בגיל 50 (סליחה, שלושה חודשים לפני 50) צחי הלוי עושה משהו שהוא לא עשה מעולם. אולי זה מופרך להניח שהאיש שכל חייו שחה במסלול הסלמון המנוגד לזרם הצליח להפתיע גם את עצמו. אחרי שבתור ילד שינה מיקומים על הגלובוס עם המשפחה שלו בעקבות העבודה של אביו כסוכן מוסד, ששר מבלי ללמוד מוזיקה, רקד ב"מיומנה" מבלי ללמוד מחול ושיחק בסדרות, סרטים ומחזות זמר למרות שמעולם לא למד משחק. אחרי שהתחתן עם אישה מוסלמית בחברה שפצע הסכסוך הלאומי שלה רחוק מלהחלים והביא איתה ילד. אבל כן, עכשיו, בפעם הראשונה, הוא עושה משהו חדש והוא עדיין לא רגיל אליו. בפעם הראשונה בחייו צחי הלוי מרכיב משקפיים.
"קשה לי להסתדר איתם", הוא מספר בחיוך בריאיון למגזין סופ"ש של ynet, "אני לא מאמין שהגעתי לזה. אני גם לא מצליח לשמור עליהם. במילואים דחפתי משקפיים לאפוד והיו קטעים שהכרבתי אותם והכול נסדק ונשרט. אני כנראה לא מפנים את זה שזהו, אני איש של משקפיים מעכשיו".
אבל משקפיים הם לא הדבר היחיד שהלוי המקשיש עושה בפעם הראשונה: בימים אלה הוא משחק בפעם הראשונה במחזה (שאינו מצריך ממנו כישורי שירה או ריקוד) ב"הבימה", ומגלם את אוריאל שקולניק בגרסה הבימתית של "הערת שוליים", סרטו עטור הפרסים של יוסף סידר. שקולניק ("לא יודע איך יצא שאני שקולניק, אבל בסדר") הוא חוקר תלמוד באוניברסיטה העברית שזוכה בפרס ישראל, אבל ההודעה על הפרס מועברת בטעות אל אביו, גם הוא חוקר תלמוד שעם השנים פיתח יריבות מקצועית עם בנו. לאור האירוע הזה נבחנת מערכת היחסים המורכבת ביניהם. בתפקיד האב משחק אריה צ'רנר.
"קשה לי להסתדר איתם", הוא מספר בחיוך בריאיון למגזין סופ"ש של ynet, "אני לא מאמין שהגעתי לזה. אני גם לא מצליח לשמור עליהם. במילואים דחפתי משקפיים לאפוד והיו קטעים שחבשתי אותם והכול נסדק ונשרט. אני כנראה לא מפנים את זה שזהו, אני איש של משקפיים מעכשיו"
"אבא שלו טוען שהבן, בניגוד אליו, הפך להיות פופוליסט, ויש בזה משהו", מסביר הלוי, "אבל מה שאני חווה זה בעיקר הנקודה שבסוף כל ילד רוצה שההורה שלו יראה אותו. זה לא רק בהיבט של המקצוע של שניהם אלא לגדול בבית שהאבא לא באמת נוכח, כי הוא מושקע כולו במחקר שלו ובעשייה ומפספס את הבן שלו. זה משאיר חלל אצל ילד שלא הולך לשום מקום, וזה משפיע על מערכת היחסים שלי עם הבת שלי ועם אשתי במחזה. יש פה מורכבות רגשית מעניינת".
לקחת משהו מהחיים שלך? גם אתה חווית אבא שלפעמים לא היה נוכח.
"אבא שלי באמת היה נעדר פיזית בגלל המקצוע שלו, קרה שהוא נעלם לשלושה-ארבעה חודשים, בתקופות שלא היה סלולרי או דרך קלה לתקשר. אני זוכר שהכנתי לו פעם שרטוט של סיום כתה ו', ציירתי לו את סדר הישיבה של כולנו במגרש, והוא שמר את זה עד היום. לא גדלתי בתחושה שהנוכחות שלו חסרה כי ברגעים המהותיים הוא היה, וכשהוא היה, הוא היה נוכח. אני חושב שאמא שלי דאגה לגשר על הפערים האלה, היא תמיד הנכיחה אותו גם כשהוא לא נכח פיזית. אבל כל מה שקשור ליחסים בין הורים לילדים נוגע בי רגשית. הטריגרים הרגשיים הכי חזקים אצלי מגיעים מהילדים, הם כל הזמן מפעילים אותי".
