אמש (ג') הוקרנו בתחרות הישראלית של פסטיבל חיפה שני סרטים שעוד נכון להם אתגר לא פשוט בניסיונם למצוא קהל שייעתר למה שהם מציעים: הדרמה "הנפש הטובה" של איתן ענר והקומדיה הרומנטית "השמן" של גודיס שניידר.
4 צפייה בגלריה
לא בטוח שיש הצדקה להחלטה לצלם בשחור-לבן. מתוך "הנפש הטובה"
(צילום: גיא סחף ופילם הרבור)
"הנפש הטובה" עוסק בתהליך הפקה מתסכל במיוחד של סרט קולנוע. הגיבורה היא שרון (מורן רוזנבלט), מפיקת סרטים שמתחילה את הסרט במצב קריסה מקצועי ואישי. בעלה העשיר מונע את כניסתה לבית, מסיבות שלא מובהרות לצופים. הכסף שלו היה הגב הכלכלי למשרד ההפקות שלה, שכעת אפילו לא מסוגל לשלם את חשבון החשמל. בנוסף יש לה בת בשם עלמה ממערכת יחסים קודמת עם הבמאי-תסריטאי שי (אורי גוטליב). הבת גדלה אצל האב ולא סולחת לשרון על כך שהעדיפה את הקריירה. במקביל, גם יחסיה של שרון עם אימה שלה מתוחים בגלל שהיא לא רוצה להיות מעורבת באזכרה הקרבה של האבא.
בתוך סבך בעיות זה שרון מקבלת הזדמנות לקחת פרויקט מידיו של מפיק אחר ובכך אולי להציל את משרד ההפקות הקורס. האדם העומד מאחורי הסרט הוא במאי מיתולוגי דמוי אורי זוהר בשם עוזי סילבר (רמי הויברגר), שלפני 30 שנה חזר בתשובה והפך לחרדי קיצוני – כעת הרב סילבר. הוא רוצה לחזור ולביים, אבל יש לו רשימת תנאים לא פשוטה (כמו איסור על השתתפות נשים בצוות ההפקה – למעט המפיקה), והפגנה של חוסר עניין מוחלט בתקשורת עם המפיקה, או בלקיחת החלטות בימוי בסיסיות – כמו, למשל, לכתוב תסריט (מה שלא הפריע לו לגייס כבר 1.8 מיליון שקל מקרן הקולנוע המוצגת בסרט).
נושא הסרט בתוך הסרט הוא המפגש בין המלך שאול ובעלת האוב המתואר בספר שמואל א'. נדמה כי הכוונה היא לבצע אנלוגיה מסוימת בין המעשייה התנ"כית שבה המלך נזקק לעזרתה של מי שעוסקת במקצוע שהוא עצמו הוציא מחוק לחוק, ובין המפגש של שרון עם הרב סילבר. הסרט, שמצולם בשחור לבן שההצדקה לו אינה רבה, זוכה ברגעים ספורים שבהם הסרט בתוך הסרט מתקיים למנה של צבע. העיקרון האסתטי של מעבר בין שחור-לבן לצבע, בעיסוק בין מאחורי הקלעים של הפקת קולנוע והמימוש שלה עצמו מזכיר את "לה ריקוטה" (1962), סרטו הקצר והמצוין של פייר פאולו פאזוליני, אבל אני לא בטוח שלמעבר זה יש תוקף בעל ערך בר השוואה ב"הנפש הטובה".
שם הסרט עצמו הוא רמיזה למחזה המפורסם של ברטולד ברכט, שרגע ממנו (הרגע שבו שן טה מנסה למנוע את התאבדותו של ונג סון בתלייה) מופיע בסרט. שי, בן הזוג לשעבר, מביים את המחזה כששרון מגיעה כדי לבקש את עזרתו. כמו במעשייה התנ"כית שבה נעשה שימוש בסרט בתוך הסרט, ההתכתבות עם מקור תרבותי משמעותי לא בהכרח מקנה לסרט עומק רעיוני, אלא מדגישה עוד יותר את חולשותיו.
דמותה של שרון מעוצבת בדרך המעוררת מידה מוגבלת מאוד של אמפתיה מצד הצופים. דמויות המשנה נחלקות לאלו שמפגינות כלפיה יחס עוין במיוחד מבלי שהתסריט מבהיר את הסיבה לכך, לדמויות שנשארות נאמנות לה – אך גם כאן לא לגמרי ברור מדוע. במיוחד הדבר בולט בדמותו של שי שהוא כמעט סוג של מרטיר. היחסים המוצגים אינם מפותחים מספיק כדי שלעמדות הרגשיות של הדמויות יהיה תוקף.
דמותו של סילבר מפוספסת במיוחד מבחינה זו. דמות מוגבלת של לעומתיות מקוממת גם אם המוטיבציות שלה נחשפות במהלך הסרט. המפגש בין חילוניות וחרדיות בזירה הטעונה של יצירת סרט היא בעלת פוטנציאל רב אך, לתחושתי, מעט מזה הושג בפועל. בעיקרה העלילה היא מסכת הויה דולורוזה של מפיקה שקשה לחבב שנמצאת במצב הישרדותי בהפקה חסרת סיכוי. אבל גם כאן, בהשוואה לסרטים משמעותיים שעסקו בקשיים של הפקת סרט (כמו, למשל, "מצב הדברים" של וים ונדרס). זה לא מתגבש לכדי בחינה מעניינת של קושי זה – בוודאי כשמדובר בנקודת מפגש מאתגרת בין חילוניות ל(סוג של) חרדיות קיצונית.
