במובן מסוים אלנה פרנטה התאימה את עצמה באופן מושלם לתקופה. הסירוב של מחברת הרומנים הנפוליטניים להיחשף בזהותה האמיתית ייחד את פרנטה, פרט על הסקרנות האנושית, והוסיף איכות מסתורית לסיפורים שלה. העיבודים הטלוויזיוניים והקולנועיים ליצירות שלה נעשו בשיתוף אתה, כשהיא לוקחת חלק פעיל באדפטציה מאחורי הקלעים, תרתי משמע. אחרי שארבעת הרומנים זכו לעיבוד טלוויזיוני מושקע ומהנה ב-HBO, הגיע תור הספר "חיי השקר של המבוגרים" שיצא באיטליה ב-2019, תורגם לעברית וזכה לביקורות מעורבות. הסדרה המוגבלת בת ששת הפרקים עלתה אתמול בנטפליקס, תחת אותו השם, והיא מציעה לאוהבים של פרנטה את אותה ליריות רגשית ואינטלקטואלית, אבל הפעם לא תצטרכו לדמיין את האורבניות של נאפולי ושאר איטליה אלא תקבלו אותם בתמונות זזות עם פסקול רך.
חיי השקר של המבוגרים - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
ציר העלילה של "חיי השקר של המבוגרים" הוא סיפור ההתבגרות של ג'ובאנה, צעירה איטלקיה המתגוררת בפרבר בורגני של נאפולי. ג'ובאנה (ג'ורדנה מרנגו), כמו רוב בני הנוער, נקלעת לסחרור של חיפוש עצמי. סחרור שמועצם על ידי העובדה ששמעה את אבא שלה אומר שהיא דומה לדודתה הבלתי אהובה, ויטוריה (ולריה גולינו). את המשפט היא פירשה בטעות כאילו הוא טוען שהיא, ביתו האהובה, מכוערת. היא נמצאת ממילא על מסלול של פקפוק עצמי וזה מגביר את חוסר הביטחון שלה. היא מתעקשת להיפגש עם ויטוריה כדי לראות אותה, למרות שהמשפחה ניתקה איתה קשר לפני שנים רבות.
המפגש הזה מעמת את ג'ובאנה, כמיטב המסורת של פרנטה, עם הניגוד החריף בין ההורים האינטלקטואלים והמאופקים שלה ובין ויטוריה, אישה סוערת ובוטה שרואה את העולם דרך עיניים מניפולטיביות ושרדניות. אופייה המרדני והמתריס של ויטוריה מרשים את ג'ובאנה משום שאלה דברים שמרשימים מתבגרים, והקשר איתה הולך ומתהדק. העובדה שאביה עוזב את הבית לטובת אישה אחרת תוך כדי לא תורם ליציבות של ג'ובאנה ומטלטל אותה עוד יותר. בתוך כל אלה אנו פוגשים את החשודים הרגילים של פרנטה, שיחות עומק על מרקסיזם ונצרות, שקרים ואנשים שמשקרים ויחסים משפחתיים שנקרעים.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
נדמה ש"חיי השקר של המבוגרים" סובלת ביתר שאת מהחיסרון שאפיין גם את "החברה הגאונה שלי" על שלוש עונותיה. משהו הולך בה לאיבוד כשזרם התודעה הממכר של הסופרת נושר או יותר גרוע, מושם בפיהן של הדמויות כאבחנות או נאומים. אלו נשמעים מאולצים או מלודרמטיים אפילו יחסית לסגנון של פרנטה - "לקחתי אותו רק כי את אוהבת אותו, כי אני חייבת לאהוב כל מה שאת", אומרת לג'ובאנה אחת החברות שלה, ולא משאירה אפילו סדק קטן לסאבטקסט. כך גם אבחנתה של ויטוריה ש"אהבה היא לא נקיה, היא מלוכלכת כמו החלונות בשירותים".
ואם ב"חברה הגאונה שלי" הייתה דחיפות עלילתית דחוסה שהניעה את הכול קדימה, "חיי השקר של המבוגרים", כמו לא מעט סדרות אחרות בנטפליקס, לא מביאה איתה עלילה שמספיקה לשישה פרקים והיא איטית להדהים. יש בה יותר הנאה אסתטית או אווירתית מצילום יפהפה וסימבולי. אבל ג'ובאנה של מרנגו, בדומה ללנו (אלנה), הדמות הראשית בנפוליטנים, לא מצליחה להעביר את העולם הפנימי שלה ובעיקר מפזרת מבטים מבוהלים מסביבה. הכתיבה של פרנטה יפהפייה, יש לה יכולת לקחת עלילה טלנובלית, להצמיד אותה לתובנות אישיות ולהזניק אותה למעלה מבחינת הקשר עם הקורא. ואני יכולה להבין את הרצון להרחיב את החוויה הזאת גם למדיומים אחרים, אבל "חיי השקר של המבוגרים" לא יוצא נשכר מההמרה הזאת, יש ספרים שעדיף שיישארו על המדף, וזה כנראה אחד מהם.
