מדכדך לכתוב את זה, אבל הרנסנס התרבותי של יצירות העוסקות בשואה (להבדיל ממלחמת העולם השנייה) מדלג דווקא על המדיום שהכי התפתח ב-25 השנים האחרונות: הטלוויזיה. בקולנוע, למשל, אפשר להסתכל על הספקטרום שבין "אזור העניין", "איפה אנה פרנק", "הבן של שאול" ואפילו חלק מסדרת "אקס-מן", לדוגמה ולראות איך דור חדש של במאים ובמאיות מחפשים לאתגר סגנונית ותמטית את היצירות הקלאסיות של דור "הבריחה מסוביבור" וכמובן "רשימת שינדלר" ו"החיים יפים".
"המקעקע מאושוויץ" – טריילר
(באדיבות פיקוק)
לעומת זאת, שנות המהפכה של הכבלים והסטרימינג טרם הניבו סדרה מכוננת או חדשנית. למעשה, כבר כמעט 45 שנה (!) חלפו מאז "שואה", מיני-סדרה אמריקאית בכיכובם של מריל סטריפ וג'יימס וודס, שריתקה כ-120 מיליון צופים וצופות בארצות הברית, סחפה את פרסי האמי ובעיקר החדירה את המילה Holocaust בהקשר היהודי לבתים שלא שמעו עליה עד אז. אכן, היו בשנים האחרונות יצירות שנגעו בסוגיה בדרכים עקיפות ואף אלטרנטיביות: "האיש במצודה הרמה", "הקנוניה נגד אמריקה" ו"הציידים", למשל. אבל נדמה לא במקרה שלוש הדוגמאות הללו נשענות על היסטוריה אלטרנטיבית ("האיש" ו"הקנוניה") או על מעין פנטזיית קומיקס ("הציידים"): הדבר עצמו, על מלוא הרגישות והנפיצות, זה אולי יותר מדי.
אבל ייתכן שאנחנו בתחילתו של שינוי. ב-2023 שודרה "אור קטן", על סיפורה של מיפ חיס ההולנדית, חסידת אומות העולם שהחביאה את אנה פרנק ומשפחתה ואף מסרה את היומן לאביה, אוטו. הסדרה, שהופקה על ידי נשיונל ג'יאוגרפיק וקשת, לא הכתה גלים אבל זכתה לביקורות אוהדות ובעיקר הפגינה חוסר פחד. עתה מצטרפות אליה שתי דרמות חדשות, "המקעקע מאושוויץ" (זמינה ב-yes ו-HOT) ו"היינו בני המזל" (זמינה בדיסני+), שמרחיבות את ההיצע ומציגות זוויות חדשות לאסון הנורא בתולדות האנושות.
2 צפייה בגלריה
מציגה זוויות חדשות לאסון הנורא בתולדות האנושות. מתוך "המקעקע מאושוויץ"
(צילום: באדיבות HOT ו-NEXT TV ו-yes ו- +STING)
כצפוי, שתי הסדרות מבוססות על ספרים באותו השם (שזמינים גם בעברית): גם כך הקונספט של "תסריט מקורי" הולך ומתפוגג, וכל שכן בנושא שבו הזיכרון חייב להיות כמה שיותר חד ומדויק. "המקעקע מאושוויץ" אף ממחיז את תהליך הכתיבה של הסופרת הת'ר מוריס, שפגשה את ניצול השואה לאלי סוקולוב, שנכפה עליו להיות זה שחורט את מספרי האסירים והאסירות על עורם באושוויץ-בירקנאו. "היינו בני המזל" מבוסס על ספרה של ג'ורג'יה האנטר, שבו היא מגוללת את קורות המשפחה שלה, משפחת קורץ מהעיר ראדום בפולין, וכיצד המלחמה והשואה פירקה חיים מלאים ועשירים ופיזרה את בני ובנות המשפחה לכל קצוות תבל.
בשל הקושי המובן לצרוך תוכן כל כך תובעני רגשית והשנה ייתכן שהמחנק כבד מהרגיל, חשוב לציין מראש: שתי הסדרות חשובות מעצם קיומן אך הן לא יצירות מופת. "היינו בני המזל", שנהנית מדמויות מעניינות והפקה עשירה, מכילה את קצה הטעם של טלוויזיה איכותית אבל גם לה יש מגבלות שנובעות בעיקר מהרצון להנגיש את הסדרה: כולם כמובן מדברים אנגלית, למשל, וגם הכתיבה יותר מזכירה את ניו יורק של הניינטיז מאשר את לבוב בתחילת המאה ה-20. "המקעקע מאושוויץ" כבר גולשת לעתים למחוזות מלודרמטיים מוגזמים, שבשילוב עם סצנות אכזריות ממחישים את הרוע של הנאצים, אבל הם לא אמנות טובה במיוחד.
"היינו בני מזל" - טריילר
(באדיבות הולו)
2 צפייה בגלריה
גם לה יש מגבלות שנובעות בעיקר מהרצון להנגיש את הסדרה. מתוך "היינו בני המזל"
(צילום: באדיבות דיסני+)
מנגד, המכנה המשותף של השתיים הוא התחושה שכל המעורבים והמעורבות, בעיקר מלפני המצלמה, עושים הכול כדי להפגין מחויבות אמיתית להנצחת השואה והדמויות שהם מגלמים. ב"היינו בני מזל" זה מתבטא לא רק בהופעה נהדרת ומלאת קסם של ג'ואי קינג ("דוכן הנשיקות") בתפקיד הלינה קורץ הממזרית וחסרת המנוח אלא בשורה של שחקנים ושחקניות ישראלים, ובראשם ליאור אשכנזי שמכניס עומק ורגש בתפקיד אב המשפחה. גם עמית רהב והדס ירון מנצלים כל דקה מזמן המסך שלהם. "המקעקע מאושוויץ" התהדרה בהרווי קייטל האגדי בתור לאלי סוקולוב המזדקן, שחולק את סיפורו עם מוריס (מאלני לינסקי) והשניים מתיידדים. אבל עם כל הכבוד, ג'ונה האוור-קינג נוגע ללב בתפקיד לאלי הצעיר עם עיני העגל המיוסרות ואנה פרוצ'ניאק כריזמטית להחריד כאהובתו גיטה מהמחנה.
ומעל הכול, נדמה ששתי הסדרות פחות רלוונטיות עבור הקהל הישראלי שנמצא בגיל שבו לגיטימי לצפות בסדרות כאלה. ובאמת, הרבה יותר דחוף להקרין אותן בפני סטודנטים וסטודנטיות מאוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית ואירופה, שם חושבים שהזדהות עם ארגוני טרור זאת הדרך הנכונה לקדם את השלום והסובלנות בעולם. הם זקוקים לשיעור הזה הרבה יותר מאיתנו.
