיה, הוא פרופסור מן המניין במחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, פרסם שני ספרים (השני, "ציר תמר", עוסק בשתי אימהות שכולות, ישראלית ופלסטינית), פעילות אקדמית ענפה, מחקרים, הרצאות ועוד. הוא מתמחה בשני תחומים רחוקים כביכול, אבל שניהם קשורים אליו – האחד חקר קטסטרופות בכדור הארץ והשני, טכניקות למידה. את שני הספרים שכתב הוא מייחס לרצון לעסוק בחוויית סוף העולם. "בזה אני עוסק כל השנים וזה האתגר הגדול של בני האדם בעיניי, להבין מה קורה כשיום אחד לא נשאר לך בעולם שום דבר. כי כשלאמא מת ילד, לא משנה איך, פתאום העולם נגמר".
מה המסקנות שלך לגבי סוף העולם?
"בהתמחות שלי בגיאולוגיה הגעתי למסקנה שהאבולוציה מונעת על ידי אירועים עם אופי קטסטרופלי. להיות קורבן של קטסטרופה זה לא כיף אבל הן מניעות את העולם ואת החברה האנושית. הכוונה היא לאירועים שנכפו עלינו והחברה מגיבה להם, ופה האתגר שלנו כבני אדם. הפציעה נכפתה עליי, טובי חבריי יגידו שאני גרמתי לזה כי תמיד היה לי אופי של גיבור גדול שקופץ בראש, עד המלחמה שאז גיליתי שאני ממש לא. וזאת הייתה אחת האכזבות הגדולות שלי. לקח לי הרבה שנים להודות בזה שאני גיבור קטן מאוד, אני קורא לזה גיבור של חיים ולא של מתים".
6 צפייה בגלריה
"כשניסיתי לספר לילדים שלי מה קרה לי גיליתי שאני לא מסוגל". יורם עשת-אלקלעי
(צילום: נגה עשת)
לפחות היית הכי קרוב שאפשר לסוף העולם.
"כשהרופא הגדודי טיפל בי בשטח, עמד לידי אמנון חורב שצילם אותנו, הוא נפטר לפני שבוע בערך. אז לא ידעתי את שמו, בספר הוא מופיע בתור 'סיפר הקצין'. הוא צילם אותי לכמה תמונות במצלמה שקנה לפני שהצטרף ללחימה, כי היה ברור לו שאני עומד למות. את סרט הצילום הוא מסר לפרופ' אלירז, הרופא בתאג"ד, והוא השביע אותו שידאג להעביר להורים שלי את התמונות. לא הרופא ולא הצלם ידעו את שמי והתמונות נשכחו מהתודעה. בדרך פלאית ממש, יום אחד הגיעה אמא שלי לראיין מישהו בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והתברר שהוא רופא. אמא שלי ידעה לפטפט עם אנשים עד שהם סיפרו לה כל מה שהיא רצתה לדעת, ומסתבר שזה הרופא הגדודי שהופיע בתמונות. הוא החוויר, ביקש ממנה סליחה רגע, הלך וחזר עם חבילת תמונות ואמר לה 'זה הבן שלך? הייתי בטוח שהוא מת'.
"בשחזור הנסיבות הסתבר שכולם אמרו לו לעזוב אותי כי אני כבר מת אבל הוא נתן לי בכל זאת את האינפוזיות האחרונות שהיו לו. כששאלתי אותו למה הוא עשה את זה, הוא אמר שהתחננתי אליו שיציל אותי, שנאחזתי בחיים. התמונות האלו משמשות אותי ברגעי משבר עד היום. אני מסתכל בהן ואומר לעצמי 'יורם, היית פעם מת, ואתה חי. יכול היה להיות יותר גרוע, גם אם נדמה לך שסוף העולם מגיע'".
כלומר הפציעה מיתנה אותך או נתנה לך פרופורציות?
"אני חושב שכן. לפניה הייתי ישראלי מלח הארץ, חסר לחלוחית, והפציעה היא חוויה של זריקה מהדרך. הלכת על שביל ופתאום בא גל והשליך אותך למרחקים גדולים. האוטומט הראשון הוא לחזור למקום שהיית בו אבל זאת לא אסטרטגיה יעילה בהכרח, יותר יעיל לחפש את הדרך החדשה".