9 צפייה בגלריה
"לא יודע איך יצא שאני שקולניק, אבל בסדר". לקראת "הערת שוליים" בהבימה
(צילום: חנן אסור)
מה הכי מאתגר אותך בהורות?
"הורות זה לא פשוט. זה תמיד מגיע עם ייסורי מצפון על זה שעשית משהו לא בסדר. אני משתדל בכל מצב לראות את הילד שלי, ויש את הנקודות האלו שבהן בדיעבד אתה מבין שלא ראית אותו מספיק או היית מוסח מידי. אני חושב שהפערים האלה בין הרצון שלי לבין מה שקורה הלכה למעשה, בגלל החיים ועצם היותנו בני אדם, זה האתגר שלי".
לך יש פרספקטיבה מעניינת על הורות כי יש לך שני ילדים, בהפרש של 17 שנה ביניהם.
"כן. אני מוצא את עצמי לפעמים משווה את האבא שהייתי עם דין, הגדול, לעומת איך שאני עם אדם. זה אף פעם לא סטרילי, אני בוגר ב- 17 שנה ויותר מנוסה, הסיטואציה היא שונה. מאמא של דין התגרשתי כשהוא היה בן חמישה חודשים. הייתי בן 28, ובימים שלי ובסופי שבוע זה היה רק הוא ואני. לא טלפונים ולא כלום. עם אדם, בגלל שאני נוכח כל הזמן ויש גם את לוסי (אהריש, ס"ש), אז בסוף אני חוטא והולך לטלפון או משהו, ואני צריך להזכיר לעצמי להיות רק איתו. יש לי חיבור עמוק עם הגדול ועם אדם הוא לא פחות עמוק, אבל איתו אני חווה גם את הזוגיות, וזה אחרת".
אתה יכול להסתכל על דין ולהבין שפה עשית משהו נכון?
"אני לא כל כך אומר לעצמי 'פה עשית נכון', בסוף רק הם יכולים להגיד לנו את זה".
"מה שמחבר אותי ואת לוסי זאת ההבנה שאנחנו קודם כל בני אדם"
להלוי אין אפילו זמן להתמקד בקו התפר שבין עבודה בטלוויזיה ובקולנוע לעבודה בתיאטרון – כרגע הוא עושה את שניהם במקביל. הוא מצטלם לסדרה חדשה של התאגיד, קומדיה של עטרה פריש ("המפקדת") בה הוא מגלם מאמן קבוצת כדורשת כריזמטי ובעל נפש סוערת, כלומר בשום אופן לא שוטר או איש יחידה מיוחדת או חייל ("כבר מצחיק, לא?", הוא מגחך). על במת התיאטרון הוא חוקר התלמוד המאופק. "מה שהלחיץ אותי בהתחלה זה כמות הטקסטים המטורפת", הוא מודה, "נזכרתי באנתוני הופקינס, שאמר שהדבר הראשון שהוא עושה, לא משנה במה, הוא לומד את הטקסט. אז לקחתי על עצמי ללמוד את זה כמה שיותר מהר כדי לאפשר לעצמי להרגיש בנוח, אבל במקביל אני מפעיל את השריר הזה, שאני לא מכיר. יש לי ניסיון בימתי אבל במחזמר הכוריאוגרפיה עוזרת ללמוד את הטקסט, ובסדרה יש כל כך הרבה הכנות שעד שהכול עומד, תמיד יש לך זמן להתכונן לכל סצנה. פה אני צריך נטו להיות הדמות על הבמה ולדבר. ברגע שנגעת - נסעת. רוץ עד הסוף".
ראית את הסרט?
"לא. בהתחלה שקלתי לראות והחלטתי שלא, כדי להיות נקי בבחירות שלי ובמהלכים שאני בוחר. אני אצפה בו אחרי שנתחיל עם ההצגה".