"השמן", בבימויו של גודיס שניידר, הוא קומדיה רומנטית תל-אביבית. כמעט כל שנה נעשה סרט שמנסה לעסוק בהוויה הרגשית של צעירים תל-אביביים שנמצאים בחיפוש אחר אהבה, או לפחות קשר שיביא לסיפוק מנחם לפרק זמן קצר. כסרט המנסה לפעול באופן ברור בהקשרים של קומדיה רומנטית (להבדיל ממבט בעל אופי נוקב ופסימי כמו ב"מישהו יאהב מישהו" של הדס בן ארויה) הוא מבטיח נקודת סיום חיובית. היעד ידוע, אך מה שעושה את ההבדל בין טוב וסרט פחות מוצלח בז'אנר זה הוא הדרך לשם.
באופן דומה ל"כשהארי פגש את סאלי" (1989) העלילה מתקדמת במספר שלבים בהתפתחות מערכת יחסים, הנפרשים על פני לא מעט שנים. בדרך הקשר אמור להתפתח בין שוני מובהק, לידידות שהופכת למורכבת, ואז...אולי...
המפגש הראשון בין ג'מי (צחי סדן) ואליק (מי-רן מנקס) מבהיר היטב את הפערים שהופכים קשר רומנטי בין השניים ללא סביר בכלכלה רומנטית קונבנציונלית. היא קצינה יפה, הוא חפ"ש עב בשר. שניהם מעבירים זמן בתפקיד "האויב" במהלך תרגיל צבאי. בסוף המפגש הוא מבקש ממנה את מספר הטלפון שלה רק כדי להידחות על הסף.
תידרשנה עוד מספר קפיצות בזמן, ומפגשים ברחובות תל אביב, כדי שהם יעברו לקשר ידידותי שיכול להתקיים בגלל שברור ש"אין מצב". באותה מידה גם ברור שג'מי יתאהב באליק שנמצאת בכמה ליגות מעל הרמה שלו. לא רק במראה, אלא גם בהיותה ממוקדת מטרה בקריירה. אומנם לא לגמרי ברור מהי עבודת ההייטק שלה, אבל כלל לא ברור מה שג'מי עושה מלבד לטפח בטן וחזות מרושלת, ולבהות באליק. לא רק שהדמויות אינן מפותחות, גם לא היכולת לתקף את התפתחות מערכת היחסים המוצגת. נדמה כי זו משתנה בקפיצות כי צריך להגיע לעבר מטרה מסוימת מבחינה עלילתית ולא כתוצאה של שיחה בין הדמויות או אירועים בחייהם המסבירים מדוע מתחולל שינוי זה. הדבר שהוא במהות קומדיה רומנטית עשויה היטב חסר כאן באופן מאוד מורגש.
נדמה כי במקום בו התסריט (של שניידר וליאת אלקיים) מגיע לנקודה בה צריך לעבור פאזה הוא מחליט למסמס ולחמוק מכך. כך, למשל, דמויות המשנה של זוג החברים המלווה את הדמויות הראשיות (אסף פרי ואפרת וינטראוב) מקיימים במחצית הראשונה של העלילה יחסים שאופיים לא ברור עם שני הגיבורים. בהמשך החברים יתלכדו לזוג (שוב, באותה תבנית של "כשהארי פגש את סאלי") במעין החלטת תסריט שרירותית. כך גם רגע השינוי הגדול בעמדה הרגשית של אחת הדמויות הראשיות לקראת סוף הסרט, לא מבוסס על התרחשות דרמטית חיצונית המקנה תוקף לשינוי זה, אלא נראית מונעת יותר מכך שצריך כבר לעבור לשלב זה.
זו קומדיה רומנטית המבוססת על הפער בין שתי הדמויות. האם יש כאן דמות שאולי נראית פחות טוב אך מפצה על כך באופי או צורת מחשבה שמעוררת כלפיה חיבה? אולי, אבל לא לעיניו של צופה זה. גם אלמנטים של הומור עצמי, של מי שמודע "לבעייתיות" שלו בניסיונו להשיג את אובייקט הכמיהה שלו, אינם מספיקים כדי להפוך אותו למי שמרוויח את הבחורה היפה. מהצד שלה, חוסר הסיפוק במערכות יחסים עם גברים אחרים אינו מבוסס בדרך המאפשרת להבין את המצוקות שלה, ולהבדיל את הדבר אותו מציע לה הבחור שאינו בחירה מובנת מאליה. אם הסרט מנסה לבטא אופטימיות בנוגע ליכולת של אהבה לצוץ באופן מפתיע, התסריט צריך להרוויח את זה ולא רק לממש זאת באופן שרירותי.
את מה שהסרט לא משיג בעלילה, בדיאלוגים ובסבירות הרגשית של המתרחש, נדמה כי הוא מנסה להשיג באמצעות מעברים רבים של תנועה ברחובות תל אביב. היכולת להשתמש במרחב בו הדמויות מתקיימות כדי לתת עומק נוסף להוויה הרומנטית של הסרט. כאן זה משוטח לשדרה הזו, לכיכר הזו, לשכונה הזו, לרחוב הזה, במעין מדריך תיירים למקומות הידועים של תל אביב. זה לא תחליף למה שהדמויות והתפתחות מערכת היחסים ביניהן אמורות להביא עימן.