זה נותן לך כלים טובים יותר להתמודד עם המצב היום?
"אני חושב שזה מאפשר לי להסתכל על המציאות בעיניים יותר רגועות ולא בחרדה טוטאלית. מצד אחד 50 השנים האחרונות יצרו אצלי מודעות מאוד גבוהה, אני מאוד מודע למהלכים אמוציונאליים וחברתיים שאני ואחרים עוברים. מצד שני אני ער לזה שיש אצלי ניתוק הישרדותי כזה, שמונע ממני להיכנס למקומות כואבים. אצלנו בבית אשתי עוברת קשה מאוד את המלחמה הזאת. כל הרוג, כל חטוף, כל מה שקורה כאילו קרה לה. ואצלי זה לא ככה. אין אצלי חוויית נקם. אני לא בוכה. אני כן מרגיש צורך לעשות משהו. אני מוקף באנשים שאומרים שהם לא מסוגלים לעשות כלום בתקופה הזאת, אצלי התסכול מתועל לכיוון של עשייה. אני כותב ספר חדש, אני עובד, וזה אולי המזל שלי, סוג של ידיעה שאם אני אמשיך לעשות, משהו יקרה. גם זה שאני בן 73 ויודע שלא נשארו עוד הרבה שנים, משפיע על האופן שבו אני חווה את העולם.
"באופן מפתיע השנים עושות אותי יותר רך. למשל כשאני שואל מה אני לקחתי מהמלחמה? למדתי לחמול. זו לא איזו פלצנות ניו אייג'ית, 'כולנו בני אדם', זה באמת לראות בצער מאוד גדול את חוסר הטעם והתוחלת במלחמה. הספר מתחיל בשורה מתוך שירו של אלתרמן 'אל תתנו להם רובים', בה כתוב: 'באדי המוות, בפצצות הרעם, איש אחיו רצח מפחד ותמימות', אנחנו פיונים על לוח שחמט, שכל מה שאנחנו רוצים זה להישאר בחיים, ובגלל זה אנחנו עושים מעשים נוראים. למשל הפרק שבו אני מתאר איך אני הורג את הקצין המצרי, שהסתתר בתוך בונקר בטון בשוליים של אחד המטעים. עקבתי אחריו ויריתי בו. היום אני יודע שאם הייתי יודע ערבית והייתי פחות מפוחד, הייתי אומר לו 'תתחבא, בסוף זה ייגמר ואז תצא החוצה'. לא יכולתי, שנינו פחדנו ולא הייתה לי ברירה".
6 צפייה בגלריה
"גדלתי במקום שבו המתים היו אלה שהראו את הדרך". מתוך החזרות ל"סימן חוזר" בתיאטרון תמונע
(צילום: דנה מולכו פישר)
הקונספציה שלך לגבי החמלה, והצד השני והרעיון שהזדהות ואמפתיה יביאו לפיוס, שזה משהו שנבט בך מאז מלחמת יום כיפור, זה מחזיק מעמד גם היום?
"אני מודה שאני לא יכול להגיד את זה על כל מצב. ההתנהלות של חמאס זה כמו... אני לא אוהב את ההשוואה לנאצים אבל האם היית מודד מידה של חמלה לנאצים? לא יודע. לא הייתי שם, אבל בעיקרון הייתי מנסה. אני לא חושב היום שיש סיכוי בדורנו לפיוס עם חמאס, ואני מאמין שאין ברירה אלא להפעיל כוח כי זאת הדרך היחידה להתנהל במצב כזה. ואז עולה השאלה מה זה כוח, כמה כוח, מהי הפעלה נכונה של כוח? כל התחמושת, או להשאיר קצת כדי שיהיה עוד במה לאיים?"
אבל זאת כבר תורת לחימה.