אפשר להגיד שהחיים של הלוי לא רק פתחו לו את הצ'אקרה של ההתנסויות ולקיחת הסיכונים, הם גם לימדו אותו שיעור חשוב בברירת העיקר מהטפל. כבן לאב ששימש כאיש מוסד המשפחה שלו עברה כל שנתיים למדינה אחרת, הוא דילג בין דנמרק למצרים, איטליה ובלגיה. הוא התפרסם כשהשתתף בריאליטי "דה ווייס", והגיע עד לגמר (הוא פיצה כמעט עשור מאוחר יותר, כשניצח ב"זמר במסכה"). באותה תקופה נרשמה ההתנסות הראשונה שלו בקולנוע בסרט "בית לחם", עליה זכה בפרס אופיר לשחקן משנה. את המסך הקטן הוא שזף בין היתר בסדרות כמו "פאודה", "בתולות", "בני ערובה", "השוטרים" וגם בתכנים שהופקו מחוץ לישראל.
במישור האישי הוא נשוי ללוסי אהריש, עיתונאית ומגישת חדשות, מוסלמית. את מערכת היחסים ביניהם הם הצליחו לנהל באופן חשאי במשך ארבע שנים, עד שיצאו לעולם והודיעו שהם מתחתנים. הם התמודדו עם נפולת של טוקבקיסטים מאז אבל עמדו בפרץ. אדם, הבן שלהם, כמעט בן ארבע. בתעודת הזהות שלו בסעיף הלאום הוא רשום "ללא דת".
כשהלוי היה פעוט והמשפחה שלו גרה באיטליה, הגננת בגן שלו הלכה יום אחד לביקור בוותיקן וחזרה עם שרשראות צלב לילדים. הלוי היה היחיד שלא קיבל שרשרת מפני שהיה יהודי. הוא חזר הביתה בדמעות "ואמא שלי התקשרה לגננת ושאלה למה, והיא ענתה שהיא לא רצתה לפגוע, כי היא ידעה שאנחנו יהודים. אז אמא שלי, עם האינטליגנציה הרגשית שלה, אמרה 'הילד בן שלוש וחצי, אל תדאגי לגבי היהדות שלו, תני לו להרגיש חלק'", נזכר הלוי. לתקופת מה הילד צחי הלוי הסתובב עם שרשרת צלב, והרגיש שייך. "כשאני חושב על זה, זה היה בשנת 77', בערך 30 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה, ובכל זאת היא הבינה מה חשוב באמת.
9 צפייה בגלריה
"התחושה של להיות מיעוט שנוא היא לא משהו שזר לי". צחי הלוי ולוסי אהריש
(צילום: ענת מוסברג)
"אני בא מבית מסורתי ויש לי דורות של רבנים אחורה במשפחה. אני חושב שיש דברים יפים בדת ובאמונה, ואני מאוד מתחבר לערכים הבסיסיים של מה זה להיות בן אדם טוב, זה קיים, אני מעריך, בכל דת. מה שאחרי זה בני אדם עושים עם זה מתוך רצון לשלוט ולהפחיד ולצבור כח, זה כבר ביונד מי. עכשיו רשמנו את אדם לגן נוצרי, פה ביפו, הם מדברים שם צרפתית נוסף לעברית ולא ובחנוכה יש לנו חנוכיה ועץ כריסטמס קטן, כי הוא רצה".
"כשבאנו להירשם בבית החולים האחות התחילה להקליד ושאלה את כל הפרטים וכבר הדפיסה את התעודה עם 'יהודי' ואז אני ולוסי חייכנו אחד לשני והאחות הסתכלה עלינו ולא הבינה, ואז היא אמרה 'רגע, את לא יהודייה? סליחה', ופשוט קרעה את הספח"
זאת הסיבה שרשמתם את אדם כ"ללא דת" בתעודת הזהות?
"זה סיפור מצחיק, האמת. כשבאנו להירשם בבית החולים האחות התחילה להקליד ושאלה את כל הפרטים וכבר הדפיסה את התעודה עם 'יהודי' ואז אני ולוסי חייכנו אחד לשני והאחות הסתכלה עלינו ולא הבינה, ואז היא אמרה 'רגע, את לא יהודייה? סליחה', ופשוט קרעה את הספח. ולוסי אומרת 'וואי, הלך', עוד שנייה כבר היינו עוברים מתחת לרדאר אבל בדקה ה-90, בגלל שדפקנו מבט, היא קלטה. היא התחילה לרשום הכול מחדש ושאלה מה נרצה שנרשום, אז שאלנו 'מה אפשר', והיא אמרה שאפשר לרשום 'מוסלמי' או 'ללא דת'. אמרנו 'בסדר, ללא דת'. וככה זה נשאר".
אדם מבין את המורכבות של בית שהוא יהודי ומוסלמי? האיסלאם נוכח אצלכם בבית?
"לוסי צוחקת על זה, היא אומרת שזה יצא טוב כי באיסלאם אין יותר מידי אירועים, יש איזה שלושה חגים וזהו. אדם עוד צעיר, הוא שומע ערבית ויודע שיש לו סבא וסבתא ערבים, הוא לא מבין מה זה איסלאם או יהדות, הכול בשבילו זה חגיגה והוא חוגג את כולם. כשהם צמים רמדאן ואנחנו הולכים לארוחה הוא חוגג איתם, ועם המשפחה שלי הוא חוגג את הצד היהודי.
"הרבה יותר קל לנו להכניס למגירה ופחות לשבור את הראש, וזה מה שקורה גם בעולם. מעטים האנשים שרוצים לאתגר את עצמם חשיבתית. הכי נוח לה להגיד 'אוקיי, כל מה שקורה עם ישראל ועזה זה או פרי פלסטיין או פרו ישראל'. כבר יצא לי להגיד כמה פעמים בראיונות בחו"ל, אם אין לכם משהו מחבר להגיד, עדיף שתסתמו, כי אין לכם מושג מה קורה פה. אתם חושבים שזה עושה טוב למישהו, אבל זה לא עושה טוב לאף אחד.
"אני גדלתי הרבה שנים בחו"ל וחוויתי אנטישמיות. התחושה הזאת של להיות מיעוט שנוא היא לא משהו שזר לי. למדתי להתמודד עם התחושה הזאת, וגם לוסי חוותה את זה במקום אחר, בתור הילדה המוסלמית היחידה בבית ספר בדימונה. והיא תמיד אמרה 'נכון, הדברים הם מאוד מורכבים אבל גם אפשר לפשט אותם, אם יש רצון'".
אולי זה אפילו מה שחיבר ביניכם, החוויה הזאת של המיעוט.
"אין ספק שיש לנו יכולת להבין האחד את השנייה ולהיפך בצורה עמוקה מאוד. אם אני חושב על מה מחבר אותי ואת לוסי זאת ההבנה שאנחנו קודם כל בני אדם, ומה הערכים המשותפים לנו כבני אדם, לא כמוסלמית ויהודי. עם מה גדלנו בבית. אני שומע אנשים קוראים לי מתבולל. אני לא השתניתי. אני עדיין מי שאני ולוסי מי שהיא. היא מוסלמית ואני יהודי. יש לה משפחה עם שורשים ולי יש את שלי, והאהבה מתעלה על הכול. יש אנשים שההבדלים האלה חשובים להם יותר מהאהבה, אבל אנחנו רוצים לקחת את הדברים הטובים מכל צד ולהעצים אותם, לא את הפערים, וככה אנחנו מגדלים את אדם. מה לעשות שאנחנו חיים באזור שתמיד מזכיר לנו את המורכבות הזאת. אלה האתגרים שלנו".
ההתמודדות שלכם עם תגובות מבחוץ מאז 7 באוקטובר היא קשה יותר?
"להגיד את האמת, יוצא לי לפעמים לראות תגובות כאלו אבל אני פחות מתעסק בזה, כי אני חייב להגיד שלפחות מהצד שלי, במילואים או ברצועה, רוב האנשים שנתקלים בי, בין אם צעירים מבוגרים, דתיים, לא משנה, כולם עפים על לוסי. 'אתה על הכיפאק, אבל לוסי...'. אני מאוד גאה בפירגון הגורף שהיא מקבלת. אז אני פחות מתעסק במי מגיב למה ברשת חברתית כזאת או אחרת. זה לא מעניין".