"נכון, אבל היום המדינה מתנהלת על ידי אנשים כוחניים שלא שואלים שאלות של הפעלה מדודה של כוח אלא ישר קופצים ומשתמשים ברטוריקה מתלהמת במקום באיפוק והיגיון. אני עדיין חושב שאיפוק הוא שם המשחק, למרות שהאויב שלנו הוא פראי. בסוף חמאס יפסיד. אולי הם ניצחו אותנו באסטרטגיה כמו המצרים, שיצרו הפתעה, אבל עזה הרוסה, אין להם לאן לחזור. קשה לחשוב לפי היגיון של פסיכופטים, אבל אנחנו צריכים להבין לאורך כל הדרך מהם הגבולות שלנו, איך אנחנו נראים בעולם. ההתלהמות הזאת – נקים מחדש את ההתנחלויות בגוש קטיף ונשלוט לנצח בעזה! – ראינו מספיק מהדברים האלה ממדינות אחרות, לכוח יש גבול".
אתה מדבר לא מעט, גם בספר השני שלך, על ההתנגדות למיתוס הגיבור, למרות שגדלת אל תוכו והחזקת בו לא מעט זמן.
"זה לא שהבטיחו לנו בתולות, אבל זה המסר שעבר. גדלתי במקום שבו המתים היו אלה שהראו את הדרך. אחרי שעזבנו את הקיבוץ עברנו לכפר ביל"ו, ועל מגדל המים היו רשומים שמם של בני המושב שבנו את המגדל בשנת 1938. ב-1948 רובם היו מתים כי כפר ביל"ו היו בחזית הדרום ומלחמת העצמאות גבתה הרבה נפשות. ואני בתור ילד מסתכל על המגדל ולמעלה מתנשאים שמות הגיבורים שגם אני צריך להיות כמוהם יום אחד. זה הציווי. זאת חוויה אמיתית של ילדות שאותנו חינכו להיות חללים ואלמנות".
6 צפייה בגלריה
"אני לא חושב שנדע איך נראה סוף העולם כמו שלא נדע איך נראה המשיח, ואולי טוב שכך". יורם עשת-אלקלעי
(צילום: נגה עשת)
אפרופו הדמיון למלחמת יום כיפור, זה אתוס שקיים גם היום?
"הרבה פחות. אולי יותר חזק בחברה הדתית אבל בחילונית פחות. מתייחסים לזה ביותר מדי זילות, כל אחד הוא גיבור וכל חייל הוא לוחם. פעם היו קרביים וג'ובניקים, היום יש לוחמים, ולוחמי אש, מנסים להקנות לזה קונוטציה הרואית שמאוד לא נוח לי איתה, ואני לא אומר את זה ממקום צנוע. אני לא סובל שיח של בוא נדבר כמה גיבורים היינו במלחמה. אני לא מסוגל.
"יש אצלנו בחבורה כאלה שמנסים להצטייר כמן גיבורים, אני לא אחד מהם. יש פרק בספר שנקרא 'קומנדו בעורף האויב' שמתאר איך ישראלי ממוצע תופס את חיילי הקומנדו, שעובדים עם סכין בין השיניים בעורף הצבא המצרי. בפועל היינו חבורה של חיילים מפוחדים עד מוות, שיום אחד שומעים בחדשות שכוחות קומנדו ישראליים פועלים בעורף הצבא המצרי, ומגלים שהם הקומנדו. זה עומד בסתירה כל כך גדולה לחוויה הסובייקטיבית שאנחנו פורצים בצחוק היסטרי מלעיג על עצמנו.
למרות החוויה הזאת, ולמרות העיסוק הרב בסוף העולם, עשת-אלקלעי מבקש לשמור על מידה של אופטימיות: "אני לא חושב שאנחנו הולכים לאבדון. בכל המחקרים שלי על סוף העולם הבנתי שהחוויה שלנו לא תמיד נכונה. הקורונה לא הייתה סוף העולם למרות שדיברו עליה ככה, אבל היום מסתכלים עליה ומבינים שלא. מהמחקרים ומהכתיבה אני שואב הרבה תעצומות נפש כי אני מבין שחווית סוף העולם היא רחוקה מלהיות סוף העולם באמת. אני לא חושב שנדע איך נראה סוף העולם כמו שלא נדע איך נראה המשיח, ואולי טוב שכך. אני שומע מהרבה אנשים שהחוויה שלהם היא שהעסק אבוד, אני לא חושב שזה נכון. תסתכלי על השואה: במשך כמה שנים מדינה מסודרת מאוד ניסתה להשמיד את כל היהודים ולא הצליחה. זאת הייתה זוועה, אבל היא לא הצליחה".