"אף אחד מאיתנו לא עושה מספיק"
בהינתן גילו העגול, הלוי השתחרר לפני חמש שנים משירות המילואים. במהלך השירות הסדיר שלו שירת ביחידת דובדבן והיה שותף להקמתה של יחידת המסתערבים "שמשון" שפעלה בעזה, וכשצה"ל נתן לו את ברכתו הוא הקים יחידת מתנדבים של יוצאי שמשון ודובדבן ועמותה שתמכה במתנדבים. בבוקר 7 באוקטובר, עם ההבנה שמדובר במלחמה, עלה הלוי על מדים, "קפץ" עם יחידת המתנדבים אבל מהר מאוד סיפח את עצמו ליחידת יהל"ם. אהריש, שעבדה אז כמגישת חדשות ברשת, נשארה בבית עם אדם ועד מהרה החלו לזרום אליה תחינות לחילוץ מאנשים מתושבי העוטף. כשאהריש הבינה שאין כוחות ביטחון פעילים היא הפנתה את המיקומים להלוי, והוא העביר אותם לחבריו ליחידה שהיו באזור כפר עזה. בעקבות הקישור הזה ניצלו חייהם של ילדיהם של סמדר ורועי עידן ז"ל, שהתחבאו בארון הממ"ד בזמן שהוריהם נרצחו בביתם, ושבע משפחות נוספות ביישוב.
בין אוקטובר לינואר הלוי צבר הרבה ימי מילואים, כניסות לכמה ימים לעזה, יציאות חזרה לציוויליזציה וחוזר חלילה. "זאת הייתה שנה מורכבת לכולנו", הוא מאשר.
9 צפייה בגלריה
"אני באמת לא מצליח להבין למה אין מיליון אנשים בכיכר החטופים". צחי הלוי
(צילום: אלון שפרנסקי)
מה השהות שלך בעזה גרמה לך?
"זה היה שונה מפעמים קודמות ששירתתי במילואים. בעזה שירתי לפני 30 שנה, הכרתי אותה בתקופה של השלטון הצבאי שלנו ואת גוש קטיף ובעקבות הסכם אוסלו פירקו את היחידה ויצאנו. אני זוכר שבכניסה הראשונה הפעם שאלתי את עצמי 'מה עשינו ב-30 שנה האחרונות?' מצד אחד ראיתי את הכסף שהושקע על ידי החמאס, את תודעת הרוע הזאת, כמה כסף הם השקיעו במנהרות ובאמל"ח במקום לטפח את החברה שלהם. ובעקבות ההרס שיש שם עכשיו שאלתי את עצמי 'מה יהיה ב-30 שנים הבאות?'.
"אבל בסוף, עם כל הכאב שחווינו והדברים הנוראים שקרו, אני לא יכול שלא לחשוב על החטופים. יצא לי מידי פעם להנחות אירועים בכיכר החטופים ואני בקשר עם חלק מהמשפחות. אני באמת לא מצליח להבין למה אין מיליון אנשים בכיכר. אנחנו מדברים על הורות וילדים, זה נראה לנו מאוד טריוויאלי ויש פה משפחות שאין להם. הם מתמודדים עם משהו שאני לא מסוגל לתאר. אנחנו לא עושים מספיק, זה בטוח. אנחנו, החברה הישראלית".
מה אנחנו יכולים לעשות?
"קודם כל יותר מעורבות של יותר אנשים, יותר לחץ חברתי שאומר 'עם כל הכבוד לזה שאנחנו כביכול מנסים לחזור לשגרה או נורמליות, אי אפשר. אין שום דבר נורמלי בזה שיש עדיין חטופים שם. קודם כל להחזיר ואחרי זה יש לא מעט מחלות שצריך לטפל בהן. בכל מפגש שלי עם המשפחות אני מוצא את עצמי נטול מילים ומתוסכל, עם תחושה שאף אחד מאיתנו לא עושה מספיק".
"אני באמת לא מצליח להבין למה אין מיליון אנשים בכיכר. אנחנו מדברים על הורות וילדים, זה נראה לנו מאוד טריוויאלי ויש פה משפחות שאין להם. הם מתמודדים עם משהו שאני לא מסוגל לתאר. אנחנו לא עושים מספיק, זה בטוח. אנחנו, החברה הישראלית"
9 צפייה בגלריה
"בכל מפגש שלי עם משפחות אני מוצא את עצמי נטול מילים ומתוסכל". צחי הלוי באירוע תמיכה במשפחות החטופים
(צילום: אמיר מאירי)
חמאס פרסם השבוע סרטון עם התצפיתנית החטופה, לירי אלבג. שורדת השבי, מירב טל, שהייתה חטופה 53 ימים בעזה דיברה בוועדה לביקורת המדינה ואמרה "בכל פעם שיוצא סירטון של חטופה או חטוף כולם נחרדים. מה חשבתם, שהם בתאילנד?".
"אני מבין את הצורך של כולם לנסות להחזיר סוג של שפיות כי כולנו בני אדם, אבל אני לא חושב שאנחנו יכולים לאפשר את זה לעצמנו. אני לא צריך את הסירטונים האלה. אני חי עם עיתונאית בבית ואני חי את החדשות כל הזמן. אני יכול להבין שיש לפעמים רוויה, שאתה לא יכול להכיל את זה, אבל המינימום שאנחנו יכולים לעשות זה ללכת לכיכר, להיפגש עם המשפחות ולהביע מחאה בכל דרך. אנחנו לא חברה כמו כל החברות בעולם, אין לנו את הפריווילגיה הזאת. עם הערכים שגדלנו עליהם, שאנחנו חייבים להיות אחד בשביל השני אחרת לא נהיה בכלל, זה לא יכול להישאר כמס שפתיים. זה צריך להיות בעשייה ואם לא, משהו מאוד התקלקל".
אז אתה מאמין שהלחץ הזה יכול לשנות משהו.
"אני חושב שאין ברירה אחרת אלא להאמין בזה. אם אנשים לא יוצאים לרחובות בגלל שהם מיואשים מהרעיון שהיציאה שלהם תשנה משהו בסופו של דבר, אז לו רק כדי לתת את האנרגיה והכח למשפחות שאין להן ברירה. שמעתי את אחת המשפחות אומרת 'אל תגרמו לנו להילחם ביננו לבין עצמנו'. זה לא שפוי. אנחנו עושים לעצמנו הנחות קצת יותר מידי פעמים. כחברה שההמנון שלה הוא 'התקווה', אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אותה. אז בואו נחליף המנון".
דרך עדשת הקריירה שלך בחו"ל, משהו נרגע כלפי הישראליות מאז 7 באוקטובר?
"דברים משתנים אבל לאט. יש אנשים שמתרחקים לאו דוקא מתוך ביקורת אלא מחשש לגעת באש, פשוט לא רוצים לסבך את עצמם. צילמתי סרט ארגנטינאי של אמזון ובמרץ בשנה שעברה הייתה פרמיירה בארגנטינה, ואני היחיד מבין השחקנים שלא הטיסו לשם. הייתה שחקנית מספרד וממקסיקו, וכולם היו. הם תרצו את זה שהם חשבו שאני במילואים אבל הרגשתי שזה יותר 'מה אנחנו צריכים עכשיו את המחאות פה'".
9 צפייה בגלריה
"אני לא מרגיש את הגיל, זה שומר אותי חי, המשחק והבמה והאמנות". צחי הלוי
(צילום: אלון שפרנסקי)
אתה מרגיש את הגיל שלך?
"אני זוכר שצילמתי קומדיה שנקראה 'אול אין', ואני זוכר סצינה שאני ושלומי קוריאט ויוני זיכהולץ מסתתרים בין סלעים ומאור כהן יורה עלינו, ובאמצע טייק אני מסתכל על שלומי ונקרע מצחוק. והוא אומר 'מה אתה צוחק?' ואני אומר לו 'אנחנו בני 45, תראה על מה אנחנו מקבלים כסף! על לשחק אותה כאילו אנחנו מתחבאים ויורים עלינו'. וההתעסקות הזאת מבחינתי היא על-גילית. טפו טפו אני לא מרגיש את הגיל, זה שומר אותי חי, המשחק והבמה והאמנות. אני מנגן ואני אותו צחי בן ה-16 או ה-17 בבלגיה שמנגן בחדר וחולם על מוזיקה. אותו אחד".
רק עם משקפיים.
"משקפיים וכמה שנות ניסיון".
אז בעצם אתה רק מגלם בחור בן 50.
"בדיוק".
